האגדה מספרת שכשהאלים רק סיימו לברוא את האדם הוא היה שונה
במעט ממה שאנו מכירים כיום. כמובן שההבדל הבולט ביותר היו אותן
כנפיים קטנות שצמחו על גב היצורים האנושיים, מעט למטה מהשכמות.
אולם לא בכך הסיפור הזה עוסק.
מאחר והאלים ידעו לקרוא זה את מחשבותיו של זה הם החליטו כי
אפשר לוותר אצל היצורים החדשים על אותו איבר שכיום אנו קוראים
לו שפתיים.
וכך היצורים החדשים הסתובבו על פני האדמה החדשה ללא שפתיים,
בדקו את העצים החדשים, את המים הזורמים, את הרוח הקרה. ולמרות
שכל דבר שראו היה חדש ומסעיר, הסתובבו בני האדם מתוסכלים.
הם היו מתאספים מדי לילה, עיניהם טרוטות מחוסר שינה, הביטו אל
הירח המבהיק (שם האמינו כי נולדו) ובכו. ובגלל פיותיהם
המוזרים, נטולי השפתיים, קולות הבכי נשמעו כמו יללת הזאב.
והזאבים שנבהלו מהמתחרים הלא צפויים החלו ליילל גם הם ומדי פעם
אף היו יוצאים בכעס ממאורותיהם כדי להרוג את אחד מאותם יצורים
חדשים ורעשניים.  וכל אותן יללות וצרחות אימה של יצורים טורפים
ונטרפים עלו דרך האוויר הנקי, מבעד לעננים הכחלחלים, דרך קרני
השחר המבהיקות,
היישר אל מקום מושבם של האלים.
והאלים כעסו כי עכשיו גם שנתם הופרעה. ובזמן סעודות השחיתות
שהיו עורכים היה אל זה או אחר נרדם והצעירים שבין האלים היו
פותחים במריבות שנגרמו מכל אותן שעות של חוסר שינה.
לבסוף הם קראו למלאכים. מחר תשמידו את היצורים החדשים, הם הורו
להם, הם מפריעים לשנתנו. וכשראו את פניהם העצובות של המלאכים,
הבטיחו האלים: מחרתיים נברא יצור חדש.
ובלילה כשפנו המלאכים לישון (עכשיו גם שנתם נדדה בגלל ההוראה
שהוטלה עליהם למחר)
שוב החלו יללות האדם להישמע. והאלים הסתובבו בכעס והטילו ברקים
לכל עבר והמלאכים דחפו
את קצוות הנוצות של כנפיהן לאוזניים ורק מלאך אחד, הצעיר ביותר
כך האגדה מספרת,
הקשיב ליללות.
והדמעות הציפו את עיניו ונטפו על פלומת נוצותיו הרכה.
וכשעיניו עדיין מעורפלות מהדמעות, פרש את כנפיו ודאה אל הארץ
להיפרד ממנה לפני החורבן.
ובעודו פוסע על האדמה הקשה, פגש בת-אדם שמביטה אל הירח. הוא
הביט בה ובפיה המוזר
ולמרות שידע שאסור לעשות כך הוא התאהב.
ואותו מלאך (שעדיין היה צעיר וכמנהג הצעירים היה קל דעת) לא
ידע כי כשיצור אנושי ומלאך מתאהבים הם הופכים לגוף אחד. ובעודם
הם מתנשקים ומתעלסים גופו הפך לגופה וגופה הפך לגופו.
וכשהאיר השחר והירח טרם הספיק להיעלם הקיצה בת-האדם על ערמה של
נוצות לבנות שהתפזרו ברוח הבוקר. והיא חשה שמשהו השתנה בה אך
לא ידעה מה.
והיא הביטה אל הירח הדועך ופיה נע כדי להשמיע יללה. אך במקום
אותו פה מוזר שמיילל אל הירח
קרה דבר שונה. פתאום היו שם שפתיים, שפתיים של מלאך צעיר שנעלם
באהבה.
והשפתיים נעו. תחילה התעוותו קלות בחוסר ידיעה ואז לפתע העלו
השפתיים חיוך. חיוך גדול ומאושר, חיוך למראה יופיו של הירח
והעולם שמסביב.
ואחד האלים שתורו היה להשכים קום ולבדוק מה השתנה בעולם, הביט
למטה וראה את בת-האדם. והוא ראה כי היא יפה כמו מלאך ועיניה
שפונות לשמיים, אליו, יפות כעיני מלאך ואז גם ראה
את שפתותיה שחייכו חיוך של מלאכים.

ואותו אל (שלמזלם של בני האדם גם היה חכם משאר האלים) הבין
ושלח את המלאכים למטה.
אך במקום להחריב הם ירדו ליצור. ובני האדם עמדו בתור אצל
המלאכים וכל אחד מהם קיבל שפתיים ורובם אף למדו לחייך.

וכך האלים יכלו לישון ולחגוג, בני האדם למדו לחייך ורק המלאכים
המשיכו להביט אל אותה בת-אדם
שחיוכה היה יפה משל כל השאר. הם הביטו ותהו לאן נעלם אותו מלאך
צעיר.