תמיד ציפיתי שחיי יהיו יותר טובים, יותר מטאפורים, נכון הגעתי
לגיל 23 התחתנתי ונולד לי בן אחד- סהר בקרוב הוא בן 3. בעלי
היה חוזר שיכור מהעבודה  מניח את התיק על הרצפה מוריד את
מעילו, ניגש אלי נושק ללחי ושואל :" מה יש לאכול?", אם האוכל
לא היה מוכן היה מתחיל לצעוק ולהתעצבן, ואז סהר היה בוכה, יום
אחד אחרי שהתעצבן גם הכה בי בחוזקה, ואני צרחתי מרוב הבושה,
והוא התנצל ניסה לגעת בי אך אני לא נתתי לו, התכווצתי הייתי
כ"כ קטנה, אני זו שהיתה כ"כ חזקה, ראש לזאבים הפכתי לזנב
לארנבים, זנב קטן.
כשראה שלא רציתי אותו הרים אותי לחדר השינה, סהר בכה מהחדר
השני, ולו- לא היה איכפת. הוא קרע את בגדי ונשק לגופי, ואני רק
בכיתי. בסוף כשגמר התלבש ויצא מהחדר שמעתי את טריקת דלת הכניסה
וידעתי שהלך לשתות בבר הקבוע שלו, הלכתי לחדר האמבטיה ושמתי לב
שירד לי דם מהאף, נכנסתי למקלחת, זו הייתה המקלחת הכי ארוכה
בחיי, ואיך שבכיתי שם.
כשיצאתי הייתי נחושה בדעתי לברוח משם כמה שיותר מהר, ארזתי כמה
חולצות ובגדים לסהר ושתי שמלות לעצמי, הלכתי לקרול, ידעתי שהוא
יקבל אותי בכל שעה, הוא היה זה שהזהיר אותי לפני החתונה. השעה
הייתה שתיים בלילה, דפקתי על דלתו סהר ישן עלי, הוא טיפל בפצעי
וארגנו מיטה לסהר, השכבתי אותו לישון וקרול פתח בינתיים בקבוק
יין חצי יבש אדום, בכיתי על כתפו והוא הגן עלי כמו אבי ז"ל,
נרדמנו כך.
סהר העיר אותנו בשש בבוקר, הוא היה רעב ומבולבל, לא הבין איפה
הוא, הסברתי לו שאבא בבית ואנחנו פה ויכול להיות שלא נחזור לשם
לעולם, הוא הביט עלי בעיניו החומות והגדולות וחייך, חיבק אותי
בחוזקה, וסוף סוף הבנתי שיש לי תקווה.