חיים הם קוביה מלאת צלילים: שפשוף מהיר של הנעליים שלי באספלט.
שיחה נלהבת של האנשים מהספסל. בכי צועק של הילד בחצר. סירנת
אמבולנס ברקע. צפצוף קצבי של הממטרות. דיבור מהיר מהטלוויזיה
בקומה הראשונה. צלצול מטבעות מתגלגל של אדם שמחכה לאוטובוס.
שיר ערש שקט של אישה עם העגלה... ואז צפירה חדה. צעקות. מוזיקה
רועשת. עוד צעקות, שורטות בכל הגוף. מוזיקה יותר רועשת. עדיין
צעקות, כמו פטישים שמכים על הראש. מוזיקה על מקסימום. הצעקות
נשארות, דוחפות, חובטות, חותכות. נמאס! רוצה קוביה אחרת,
אטומה, עם חושך סמיך כזה, שאפשר לשקוע בו כמו במים חמים. לעצום
את עיניים, לעצור את הזמן. |