דקה ארוכה עמדתי שואף ונושף עמוקות תוך שאני אומר לעצמי כי רק
קוסם יודע להכין עוגות שוקולד המריחות כך.
משפקחתי את עיניי נעלמה הקונדיטוריה וכל מה שהצלחתי לראות היו
זוג עיניים תכולות מרחפות במרחק סנטימטרים ספורים מפניי.
פסעתי צעד קטן לאחור על מנת להיטיב ראות.
"כבודו סיים את שנת הצהריים?" פתח ושאל האדם שעמד מולי. היה זה
קשיש בעל פני תינוק, עור פנים חיוור ומקומט קלות וזקנקן לבן
מעטר את סנטרו.על פניו התנוסס חיוך מקסים ומתוק.
הוא לבש סרבל אפור עם הדפס באותיות אדומות שהצהירו- "אופיס
דיפו". חולצתו היתה פלנל משובץ כחול אדום.
ובכדי להשלים את חגיגת הצבעים, אחזה ימינו בקערת פלסטיק צהובה
מלאה בעיסה חומה ושמאלו בכף עץ גדולה.ריח השוקולד אפף את כל
המקום והשרה עלי אוירה של ימים נשכחים.
"סליחה אדוני", גמגמתי,"אולי אתה יודע במקרה איפה יוצא שינקין
18?". "בוודאי" ענה האיש ועיניו התכולות נעוצות בי בסקרנות
מסויימת."ומה יש לך לחפש בשינקין 18?" שאל.
"אה, אני עובר לגור שם בתחילת החודש" עניתי מתאושש במהירות
מהריחות והפגישה המשונה."אני גר בשינקין 18" ענה האיש, "מר
ברודצקי שמי, נעים מאד ומי כבודו? "נועם" הפלטתי במהירות,
"נועם בונה, נעים מאד".
"תקשיב לי טוב נועם" אמר ברודצקי תוך כדי שהוא מפנה אלי את גבו
ופוסע אל עבר דלפק קטן שהיה בקצה החדר."אסביר לך כיצד להגיע
למחוז חפצך אבל עליך להבטיח לי דבר אחד קודם". "והוא?" שאלתי
." שתטעם מעוגת השוקולד שסיימתי להכין זה עתה ותאמר לי מה
דעתך". צחקתי.ברודץ לא ידע כנראה כי אם יש דבר מאכל שהכי אהוב
עלי אלו הן עוגות שוקולד חמות ישר מהתנור.
"אין בעיות" עניתי והלכתי בעקבותיו.הוא הסיט וילון מיושן
שהפריד בין החנות למטבח בו עמד תנור אפיה גדול בעל שלושה מדורי
אפייה.האמצעי היה מואר ובתוכו שכנה תבנית ענקית ובה עוגת
שוקולד מקסימה למראה.
ברודצקי הניח מידיו את הקערה והכף פנה אלי והכריז:" זו הגברת",
כמי שמציג לראווה את בתו היחידה."יפה,יפה" אמרתי, "וגם מריחה
טוב".הוא חייך בערמומיות שלא תאמה את פני התינוק שלו."לא תמצא
בכל המטרופולין הגדול הזה ולו קונדיטור אחד המכין עוגות שוקולד
כמו שלי" הכריז ובתנופה פתח את דלת התנור.הוא נטל שתי מגבות
מטונפות למראה מהמתלה ובזריזות מפתיעה שלף את התבנית מהתנור
והציב אותה על משטח שיש קטן שהיה כל משטח העבודה של המטבחון.
מבלי לבזבז זמן פתח מגירה מתחת למשטח , שלף סכין גדולה וכהרף
עין הציב בפני צלחת נייר ועליה קוביה ענקית של עוגת השוקולד.
הססתי מספר שניות ועור פניו הבהיר של הקונדיטור המשונה הפך
אדום.בחוסר סבלנות הוא אמר "נו,נו תטעם, למה אתה מחכה?". שברתי
פיסה מהעוגה החמה קרבתי לפי ונשפתי קמעה בכדי לצננה. ניצלתי את
ההפוגה בין נשיפה לשאיפה לריחרוח הריח הנהדר שלה.לא יודע למה
אבל לפני שתחבתי את העוגה לפי עצמתי את עיני.זו היתה עוגת
השוקולד הטעימה ביותר מימיי.לעסתי, בלעתי ופקחתי
עיניי."ברודצקי" לחשתי, "אתה קוסם, זה נפלא".ברודצקי הסמיק
שנית והפעם מנחת רוח.
לאחר שעברתי את מבחן העוגה הוא הסביר לי בסבלנות כיצד להגיע
לדירתי החדשה ונפרדנו כשני חברים ותיקים.
חודשי הלימוד הראשונים חלפו מהר.את ברודץ הזקן, שטען כי הוא
מתגורר בבניין שלי, פגשתי תמיד אך ורק בקונדיטוריה.פעם ניסיתי
למצוא את שמו בין סבך תיבות הדואר שבכניסה לבנין המיושן אך לא
הצלחתי.לא הקדשתי לכך מחשבה מרובה.טרדות המבחנים והלימודים
העסיקו אותי יותר באותו הזמן.
עשיתי לי מנהג קבוע להכנס מדי יום שישי לקונדיטוריה ולקנות
עוגת שוקולד לשבת.משום מה תמיד כשהגעתי היתה החנות ריקה למעט
ברודץ ואני.היום אני יודע כי זה היה אמור להראות לי מוזר.
יום שישי הוא הרי היום העמוס ביותר בקונדיטוריות.העדפתי שלא
להקדיש לכך יותר מדי מחשבה.
למרות זאת, סיפרתי על כך למיכה, חברי לכיתה שיחדיו למדנו
למבחני הכלכלה והגשנו עבודות סמינריוניות.
"תבין, אני מת על העוגות שלו אבל משהו לא מסתדר לי", אמרתי לו
באחת ההפסקות, כשישבנו בקפיטריה של בנין "נפתלי".
"מה כבר כל הרעש?" תמה מיכה, "הוא בטח יוצא לעבודה בארבע בבוקר
וחוזר בשעות שאתה או במשמרת בעבודה או לומד בספריה". הטעון היה
משכנע אבל אני המשכתי: "אז איך אתה מסביר את העובדה שתמיד בימי
שישי בצהרים אני הלקוח היחיד שלו?". מיכה קימט את מצחו."יש בזה
משהו " המהם,"לא יתכן כי במשך חמישה חודשים שאתה קונה אצלו
בקביעות לא תפגוש שם איש.יודע מה? ביום שישי זה אני באיזור אז
אבוא וניגש יחד למקום"."מצויין" שמחתי,"ניפגש בשתיים עשרה מחוץ
לחנות.היא ממוקמת בפינת המלך ג'ורג' מכבי, מול אורטפדיה
"ויינברג".
עד ים שישי הספקתי לשכוח מכל הענין.מעט לפני שתיים עשרה נחתי
בסלון, מקשיב לשירם המופלא של להקת הדלתות,"הסוף".
זינקתי בבהלה לקול צילצולו הרם של טלפון החוגה האפור .הושטתי
יד והרמתי את השפופרת.בצד השני הצלחתי בקושי לזהות את קולו של
מיכה, מתנשף ופולט מילים לא ברורות."מיכה תרגע, או.קי.? מה קרה
לך? תרגע ותחזור על דבריך" נבחתי לתוך השפופרת.
"נועם משהו מאד מאד משונה הולך פה" פלט מיכה לאחר שנירגע
קימעה."אני מתקשר מטלפון ציבורי במסעדה שבצומת מכבי והמלך
ג'ורג'". "נו" שאלתי בחוסר סבלנות."אתה בטוח שהקונדיטוריה היא
בפינת מכבי?" שאל."אולי התכונת לרש"י?"."מיכה" צרחתי בכעס.
"כבר חצי שנה שאני קונה שם ואתה מקשקש לי על כתובת לא נכונה!".
"תבין" ענה מיכה, "אני במסעדה כבר עשר דקות, מנסה לאתר את
המקום אבל החנות היחידה שממול לאורטופד ריקה ועליה שלט
"להשכיר".לפי מצבה גם לא נראה שמישהו בכלל היה פה בשנה
האחרונה.הכל מכוסה אבק ולא נראה שניתן להציץ פנימה דרך
החלונות."עמדתי ללא מילה מספר שניות ואז אמרתי: "אל תזוז
מהמקום אני מגיע תוך שניה".יצאתי במהירות מהדירה ועשיתי דרכי
לחנות בריצה.כשהתקרבתי לצומת האטתי את הקצב מנסה להסדיר את קצב
נשימתי.הקונדיטוריה עמדה במקומה הרגיל.בפתח המסעדה שממול
הבחנתי במיכה מנופף לי נואשות בידו."ניגשתי אליו ואמרתי:
"הבדיחה שלך בכלל לא מצחיקה מיכה".הוא הביט בי כלא מבין.
"תסתכל לשם" אמרתי תוך שאני מצביע לעבר הקונדיטוריה."מה אתה
רואה?". "שום דבר" ענה,"חנות להשכרה".הנפתי את ידי בתנועת
ביטול ופניתי למורדו בעל המסעדה: "תגיד מורדו, כמה זמן כבר
קיימת הקונדיטוריה שממול?"
מורדו, שעשה בחייו הרבה דברים כולל שירות בצבא האדום והחזיק
מעצמו מאד, שנא יותר מכל בדיחות במיוחד אם היו על חשבונו ועוד
לפני אחרים. "ילד", הוא פנה אלי מנופף בלי משים בסכין השוארמה
הגדולה שהחזיק,"ילד,אתה חושב אותי למפגר רק בגלל שאני כורדי?"
ותוך כדי כך התקרב אלי בצורה שלא בישרה טובות.יכולתי להריח את
ריח השום החריף בוקע מפיו עם כל מילה."על איזו קונדיטוריה אתה
מדבר?" הוא שאל וגופו משדר סימני עצבנות."זו שממול" עניתי
מצביע לכיוון."תגיד, אתה דפוק?" צרח מורדו בחוזקה כך שכל תשומת
הלב של באי המסעדה הוסטה לכיוונו."החנות הזו להשכרה כבר איזה
עשר שנים ואולי יותר.מאז שפתחתי את המסעדה לפני עשר שנים היא
מוצעת להשכרה".
עכשיו הגיע תורי להתרגז."יופי מיכה" פניתי לחברי בכעס."חשבתם
שתצליחו לעבוד עלי? מה השטויות האלה שאתה ומורדו מבשלים לי
ביחד?" אמרתי ומשכתי בידו."בוא ניגש וניכנס לשם עכשיו".מורדו
עשה תנועת יאוש בידיו ופלט: "משוגעים.זה מה שקורה כשמעשנים
יותר מדי סמים.שמאלנים אשכנזים, טפו" והפנה לנו את גבו.
חצינו את הכביש במהירות, גורמים למכוניות להעצר בחריקות בלמים
ובקללות שהופנו כלפינו.לא הנחתי לידו של מיכה שכלל לא גילה
התנגדות.משעמדנו לפני פתח החנות הכל כך מוכר הוא אמר: "אני
מקווה שאתה לא מתכוון לפרוץ לחנות הריקה!".
הנחתי לידו ובמהירות ניגשתי לדלת והדפתי אותה בכדי להכנס.הדלת
שתמיד היתה נפתחת פנימה ואחר חוזרת ונסגרת באמצעות קפיץ ישן לא
נענתה לי.הבטתי במיכה."אני לא מבין" קראתי,"זו השעה בה אני
מגיע כל יום שישי לקנות עוגה לשבת".קרבתי את פני לדלת הזכוכית
והצצתי.
נאנחתי אנחת רווחה."ברודץ בטח יצא לשירותים" פניתי למיכה שהיה
מביט בי בהשתהות.גם הוא הציץ פנימה ואמר: "כלום!.חנות ריקה
ומאובקת.תפסיק לשחק אתי נועם, אתה מתחיל להפחיד אותי!".הצצתי
שוב.הקונדיטוריה נראתה כמעט כרגיל מלבד משהו שלא היה במקום אך
לא הצלחתי להצביע עליו.נזכרתי!
"הוילון" צעקתי, "הוילון המפריד בין המטבחון לחנות חסר".מיכה
הפנה לי את גבו, מביט בתנועה הערה של כלי הרכב הזורמת לה כל
העת ברחוב ושרק לעצמו.פני היו דבוקים לזכוכית הדלת ועיני
התרוצצו ימינה ושמאלה לאורכו ורוחבו של המקום.אכן הוילון נעלם,
חשבתי.
נשימתי נעתקה משהבחנתי לפתע בברודץ עומד על סף המטבחון, חיוך
של תינוק על שפתיו, ידו האחת אוחזת קערת פלסטיק צהובה והשנייה
מנופפת לי לשלום.
"ברודצקי" שאגתי."ברודצקי".הוא פסע לאחור, נסוג קמעה לתוך צללי
המטבחון.באותה שנייה ממש בקע מאחוריו אור מסנוור כמותו לא
ראיתי מימי, כאילו התנור כולו התפוצץ בקצר חשמלי גדול או משהו
כזה.על רקע האור החזק שהיה ממשיך ובוהק, יכולתי להבחין רק
בצלליתו הכהה והמטושטשת של ברודץ, נמוגה אט אט אל תוך האור
המסנוור ומתמזגת עימו.
כל אותה העת הבחנתי בבירור בידו השמאלית המנופפת לי לשלום.
לאחר כחצי דקה או יותר, מושג הזמן אבד לי ברגעים אלו, השתררה
חשיכה בחנות.לחצתי בפראות על ידית הדלת.המנעול השתחרר ואני
נפלתי פנימה מאחר ונשענתי על הדלת במלוא כובדי.
מיכה הסתובב אלי."השתכנעת? עכשיו נסתבך עם המשטרה בפריצה" הוא
קרא.לא עניתי. קמתי במהירות מהריצפה ופסעתי אל פתח המטבחון.
ריח מוזר של שוקולד מעורב בגופרית עמד באויר.
כעת הרגשתי כי כולי שטוף זיעה ורגליי רועדות.ליבי הלם בקצב של
פטיש אוויר.
סקרתי את המטבח והבחנתי כי התנור, המדפים, משטח השיש הקטן
והציוד האחר שתמיד היה במקום נעלמו.המטבחון היה עירום לגמרי
מחפצים!
סבתי לאחור והעפתי מבט חודר גם בקונדיטוריה.כלום! המקום לא דמה
כלל למה שהכרתי כל כך טוב בחודשים האחרונים.קירות עירומים,
ריצפה מכוסה בשכבת אבק עבה וריחות שהלכו והעלו בי קבס.
"משונה מאד" שמעתי את מיכה לוחש,"משונה ביותר".מיכה נכנס
בעקבותי לחנות והיה עומד כעת לצידי, מביט אל פתח המטבחון.
עיניו פנו אל הריצפה.בדיוק במעבר שבין החנות והמטבח, היתה
מונחת קערה צהובה מפלסטיק, גדושה בעיסה חומה שאדים היו עולים
ומיתמרים ממנה.
פסעתי לכיוונה .חשתי חולשה וסחרחורת וצנחתי על הריצפה .ראשי
נחבט בה, מחטיא במעט את הקערה.הדבר האחרון הזכור לי לפני
שהתעלפתי היה ריח שוקולד חזק העולה מן הקערה, אופף אותי וחונק
את נשימתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.