אנה ריין / מסתור |
באמצע העצב נגמרות הדמעות,
ונשאר לך לבד ונשאר לך חנוק
ואת מתעטפת שכבות של ריחוק.
אולי זה עצוב אבל ככה אצלך,
שרק כשלא רואים אותך רואים מה בתוכך,
שרק בלילות הכל מתבהר,
ביום את שוקעת יותר ויותר.
ואת הכי רוצה לבכות,
באמצע העצב נגמרות הדמעות,
תופרת חיוך מתנצל כאומרת
שגם אם רוצים- אי אפשר אחרת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|