[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני שונא את הקטעים האלה. אלף פעם אומרים לה והיא תמיד עושה את
זה מחדש. כבר פעם רביעית שאני מוצא אותה ככה זרוקה כמו איזה
סמרטוט על המזרון שלנו.
לך תגרור אותה לבית חולים בשתיים בלילה.
בא לי להשאיר אותה ככה, שתראה מה זה פעם אחת. טוב, די עם
הזיוני שכל הרי ברור שבשניה הקרובה אתה רץ להזמין לה אמבולנס
וכמו תמיד עד שהוא מגיע, בשביל להרגיש שאתה לא מבזבז זמן,
לספור כמה כדורים היא בלעה הפעם.
ידעתי שאנחנו לא צריכים לגור ביחד! מה אומרים לרופא אחרי כל כך
הרבה פעמים...?
"כלבה אגואיסטית זה מה שאת!" אני צועק עליה, יופי זה בדיוק
הזמן אידיוט. נחמד שהם נזכרו לבוא באמת. אני מתחיל לתכנן
הסברים, קיבינימט  למה נתתי לה לגור פה?!..
מסרתי לרופא את קופסאות הכדורים הריקות, מאיפה היא הקריצה את
החרא הזה?!, אני בקושי אקמול מחזיק!
אלוהים אני הייתי מת רק מהצינורית הזאת שדוחפים לה לגרון כל
פעם.
אם היא יוצאת מזה אני אומר לה ישר לעניין שעם כל הכבוד שלא
נעים לה לומר למשפחה שלה שבגיל 29 היא עדיין לבד אני רוצה
לחזור לדירה שלי, לנוח בשקט, לחשוב קצת על היום, אולי על מחר
ולנסות להספיק לישון כמה שעות לפני שאני צריך לראות שוב פעם את
הפרצוף של הבוס המזדיין שלי.  בלי לשמוע את הבכי שלה (היא
חושבת שאם היא בוכה בשקט אני לא שומע) או לחזור מליאת ולמצוא
אותה כמעט מתה.
ולחשוב שפעם אהבתי את המשוגעת הזאת.., טוב היא לא ידעה. לא
יודע למה לא אמרתי לה. הייתי בטוח שהיא תמות מהר, עוד לפני
שנסיים את התיכון אפילו, אבל לא ככה, לא יודע איך.  היא הייתה
עסוקה בזה כל כך שחשבתי שלא משנה מה היא בטוח תמות בקרוב, משהו
זריז כזה. הרוב ישכחו, אני אתגבר ונחליק את כל העניין.
היא ידעה את הכל. היא אמרה לי את זה אפילו, שהיא בטוחה שיומיים
אחרי שהיא מתה כולנו שוכחים. ולי לא היה נעים להודות שהיא כמעט
צודקת אז הייתי אומר לה שהיא סתם מזיינת ת'שכל כי היא יודעת
שזה לא נכון ועדיף שתלך לעשות משהו מועיל במקום לשבת פה
ולהתבכיין על הזבל שלה.
                                     



יש לה קבר יפה. פשוט כזה, כמעט כמוה. וכמו שהיא חשבה לא באים
לבקר פה הרבה ממש. אז אני משתדל כן לבוא מידי פעם לספר לה מה
קורה.
עכשיו חמש לפנות בוקר. היום לפני שבוע חזרתי בלעדיה מבית
חולים. הרגע חזרתי מהחתונה של ענבל ואלון.
"את זוכרת שבתיכון תכננת עם החברה הכי טובה שלך את החתונות של
שתיכן? לא מסקרן אותך לראות איך יצא?"
את לא עונה לי. אף פעם לא היית עונה לי. אני חושב אם להגיד לה
את זה עכשיו או לחכות קצת. טוב, אל תהיה אפס, תגיד לה כבר.
"נפרדתי אתמול מליאת", אני מתחיל וטיפה מהסס. אלוהים כמה ששקט
פה.
אני מתחיל לנקות את המצבה שעוד לא לגמרי שלמה אפילו ושותק.
כשהיא נקייה אני מוציא את הטבעת מהכיס שלי, מסדר את הפרחים על
הקבר הכי יפה שאפשר ושואל אותה אם היא רוצה להתחתן איתי. ואת,
לא עונה לי. אף פעם לא היית עונה לי. אני רוצה לחשוב שהסכמת.
במקום הנר נשמה ששמתי אתמול וכבר כבה אני שם לה את הטבעת
ומבטיח לבוא בערב.
בערך בשבע וחצי סיימתי למלא את המחסנית. עשיתי את זה זריז. אני
שונא לאחר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לעולם אל
תסתייג.
חוץ מבמקרים
מסויימים.









גולדה מנסה


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/12/01 23:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאור שקד

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה