|
עצמה עיניה ולבה נדם
לא כך פתאום
אלא גוועה היא לאיטה
מבלי שיכולתי לשים לב ודעת
ריחות שכמעט ועולים באפי
תמונות שנשארו חקוקות בי
זיכרונות רחוקים, כה ממשיים
שאפשר בם לגעת. להרגיש.
מי שהייתי ואיני עוד
מביט בי ממרחק
מנופף ידו לשלום
מאחל טובות
אך עם זאת, גופתה כבר מוטלת
לא תקום עוד
ובמקומה נולדה תאוות הבשרים. |
|
|
אין עוד למה
לחכות אחים
יקרות, אחיות
יקרים, נותרנו
לבד, ואולי יש
תקווה רק
כשמחפשים אבטיח
שיהיה אדום אדום
בפנים... |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.