[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ישראל גולד
/
ככלות הכל

הסאנס



"תאמר  לי יוסי  " , פנתה  אלי  יום אחד  מריאנה , ידידתי
משכבר  הימים , " אתה לא חושב  שהגיע הזמן שמישהו  רציני ובר
סמכא יקח  את המחזה שלך לידיו וידחוף אותו קדימה ?  'לילות
ללא ירח' -  לדעתי , הוא מהטובים שבמחזותיך  ואתה יודע  שאני
לא נוהגת  לחלק  מחמאות  ככה סתם ,רק מפני  שאנחנו ידידים. "
" אני יודע , מריאנה , אני יודע ", חייכתי  אליה בהכנעה , "
האמיני לי שכבר  פניתי לכמה  וכמה  תיאטרונים ,  אך כולם  כאחד
השיבו  פני  ריקן. נואשתי מן האכזבות ... "
" על צביקה  שגב, שמעת ? " שאלה בחיתוך דיבור אופייני .
" הבמאי ? ודאי ששמעתי . הוא חלומו הנשגב של כל דרמטורג , אך
מי  בכלל יכול להגיע אליו ?"
" אתה  ! "  פסקה מריאנה כשחיוך ממזרי נסוך על פניה.
" נו , באמת , מריאנה ... אל תצחיקי  אותי ... " השבתי .
" על ליאורה בת-אל  , בטח שמעת . " אמרה  מריאנה .
" איך אפשר שלא ? אין עיתון ,המכבד את עצמו ,  שלא יקדיש לה
טור  או שניים באחד מעמודי הרכילות . קבלות הפנים שהיא עורכת
לאומני הצמרת ולמצליחנים  בפרט , הם שם דבר  בעולם הבוהמה ...
אבל מה זה , החלטת לערוך לי  מבחן התמצאות ? "  
" ליאורה בת אל , האחת והיחידה היא במיקרה  גם חברה  קרובה שלי
ואם לא ידעת היא גם מדיום בעלת מוניטין . בביתה  נערכים
סאנסים  מרתקים  שהשתיקה  יפה להם . משתתפים בהם  מסלתה ושמנתה
של החברה ....."
" או-קיי , ומה  זה קשור אלי  ? " שאלתי בחוסר ענין .
" בין משתתפיה הקבועים נימנה  גם צביקה   שגב... עכשיו אתה כבר
מבין ?  "
" לא ". השבתי קצרות .
" צביקה שגב הוא  אב שכול שבמלחמת יום  הכיפורים,  בנו  אייל
הוכרז כנעדר  בקרבות הבלימה על  בגולן . הוא  מקפיד להשתתף
בכל  סאנס שליאורה בת אל  עורכת  בביתה  אחת לכמה חודשים
בתקווה נואשת  לצור עמו קשר  ... עד כה , הצפיות הללו  לא העלו
דבר ... אבל הוא אינו מרפה   ואינו נואש מן התקווה היחידה שעוד
נותרה לו ... "
" ספור מעניין ..." השבתי " נוגע ללב ..."
" וכאן אנחנו נכנסים לתמונה . יותר נכון , אתה  נכנס  ... כי
גם אנחנו נהיה שם כמוזמנים  שלא מן המנין , כמובן . "
" מה יש לי לחפש  שם , מריאנה  ? " השבתי . " אם לאמר את האמת
ערב בסגנון הזה  לא  כל כך מתאים לי  ..."
" עזוב שטויות , יוסי , "  הרימה מריאנה את קולה קמעה , " הערב
הזה הוא רק אמתלה  ... המטרה  האמיתית - היא צביקה  רגב ... "
" אני מסופק  עם במעמד רגיש  שכזה נתן לצור קשר מופשט
כזה..."
" סמוך  עלי , יוסי . את המלאכה הזאת השאר בידי . עליך  להתיצב
אצלי מחר עד תשע בערב . הסאנס מתחיל בדיוק בעשר . המאחרים
נשלחים כלעומת שבאו . "  





ליאורה  בת אל , אשה מוזרה , בעלת נוכחות מרשימה , דקת גוו,
כבת חמישים פלוס , שער ראשה בלונד בהיר פזור עד למותניה ,
עיניה תכלת בהיר  , כתכלת השמיים , בורקות ומעמיקות כזוג גחלים
לוחשות  ופניה  מאופרות  בורדרד  עדין. לבשה גלביע רקומה חוטי
כסף וזהב, שוליה נושקות לרצפה בהסתירן  את כפות   רגליה
היחפות .  על צווארה תליון ענק משן פיל  ועל שתי  ידיה שזורים
זה בזה צמידים מוכספים עם פיתוחים וחריטות בדומה לכתב
החרטומים. ליאורה , אשר הוכנה  מראש  לביקורנו  קיבלה אותנו
בנימוס  מחייב , צונן במקצת , קורקטי , אך לא יוצא דופן במיוחד
.
דירת הגג שלה  שכנה  בשכונה יפואית הגובלת עם הים, כשהנוף
הנשקף ממנה שובה לבבות.  שלוות החדר  בו התארחנו  סביב השולחן
העגול , שאון גלי הים המגיע  מן החוף , האורות העמומים        

וקטורת  האקליפטוס  הכניסו אותנו מיד לאוירה  מיסטית  של רוגע
ויראת קודש .
אט אט החלו  להגיע משתתפי הסאנס הפעילים. הצלחתי לזהות ביניהם
כמה  משפטנים ידועי שם , שופט בדימוס ,  שחקני  תיאטרון , אנשי
קולנוע  וטלוויזיה  מרכזיים  ואפילו כמה פוליטיקאים שלאחרונה
צברו תאוצה  בצמרת השלטון. כולם     כאחד , תפשו את מקומותיהם
הקבועים  מבלי להוציא הגה מפיהם. לאחר  שכמעט נואשנו , בחמישה
לעשר, הגיע  גם צביקה שגב . המשתתפים החליפו מבטים חפוזים
ביניהם  , כאילו הודיעו על  נכונותם לצאת למרוץ , התרווחו
בכיסאותיהם  ומריאנה תפשה את מקומה לצידי. כשהאורלוגין העתיק -
בישר בקול פעמונים עדין - שהשעה  עשר -  ליאורה בת אל התישבה
בראש השולחן והסאנס  החל .  



ליאורה ניהלה את הסאנס בקול  רגוע ובהגייה מתמשכת  ככוהנת
גדולה המנתבת  וסוחפת  אותנו בלאט  בהיכלי  צלמות  עלומים .
נצטווינו לשלב ידיים סביב השולחן . ליאורה כיבתה את מרבית
התאורה ובחדר נשתררה  דממה מוחלטת . מבחוץ הגיעו אלינו רק
נהימות  הים  ויבבת  רוח קלילה  בשלהי הסתיו . שעה ארוכה שררה
בחדר הדממה המצמררת הזאת  עד שלפתע  ליאורה בת אל  נתקפה
עויתות,  גופה החל להתפתל אנה ואנה , קולה נאנק חרישית  כאילו
התנתה אהבים ופיה פלט הברות קטועות , ללא פשר ,  מלוות צלילים
עמומים  שכמותם  לא שמעתי  מימי . את האדישות  והספקות שעמהם
הגעתי אל ביתה  של ליאורה החליפה עתה חלחלה
מתעצמת וחולשה כללית , על גבול אבדן ההכרה. במאבק עיקש  על
השליטה העצמית נחלתי מפלה . פשוט לא  הייתי מסוגל לרכז את
מחשבותי  נוכח המראות המצמיתים כל איבר בגופי .
לפתע חדרה מאי שם רוח  צוננת ויבשה את הזיעה הניגרת על פני .
ליאורה  השמיעה  אנקת רווחה ארוכה ולאחר מכן שמענו  קול זר
ועמום , מתנגן ברכות כמיתר הנבל : " קר לי , אבא  ! קר לי  !
"
חזר והדהד הקול בחלל החדר . " מי אתה  ? " שאלה ליאורה  בקול
מרטיט ." מי אתה ? " אך  במקום מענה היתה דומיה  ארוכה . לאחר
דקות רבות של מתח  וצפיה  דרוכה , שוב נשבה הרוח הצוננת  והקול
חזר על  עצמו :
" קר לי  ! קר לי אבא ! " ושוב ביקשה ליאורה  מהקול האלמוני  
להזדהות  והפעם ביתר  תוקף . לאחר שהות קצרה הקול השיב:
" אני  אייל , אבא ...  אני אייל ...אין  לי קבר ... אין לי
מצבה ... קר לי , אבא ... קר לי  ".
בו ברגע צביקה רגב  נעמד על רגליו ובקול נכאים קרא : " אייל ..
איילצ'יק  יקר  שלי  , היכן אתה  , אייל ,  היכן  ? " הוא  לא
היה מסוגל  להמשיך יותר ופרץ בבכי . אך הפעם  התגובה הגיעה
מיד , ללא שהות : "  מורתפע  אדוריג'את ! מורתפע  אדוריג'את !
"
אלה היו מילות התגובה היחידות . סתומות  ככתב סתרים ולא ניתנות
לפענוח : " מורתפע  אדוריג'את ! מורתפע  אדוריג'את ! "   הקול
הלך והתרחק ,הלך ונחלש  עד שנדם כליל ,  כמו שקע בתהום הנשייה
.





סוף דבר . צביקה  שגב  אמנם לא התפנה לעיין במחזה  שלי אך אני
נרתמתי  למאמצי  הפענוח  של מסתרי הסאנס הראשון ויחיד שבו
לקחתי חלק . מאז אותו ליל  פלצות ,  נדרתי נדר שלעולם , לעולם
לא אשוב  לזה . מכל מקום , התברר  שמורתפע  אדוג'יראת  היה
מוצב סורי ידוע לשימצה . היום הוא נקרא  מצפה גדות ,המשקיף אל
מזרח הגליל ועמק החולה . בחיפושים קדחתניים  שנערכו במקום ,
ביוזמתו הנמרצת של צביקה רגב , אכן נתגלו עצמותיו של בנו אייל
רגב , ז"ל . אייל הובא למנוחת עולמים בטכס צבאי מלא  ועל  קברו
נשא אביו  דברי הספד בעיניים דומעות  ובלא מעט הקלה . בין השאר
אמר: " תודה שהתקשרת , בן . עכשיו אייל , בני היקר , כבר לא
יהיה לך קר יותר  ולי סוף סוף יהיה מקום קבוע לבקר אותך כל
אימת שאתגעגע .














חימיקו    הסנדלר
ממרחק  של יותר מיובל  שנים , שבים זכרונותי  מימי   נעורי
בירושלים במנות גדושות   והתמונות מרצדות להן לנגד עיני
בבהירות מדהימה , כאילו  הכל התרחש רק תמול שלשום. גרנו בשכונת
בקעה , במערבה של העיר . שכונה מעורבת  כמגדל בבל .
בולגרים ,מרוקאים, פולנים , פרסים , רומנים  ותימנים . כולנו
אחים לגורל אחד : הבסת  " הצנע "  , הדלות  ותחושת הניכור .
סיפורי זה מתמקד בדמות ציורית אחת מני רבות בשכונה  : חימיקו
הסנדלר  הבולגרי .  חימיקו  עלה ארצה בשלהי 1949  בלווית בנו
לאון ואשתו
סוניה  שנפטרה  ממחלה קשה ,  שלושה  חודשים לאחר מכן. ברבות
ימים ,   בנה  במו ידיו  ,  צריף  רעוע  בחצר  הבית , צמוד
לחדר מגוריו הדל   וקבע  שם  את הסנדלריה שלו , בה  היה מעביר
את  מרבית  יומו   בעמל  בלתי נלאה  לפרנסתו   , שפוף על
שרפרפו  הקט  עד  לשעות הקטנות של הלילה ,  לאור מנורת  נפט
נושנה  המחוירה  את פניו הסדוקים.  אהבתי לשבת לידו,  להתבונן
מקרוב כיצד  ידיו  המיובלות ,  מנקבות במרצע  את  עור הסוליות
,  במיומנות ובזריזות  מעוררת פליאה ,  כלהטוטן בקרקס , בלוותו
את עצמו בשירי  עם  בלקניים  שלחניהם הערבים   מתנגנים באזני
עד עצם היום הזה. היה  לו  לחימיקו  שק  של  סיפורים  נפלאים
אשר ריתקו את  תום  נעורי   ובלילותיה   החורפיים  של ירושלים
הקרה   הייתי ממשיך  ומדמיין  אותם בעלותי  על יצועי , לקול
זעפם של  רוחות  הסער  והברקים. על  בנו  לאון  , בן העשרים ,
מיעט לדבר וכאשר הייתי שואל  אודותיו , מתוך סקרנות ילדותית
גרדא ,   היה  ממהר להעביר את השיחה לנושא אחר.   לא הבנתי
מדוע הוא אינו מגויס לצבא כמו שאר בני גילו ? מדוע  אינו
מתגורר יחד  עם אביו ומהיכן  הוא  מופיע  בשטח   ליום יומיים
ולאחר מכן נעלם  כאילו האדמה בלעה אותו .  לאיש  בשכונה לא היה
הסבר ברור  מדוע בנו היחיד  של חימיקו הטוב ונעים ההליכות אינו
סועד את אביו לעת זקנתו  ולא  נמצא לצדו  בעת הצורך.  הלכי
הרכיל גלגלו את השמועות ככדור שלג  עד לפתח ביתו של חימיקו אשר
קלט אותן בלב דואב  ובסתר מחה דמעותיו  מבלי לאשר או להכחיש
אף לא אחת מהן . עד ליום הזה שהכל נחת עלינו כרעם ביום בהיר .
אני  זוכר, זה היה  בתחילת אביב 1950 . בחצרות  מוריקים פרחו
שושנים אדומים כדם ,האורנים עמדו מלוא זקיפותם שופעי  צמרות
,הדרורים קיננו בין המרזבים והגגונים . יום נאה של ניחוחות
אביב  זכים  .  חלפו  חמישה  ימים  והסנדלריה של חימיקו עדיין
סגורה .  איש אינו משיב לקריאותי  ולנקישותי  התדירות על דלת
ביתו אין מענה .  איש אינו יודע אנה הלך ומתי ישוב . הרי הכל
יודעים  שאין לו   אפילו קרוב  אחד  בארץ . אף לא ידיד . אם כן
לאן הלך . לאן נעלם חמישה  ימים רצופים ומה גרם לו לסגור את
הסנדלריה האהובה עליו כל כך ?  חלק מן התשובות נתקבלו שלא
כצפוי דווקא בחדשות הבוקר של  קול ישראל , בזו הלשון :  "
המשטרה מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחר צעיר כבן עשרים בשם
לאון  איזקוב אשר  ברח  לפני  ימים אחדים  מבית החולים
הפסיכיאטרי  בטלביה   . לאחרונה הוא נראה  משוטט ליד  קיבוץ
רמת רחל , סמוך לגבול הירדני  ומאז נעלמו עקבותיו . והרי תאורו
: גובהו  מטר  שבעים , גופו מלא , שערו  שחור  ומקורזל ,עיניו
בהירות , לובש  חולצת פשתן  לבנה  ומכנסי קורדרוי  חומים  .
מדבר  בולגרית לדינו וקצת עברית " ........... אם כן,אלה היו
פני הדברים ואנחנו,  בני השכונה ,  המקורבים אל חימיקו   , לא
חדלנו לחפש אחריו בכל דרך אפשרית,   אך  חימיקו הסנדלר נעלם
מבלי להותיר עקבות.  





חלפו יותר משבועיים ימים מאז העלמותו  ובשכונה  החלו להפיץ
שמועות  כיד  הדמיון הטובה  על  " הידענים  "  למיניהם . אלו
היו שיחות היום בחצרות , והתעסוקה העיקרית  בערבי  האביב
הרדומים  והמשעממים עד  מוות . סיפרו שחימיקו בעצם שיתף פעולה
עם בנו וזה היה  מעשה מתוכנן מראש  על מנת  לשוב בדרך זו  
לבולגריה , אליה  השמיע באוזנינו מפעם לפעם  את כיסופיו  . היו
כאלה  שהפליאו וספרו שהוא בעצם  שתול  של המשטר הבולשביקי .
שלאון   איננו בנו כלל ועיקר והתנהגותו הבלתי שפויה  היא בסך
הכל  הסוואה   מכוונת  על מנת לטשטש את אישיותו ולמנוע ממנו
קירבה מיותרת  . כך  היו נמשכים הסיפורים הללו עד אין קץ
ומגוונים בסגנונם המרתק  את שיגרת חיינו  האפורה  אילולא
גיליתי לילה אחד את  האור המבצבץ מצריפו של חימיקו  . הייתי
אחוז בהלה  ושמחה גם יחד . חימיקו חזר ! חימיקו חזר ! שיננתי
לעצמי מבלי לגלות  את הדבר לאיש.  החלטתי להיות הראשון  שיפגוש
בו
ואשמע  על אודות  מעשיו בימי העלמותו .  כשהצצתי  מבעד לחלון,
קשה היה  לי לזהות  מאחורי זקן העבות  וקומתו השחוחה   את
חימיקו  הזכור לטוב , שלא כתמול שלשום , נחתה עליו  זקנה
פתאומית , מן שדפון  כללי  אשר שינה  את קלסתרו  ללא הכר.
דלתו היתה  פתוחה והוא היה ישוב על  שרפרף  עבודתו כשראשו רכון
על חזהו .
"  ערב טוב , חימיקו "  אמרתי  בהכנסי פנימה בצעדים מדודים ,
אך הוא לא  הניע אבר  מהתנוחה  בה ישב . " כולם  דאגו לך ...
לא  ידענו  לאן נעלמת , איפה  לחפש אותך ... ואני דאגתי לך
יותר מכולם ..."
חימיקו  הרים בלאט את ראשו ובעינים כבויות ,  מלאות צער  ודאבה
ניסה לעלות על פניו  חיוך נוגה  של הבנה .
"  אני יודע , אני יודע ... " השיב עמומות ושתק.
" אולי  אתה רעב ... אחמם לך  כוס תה .." הצעתי .
" לא, לא . תודה . אין צורך . " השיב ואחרי כן סקר אותי במבטיו
כאילו  הייתי  זר  .                  
השתיקה הרועמת הזאת עמדה בינינו  שעה ארוכה . לאחר מכן פנה אלי
בקולו החלוש  ואמר :  "  תוכל למזוג  לי כוס תה , בבקשה ? "
הכרתי כל פינה בצריף . שפתי  קומקום על  הפתיליה  והתישבתי
לידו .  הוא נטל את כפות ידי  בידיו המחוספסות ובקול חנוק מבכי
אמר: "  לאון הוא הבן היחיד שנותר לי ... " ועל מנת  שאבין את
פשר דבריו הוא הוסיף : "  לפניו היה לי  את  שמעון ואת מגדה
... את שניהם הרגו הגרמנים ...  הוא  היחיד שנותר לי , מלבדו
אין לי  אף אחד  בעולם. ועכשיו  הוא  בידי  הלגיון הירדני , מי
יודע מה עושים לו שם ... הוא כל כך רגיש ...כל  כך חלש ...
בודד ונפחד  - כמו גוזל  נטוש ...  "   בלי משים שטפוני דמעותי
כמעיין מתגבר ובכיתי  עמו  . לאחר שמזגתי לו   כוס תה  מהביל
החל ללגום באיטיות .  מבטיו  נוסקים  בחלל  החדר  כמו  מרחפים
אי שם , בעולמות אחרים.  
" גרנו  בורנה , לחוף הים השחור ' ,   המשיך חימיקו בקולו
המרטיט קמעה. " לפני המלחמה  היו לנו  חיים טובים . היתה פרנסה
בשפע , היתה לנו משפחה  מאושרת ...  אשתי סוניה , הילדים :
שמעון,מגדה ולאון . היו חברים ... היו קרובי משפחה  ... היתה
לי חנות גדולה לנעליים ובית מלאכה צמוד ,  שהעסיק  עשרות
עובדים .  כן, כן ,  היו לנו  אז חיים טובים . עד שפרצה המלחמה
הארורה ההיא . כשהגרמנים פלשו  לורנה  , תושבי העיר , משתפי
הפעולה  החריבו  הכל . שרפו , שברו ,ניפצו ,  כל עמל חיי  ירד
לטמיון .  בין  הפורעים זיהיתי  גם כאלה  שעבדו  בבית המלאכה
שלי  ודאגתי  לפרנסתם . לאון  היה  אז  בן שמונה . שמעון ומגדה
, בני  שש עשרה-  שבע עשרה ...  התחננתי  בפניהם שלא יתערבו .
שיסתתרו במרתף   לבל  יפגעו בהם  משתפי הפעולה  שרק לפני  זמן
קצר נמנו על באי בתנו  והפכו עתה  לפורעים חסרי  רסן ,  שאפי
נקם ,זרי הרס  ואבדון  ללא  רחם .  אך  ילדי  היקרים   ,  סרבו
לשמוע  בקולי  ולא נענו  לתחנוני .  יצאו כנגדם , חסמו
בגופותיהם  את  המעט שעוד נותר  לנו  לפלטה  ונטבחו באכזריות
לנגד  עינינו .                
לאחר  מכן  עברנו  מסכת אכזרית של עינויים והתעללויות שרק
אלוהים יודע איך יצאנו מזה  . לאון נשא  עמו את מראות אחיו
הנטבחים לנגד עיניו  והצלקת הזאת לא הגלידה  לעולם ."
חימיקו  לקח  לעצמו  פסק  זמן קצר כדי להתעשת  קמעה   אך מיד
המשיך כאילו מנוי וגמור היה  לספר  הכל  בבת אחת  ולהתרוקן מן
המשא הכבד .
"  סוניה  , עליה השלום , נשאה בתוכה את הכאב הנורא הזה  לאורך
השנים ,  סיגלה  לעצמה מנגנון  ייחודי   שהפעיל  אותה   כמכונה
אוטומטית  וכך תפקדה  עד ליומה האחרון .  חומת גרניט אטומה
ואילמת  חצתה בינינו  והעבר  מת כלא היה מעולם. חיינו אמנם
תחת קורת גג אחת , שני אנשים מנוכרים ,שתתי דם , זרים זה לזה,
מנהלים  שיחות הכרחיות  בלבד  , משתדלים להסתיר איש מרעהו  את
הכאב ההדדי   ולא להזכיר את העבר ולו ברמז דק. סוניה שלי שכה
אהבתי ! סוניה שלי נגמרה שם , בורנה , כשנוכחנו בטבח שעשו
בילדנו . שם מתנו  שנינו . מה שנותר מאתנו זו   מערכת  כלים
שלובים חלולה  ותו לא  . סוניה  שלי לא החזיקה מעמד ... לילה
חורפי אחד ,  כאן , בבית הזה  כשלאון  האהוב עליה    מכל ,
נחמתה היחידה  שנותרה לה  עלי אדמות  ,  נעדר מקרבתה ,  עצמה
את עיניה  לנצח  כשהבעת הוקרה נסוכה  על פניה  על החסד שעשה
עמה הבורא . "
חימיקו  סיים  כאן את סיפורו . שלח לעברי  מבט  יגע  בעיניים
דומעות ,  בנענעו את  ראשו כאות פרדה  :
" עכשיו אני הולך לשון  . " אמר  . " אולי נמשיך מחר " ....
הותיר  אותי  בסנדלריה  ופנה אל  חדרו בתוך הבית . ניצבתי
בפתחו של הצריף  והמשכתי  לעקוב  אחר  צעדיו הנגררים בליאות
עד שנעלם  מעיני  . צמרמורת  איתנה  תקפתני  .



לאחר ימים רבים של משא ומתן  מורט עצבים ,  הודו הירדנים
שברשותם  גויתו המרוטשת  של לאון איזקוב  שעלה על מוקש
בסביבות  רמת רחל  והם מוכנים להחזירה לנציגי  צ.ה.ל.
העברת הגופה  נערכה בגשר אלנבי  ובמקום נוכח גם  חימיקו כשהוא
נתמך על ידי כמה שכנים טובים אשר  דאגו להסיעו למקום  ולסייע
לו  נפשית  במעמד הקשה  הזה  שבנו  יחידו מוחזר הביתה בארון
עץ  סגור  ומסוגר . אנשי חברה קדישא , בהצעת הרב הצבאי ,  סרבו
בכל תוקף להתיר את פתיחת הארון  בפני האב .  קבורתו של לאון
נערכה בו ביום בהשתתפותם של כל  בני השכונה . היום הזה נחקק
בזיכרוני לעולמי  עד .  חימיקו בקושי  סחב  את רגליו אחרי
הארון . יבב חרישית ובקול  שנוק מבכי  מלמל הלוך וחזור  את
שמות יקיריו זה אחר זה :  סוניה , שמעון , מגדה  ולאון ....
סוניה , שמעון , מגדה ולאון . בתום ההלויה  הסתגר בביתו , דחה
בעקשנות כל עזרה  מוצעת  וסרב לראות פני איש.  ימים  ספורים
לאחר מכן , חימיקו השיב נפשו לבורא .    
סיפורו של חימיקו  תם ונשלם . אך  היום , כל אימת שאשוב   אל
מחוזות ילדותי בירושלים  אני עדיין מאתר  וממקם  בעיני דמיוני
את  אותו צריף רעוע  של חימיקו הסנדלר שהטביע חותם עד  על
ילדותי ,  אך לא נשאר  ממנו  זכר .  




בערפילי  הסתו

עם הנץ  השחר , בעיצומו של סתו קדורני , כשזרזיפי הגשם יורדים
טיפין טיפין , בהפוגות ארוכות ורוח צוננת מעיפה השמימה עלעלי
שלכת זהובים , מצאתי  עצמי מהלך לאיטי  על שפת ימה  של תל אביב
, לאורכו של רציף הרברט סמואל , שקוע  עמוקות בסבך מחשבותי
ומאזני  נפשי . לא נלאיתי כהוא זה  ממשבי הים העזים אשר הדפוני
עזות  בזעפם .  רגלי נשאוני במן פתוס עיקש ובלתי מוגדר ,
כאילו הועד  לי מפגש  גורלי  שמאן דהוא קבע לי מראש.
   הים היה סוער וגועש .  בהזנה מעמיקה יכולתי  אפילו לפענח
את תוכחות  גלי הים המתנפצים בחוף.  הרציף היה  שקוע בערפל כבד

והראייה מוגבלת . אך מתי מעט נראו על  הטיילת ואלה היו המכורים

להליכות הבוקר הקבועות . דומיה כללית מענגת  שררה  מסביב
ומליחות הים  הבריחה  את צחנת הקיץ שחלף  .
 כשהגשם התעצם קמעה , מצאתי לעצמי מסתור באחת הסככות  הפזורות
בשטח . התישבתי על ספסל אבן קר , התכרבלתי בתוך  מעיל הרוח שלי
ושאלתי את עצמי בפעם המי יודע כמה  : מה אני  בכלל  עושה כאן
? מה משכני  במזג אויר כזה לצאת מן הבית ?
לפתע , מן הספסל ממול נשבה אלי רוח חמימה  משהו , כמו נשתלבה
ברוח הקרה שהצליפה  על פני נמרצות וחיממה אותה במקצת .
כמובן שדמיינתי לעצמי , כי כך רציתי  קיוויתי  שיהיה . כשהערפל
התפוגג בהדרגה מעל ספסל שממולי  והמראה החל אט אט    להתבהר .
בתחילה  ראיתי את פניו  מחייכות אלי , חיוך  סרקסטי  אפיני  ,
אותו חיוך בלתי נשכח ,  רב משמעות , ללא מילים , שדיו היה כדי
להסיטני  מדרכי  עקלתון , לערוך תהפוכות  יסוד בחיי  ולבקרני
במעשי  ללא משוא פנים  משך כל שנות בגרותי .  כשהערפל  נמוג
כליל ראיתי את הסיגאר התקוע בין שיניו כמו בימים ימימה .לטבק
היה אותו  ניחוח  ארומי - מתקתק  שרדפני במהלך חיי כל אימת
שדמותו ריצדה לנגד עיני , אך הפעם היה מוחשי  ובר קיימא  כמו
אז , לפני  עשרות בשנים .  שמתי לב שגם הברט השמוט  על ראשו
היה אותו ברט  דהוי   ומקומט שאהב   , בדיוק  כמו אז . הוא
נראה  במיטבו , כמו באותן שנים טובות כשעסקיו פרחו , ולצידה של
אמי  הוא דאג שיהיו לו גם כמה וכמה צעירות חלופיות  לקינוח .
אבל איש מלבדי לא ידע  על כך . עלי יכול היה לסמוך כי  בישרתי
לו  חד משמעי  שלמען שלום בית אני מעדיף  לנצור את לשוני .  לא
היה לי צל של ספק שעכשיו הוא כאן . ישוב  על הספסל   הזה מולי
ומחכה בשלוותו האופיינית שאני  אפתח  בדו שיח.  
" שלום אבא . "  אמרתי  "  אתה יודע , לאחרונה  אני מרבה לחלום
אותך ...   ודי מתגעגע ... "
" אני  יודע . לכן  קבענו כאן ... ועכשיו... בעונה הכי מרתקת
בשנה.."
" קבענו ? "  שאלתי  בסקרנות  .
" עובדה שנפגשנו  ולא באקראי  אלא  בזמן הנכון  ומקום קבוע.
לבני אדם , אין  מודעות  מספקת לעוצמה האנרגטית הטמונה      
בהם ,אותה הם  מסוגלים לשדר למרחקים עצומים . אם רק ירצו  בכך
."          
" ולי דווקא נדמה היה שהאנרגיות שלי נוטשות אותי לחלוטין .
בקושי מחזיקות אותי ביציבות על שתי רגלי ..."
" נשארת פסימי  וסקפטי  כפי שהיית . אני רואה שכל השנים האלה
שהשקעתי  בך  לא הועילו לך ולו כזרת "  .
" אבל , אבא, העובדות מדברות בעד עצמן ... נכשלתי , אינך רואה
?   נחלתי מפלה  ניצחת בכל מאבק   . בכל אשר שלחתי  ידי
נכוויתי ברותחים וכל חלום נשגב הפך בסופו של דבר לחלום   בלהות
. אינך רואה , אבא  ? אני כישלון גמור . אפס מאופס שאבד עליו
הכלח .
סתם רכיכה  דביקה  המעוררת סלידה עצמית ..."
"  די, חדל    להתבכיין  . אני לא  מסוגל  לשמוע . בוא,ספר לי
בדיוק במה הדברים אמורים , נטכס עצה  ונחפש פתרון   מתאים ,
בדיוק  כפי שנהגנו  בעבר  .   "
די היה  לחוש את החום הכן , המוקרן ממנו אלי על מנת  להרגיעני
. עד כה לא העזתי לחשוף את תחלואי  וכשלונותי  בפני איש  כי
ידעתי שבזה  ארחיק  ממני את כל מקורבי המעושים   ואביא קץ
לאינטרסנטים לחכי  הפנכות ,הסובבים אותי בתחפושתם   .
רק בפני אבי  יכולתי  להחשף  במערומי  נשמתי הצורבת  , מוכת
הסנורים , בדיוק   כפי שאני , ללא כחל  וסרק. אבי- האדם היחיד
עלי  אדמות הנכון   להעמידני  על כף המאזניים על פי מה שאני
ולא  רק על פי מעשי .



" דבר  בני ! "  ציווני  אבי  בקול  נכאי  דאבה .  " שפוך לבך
ואטה  לך  אוזני  כי לשם כך באתי "  דקות ארוכות  חלפו בטרם
התרתי את לשוני  .
" כשלתי , אבא , כשלתי  בגדול ! "  פתחתי  את דברי והמית הרוח
ליוותה  אותם  כקינה מתמשכת . " סבורני  שהגעתי אל סוף  
המרוץ ," המשכתי באותה נעימה חדגונית  ,ללא עומק ."  המאזן
הסופי  מסתכם באפס  .השגותי  בטלים בשישים לעומת חלומותי
הנשגבים שנותרו בגדר חלומות שוא למגנת לבי  וסערות  רוחי
התדירות. הזמן  דוחק ,אבא, אני חש את משב רוחה של הזקנה  נושף
בעורפי  ומאלצני להרפות , להתיר הרסן  . אינך יכול להאשים אותי
באוזלת יד או בהפרת אמונים , לא בחוסר מאבק  מתמיד  ולא
בהשקעה  אישית  בלתי  נלאית  . והנה   עתה  שעון החול הולך
ומתרוקן מתוכן  ...  אני בתווך  כעלה נידף ברוח ,מעופף  ללא
כיוון , ללא נתיב...  אנה אפנה , אבי  ? היכן אטמין את מיחושי
המועקה  הללו  מעצמי  נטירה עצמית  ללא רסן ? "
"  הס, הרגע , בן , הרגע ! " משיב  אבי  ורוחו החמימה טופחת על
פני  ברגיעה  פסקנית . "  הסבר את עצמך לעומק , עמוד על כל
פרט   על מנת שאוכל  לעמוד  על טיבם של  דבריך "          
" מעולם  לא  התודיתי  כך  בפני איש .  הסתרתי הכל  במעטה של
הצלחה מדומה  ומשחק  בכורה  מאולץ   במחזה  טרגי -קומי  מתמשך
על במת החיים   .  אבל עכשיו הגיע עת החשיפה . רגע  האמת !
ובכן , נתחיל  בנעורי , בהם היית שותף  פעיל . זוכר ?
בגידותיך  הבלתי פוסקות  .  העלבונות ההדדיות בינך לבין אמי
חדרו  בעצמתן  אל  אוזני הערלות ונחקקו  שם  בהדהודן הצורמני .

לאחר מכן באה הפרדה המוקדמת שלי מן הבית ונדידות אין ספור בין
מוסד אחד למשנהו . הפגישות בינינו היו  צוננות  וזרות למדי .
ואני כל כך אהבתי אותך . איחלתי  לקרבתך , לחיבוק  חם , למילה
טובה . אך מעולם  לא היית  שם כשנזקקתי  לך . אמנם  הקפדת  
לשמור   על קשר טלפוני  אך בו זמנית  עסקת  בהקמת משפחתך
החדשה . אותי  הותרת בצידי דרכים  פתלתלות  ומבלי משים  הלכה
ואבדה   תום ילדותי  בהתמודדות   בלתי פוסקת  עם  המציאות
המרה  אשר הותירה בי  מרירות ,  חשדנות  מכבידה,  חוסר אמון
וניכור  נצחי ,  עד עצם היום הזה. שנה לאחר  עזיבתך  את הבית ,
אמא  שמה  קץ לחייה  .  בבגרותי  גיליתי  לראשונה את מנעמי
המין דווקא  בזרועותיו  השרירות של  ,דודי , החונך  שלי
בפנימיה . אחרי     דודי  ,הי לי עוד  רבים אחרים. מעולם לא
היתה בינינו  אהבה .    רק תאוות בשרים  מזדמנת  ותו לא .
המשיכה החייתית שלי אל בני מיני לא ידעה  שובע  וגבולות .
הייתי מכור לה כעבד נרצע . רק  בשרותי הצבאי  ידעתי  אשה ,
לראשונה  בימי   חיי  . זו היתה  התפרצותה  של  תאוות  
שתלטנות  סדיסטית   ,  אשר ברבות ימים נוכחתי לדעת  שהיתה
טמונה בי  בהסתר  .  הפרשה המבישה  הזאת הותירה בי חותם  עז
של  אכזבה   וסלידה  מן המין הנשי . אחרי שמונה עשר חודשי שרות
, צ.ה.ל.  השליך אותי משורותיו .
איך  שלא יהיה ,   בסופו של דבר נשאתי אשה , אם כי את הסיפוק
האמיתי  לתאוותי   קיבלתי בהיכרויות  חפוזות במועדוני
ההומוסקסואלים . מכאן החלה  דרך החתחתים שלי . כעבור   מחצית
השנה ,  ליאורה  , רעייתי הטריה  הבינה מיד עם מי יש לה עסק
ונטשה אותי לאנחות .  בינתיים סיימתי  את המחזה הראשון שלי :
" לוחות הברית "  . דרמה  חזקה מחיי  הבוהמה  ההומו-לסבית .
התיאטרונים  דחו את  המחזה בשאט נפש  למרות התקוות הגדולות אשר
תלו בו קוראים רבים  . עבדתי כמגיהה  בעיתון , שליח במכבסה ,
מוכר פיצות במשמרת הלילה  וכתב  זמני  במקומון
חסר תקציב שנאבק  על קיומו  עד ששבק  חיים . מעט נחת רוח היתה
לי  מתרגומם של כמה מחזמרים  ידועי שם  והוצאת ספר שירי
הראשון : " בנתיב  חצץ "  אשר זכו לביקורות מעודדות . חשבתי
לעצמי , הנה , הנה ,  אני  כבר  עולה על דרך המלך  אל  התהילה
, אך  הרומן  הביוגרפי  :  " לילות ללא ירח " ....  הורד מהר
מאד מהמדפים  ואחריו המו"לים חדלו להתעניין  ביצירותי   .
העיתונות  הספידה אותי  בבוטות  : 'הניצוץ שכבה ' ,  ' משורר
מבטיח - אך אינו  מקיים ',  ' לילות ללא ירח -  בליל של שרבוטי
תפל  '.
מכאן החלה  התדרדרותי  מאיגרא רמא  לבירא עמיקתא  . יום סגריר
אחד בן אדם  נעור  מתרדמתו  ומגלה  את המדרון החלקלק עליו  הוא
מחליק  באין מעצור  והתהום פוערת את פיה . ללא תהילה, ללא כבוד
עצמי , ללא אמצעי קיום וללא קורת גג .   במקרים  כאלה ,  
כצפוי ... גם ללא ידידים. אפס ! אפס מאופס  שמקורביו   בעבר
שומרים ממנו מרחק  של בטחון . העבר הולך ומתערפל והעתיד  משחיר
,  שקוע בעלטה , מבעית  ומצמרר .
במיקרים כאלה   אך טבעי  לחפש מפלט  ונחמה במרחבי  הנשייה ,
אך מכיון שילדות אמיתית לא הענקת  לי  מעולם  , חיפשתי  עתה
את קירבתך , אבי ,  כמו אז , לפני עשרות בשנים כשנזקקתי לך ,
אך הפעם ,  כפי הנראה ,   נענית לי  .  אם כן, אבי , הנחיני
נא  בדרכי    אליך  והסר  את  דאבתי  כי נקעה נפשי  מחיי .  "

הגשם פסק . מבית הקפה שממול  הטיילת בקעו צלילי בוזוקי  
עליזים . אנשים עלזו שם וריקדו . קור עז  חדר לעצמותי .
הספקתי  עוד  לראות את עיני  אבי דומעות . לאחר מכן דמותו
נעטרה  אפלולית  ונמוגה  כליל .  הוא לא  השיב לי  אף לא
במילה אחת. נראה  שדברי הכאיבו לו נואשות ,  אך את הפתרון
החליט  להשאיר  בידי  . הוא לא התנצל .  לא  נפרד ממני  בלכתו.
לא ניסה למחות . לא  ניסה לשכנע . פשוט הלך כלעומת שבא  ,  אף
שידעתי כי לא ישוב אלי לעולם .  בחושים מעורפלים הרחקתי
מצלילי  המוזיקה וירדתי  לחוף . בהיותי  לבד , באין אדם בסביבה
, פרצתי בזעקה  ארוכה  אל גרמי השמיים : " קחני , אבי  , קחני
נא,   עשה  עמדי חסד . קחני , אבי ! קחני ! "  החילותי  לפסוע
בערפול     חושים  , להעמיק אל תוך המים  כמו   אל  תככי  מערה

אפלה  . הלכתי  בקצב  מתון כשהמים  מגיעים  כבר לגובה  בירכי
והרוח מטלטלת אותי  מצד לצד  . " אני בא, אבי , אני בא . "
זעקתי אל  חופת ענני  העופרת  הקדורניים . רוח איתנה החלה
להדפני   בזעם  לאחור    , החזירתני  אט אט  לכיוון החוף  מבלי
שיכולתי לשלוט  בתנועותי . לפתע נשמע  רעמו   העז של  הברק,
כמו  הבקיע  את שכבות העננים לרסיסים  וקולו של אבי  נישא ברמה
:                      
" ריבון כל העולמים ,אב הרחמים והסליחות  אשר ימינך פשוטה
לקבל שבים ואתה בראת את האדם להטיב לו באחריותו  ובראת לו שני
יצרים , יצר טוב ויצר הרע  כדי שיהיה הבחירה בידו לבחור בטוב
או ברע וכדי  לתן  לו  שכר טוב לטוב בחירתו  כי כן גזרה חכמתך
כמו שכתוב : ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת
הרע ובחרת בחיים " .









מיקלוש    וברטה

בשלהי  1950   שכר  מיקלוש אנדראש  חדר  בדירתנו . ירושלים של
אותם ימים רחוקים היתה בעיצומה  של  קליטת עליה  מן  המזרח
ומן המערב . ערב רב   וססגוני  של שפות , מנהגים וארחי חיים
זרים ומוזרים ,  פערי  תרבות  , חשדנות  וחוסר בטחון  שרר  בין
הפרט  לכלל   . עם גלי העליה  הגדולים  גאו  גם  תחושות
הקיפוח החידלון  והניכור  החברתי . הכל  העדיפו  להתחבר אל
עדתם  
ומבלי לחוש יצרו לעצמם גטאות  בזעיר אנפין . שכונות ,שכונות
סגורות ומסוגרות  במבצרי  תרבותם ומורשת  מוצאם  . מיקלוש
אנדראש  מצא בביתנו קורת גג מתאימה  לצרכיו  אף על פי שחדרו
היה  צר  למדי  והוקצתה  עבורו  פינה  קטנה  במטבחון  המשותף
.
אך  התרבות , השפה  והמנטליות הבסיסית היו עיקרי  בחירתו .    
 
 מיקלוש  עלה  ארצה   מבודפשט , לאחר שכל בני משפחתו  אבדו
בשואה  והוא עצמו נחלץ ממחנות  המוות   בעור שיניו בשוקלו
ארבעים וחמישה  קילוגרם   בלבד , עם דזינטריה קשה , מחלות
עור זיהומיות  וצלקות  נפשיות שלא  יגלידו לעולם  . רק  הודות
לכוח רצונו העז לשרוד הוא נותר בחיים , בעזרת  סידרה  רצופה
של  טיפולים  נמרצים  גבר על  מחלותיו , העלה מעט  בשר על
עצמותיו  היבשות והחל  את  תהליך  שיקומו  בהדרגה , שלב אחרי
שלב , בלא מעט קשיי  הסתגלות , בלא  מעט חרדות   .  וכל זה
עובר על  צעיר כבן עשרים  וחמש   . צעיר שבגרותו  שבקה חיים
בעודה באבה ,  אי שם במחנות המוות  בטרזינשטט  . מיקלוש  הגיע
אלינו בחורף של  שנת 1950 . היה צבע במקצועו . גבה קומה , רזה
במקצת , עטור זקנקן  מטופח ושער שחור  מטולטל . עיניו הבהירות
נוגות  משהו  ופניו  קפואים -  ללא  הבעה .
זוכרני  את הימים הראשונים להיכרותנו . לראשונה לא סימפטתי
אותו במיוחד .  בעיקר  לא נשאו חן  בעיני  מבטיו הצוננים וחוסר
עינינו  בנעשה   בסביבתו  . אדישותו ותגובותיו הלקוניות נהגו
להוציאני מכלי . למרות נסיונות   ראשונים לצור  עמו קשר  הוא
התעלם   באדישות   ודחה את פניותי  בנימוס  אפיני  של  חוסר
עניין .   ברבות ימים אמנם   סלדתי מהאיש  למרות  הגיון
ההתחשבות  בעברו  האומלל  אך סקרנותי בו טרם חדלה . כל אימת
שנזדמן  לי  לרגל אחר מעשיו הייתי עושה זאת בנפש חפצה , ללא
תחושות חרטה . בימי  החורף הקשים היה מסתגר בחדרו שעות ארוכות
ומאזין  למוזיקה  צרודה וחורקנית  שבקעה  מתקליטי הגרמופון
הנושנים . שעות על גבי שעות היה  יושב  כנציב  מלח  ומאזין
למנגינות  צועניות , שירי  פולקלור  של  גבירטיק  ורפסודיות
הונגריות של ליסט .  הצלילים  הללו  פתחו עבורי  לראשונה  צוהר
קסום  אל  עולם המוזיקה הנפלא  שמאז  היוותה  אורח  קבוע  
במהות  מחיי .  
    לעתים  הייתי  נפגש עם מיקלוש  במטבח המשותף . היה שופת
לעצמו  קומקום  קפה או תה  , מחליפים בינינו  רק כמה מילים
מחיבות  ולאחר מכן  חוזר בחיפזון ומסתגר בחדרו . איש לא היה
מגיע לבקרו   .  הוא  דחה  קשרי  ידידות מכל סוג  למעט לצרכי
עבודתו  כצבע . בני ביתי  נהגו בו בסובלנות  וסלחנות  יתרה
בקושרם  את  התנהגותו  עם עברו  המיוסר  במחנות  ההשמדה ואבדנה
הכליל  של  משפחתו . על אף מוזרותו יצא שמו בשכונה כבעל מקצוע
מיומן  , רבים  מאד  בקשו את שרותיו  הטובים אך מיקלוש   לא
סרב לאיש , עמל   מבוקר עד  ערב  וכך החל לאגור
את  כספו  .   מראהו הנאה  והשמועה המתפשטת  על הונו המצטבר
משכה אליו לא מעט  מחזרות , שאת כולן שלח מיקלוש  מעל פניו  
באותו סגנון  של השתמטות   מנומסת   כגון :  "  לא, תודה " , "
זה לא הזמן " ,   " יש לי התחייבויות אחרות"  וכו' . סרוביו
העיקשים לבנות המין  היפה  הפגועות ,  הולידו גל של שמועות
מרושעות אודותיו . השמועות  התגלגלו ככדורי שלג   וידעו לספר
שהיה אחד מקורבנותיו של  דוקטור מנגלה  הידוע לשמצה ,  אשר
פשוט סירס אותו במסגרת נסיונותיו הרפואיים  והפך אותו
לאימפוטנט . זאת הסיבה  האמיתית  לדחיותיו  מנשים .   היו כאלה
שהוסיפו שמן למדורה  המתעבה  וידעו לספר  שהוא  בעצם
הומוסקסואל  , אוהב  גברים  מושבע  שסטיתו  טמונה  בו  עוד
מנעוריו ,   למרות שאיש מבין קהל משמיציו לא יכול היה להצביע
נחרצות  על  ידידות  או  קירבה  מיוחדת  אל  גבר  כלשהו  
שמיקלוש  נראה בחברתו   בנסיבות חשודות . רק  טבעי היה  שאדם
רגיל יצא להגנתו . יתריס , יזעק חמס ,  יצא בראש חוצות , יטיח
על  דברי  ההבל  קבל עם ועדה , אך לא , אדם כמיקלוש  לא יעשה
זאת . אוזניו אטומות  ופיו נצור כאילו אין  המדובר בו  כלל
וכלל . נותן למלעיזיו  לחגוג  על חשבונו  כאוות נפשם  והוא
ממשיך באורח חייו השגרתי   מבלי ליחס  לדבר חשיבות  יתרה . זה
בדיוק  מה שהוציא  אותם  מגדרם .
מכל מקום , בסופו של דבר ,  פרשת  מיקלוש  אנדריאש היתה וודאי
נשכחת עם  גודש האירועים של אותם ימים אילולא  הגיעה לשכונה
ברטה  מרקוביץ  אשר  הפכה את הקערה על פיה .





ברטה מרקוביץ היתה כבת שלושים וחמש . תמירה  ודקת גו , בעלת
יופי מהמם  .  שערה הבלונדיני מפוזר על גבה  ועיניה  הירקרקות
בוהקות כנטפי  פנינים . היה לה  גוף חושני ,מלא במידה מבוקרת
במקומות הנכונים  וזוג רגליים  חטובות  של  בלרינה . ברטה
הפיצה נשיות ,חושניות  ויופי מדהים . גם בגדיה  היו שונים
תכלית השינוי  מבגדי הצנעה  המיושנים   והמרוטים שידעו נשות
השכונה . לבשה בגדי       ספורט- אלגנט  עם  מחשופים  נדיבים
, חליפות  מלמלה  בצבעי טורקיז -ורוד- ארגמן  ונעלי  עקב
בעיצוב  יוקרתי ,  על פי צו האפנה האחרונה . נשות  השכונה ,
קשות היום , הוקיעוה מיד עם הגעתה ודרשו  בתוקף את סילוקה .
הגברים  הלומי
המראה , נעצו בה עיני טרף  רעבתניות  , התגודדו סביבה  
מתבסמים  בבשמיה  , נכונים לעשות הכל ולו רק כדי  לזכות לשהות
קצרה בקרבתה , למורת רוחן  של נשותיהם  המאימות עליה  במעשי
נקם  אלימים .  מי  את ברטה מרקוביץ ?  מאין באת  ומה חפצך
במחוזותינו  הדלים ?  
ובכן , ברטה  מרקוביץ , מוצאה   מבוקרשט ,  שם , לפני המלחמה
היתה  רקדנית   וכוראוגרפית  מצליחה .  בדרכה  ארצה  הופיעה
בקברטים ידועי שם בלונדון , פריז  ורומא . איש לא  תיאר לעצמו
שהאישה  המושלמת הזאת , עם פני המלאך ,  הופיעה  בערטול  מלא
לעיניהם המשתאות של אלפי צופים נטפי  שפתיים . את הסוד הזה
שמרה מכל  משמר  ביודעין מה  צפוי לגורלה אם דבר  כזה  יודע
ברבים , חלילה וחס .  היא עלתה ארצה בתקוה  לפתוח  פרק חדש
בחייה . על עברה מתחה קו שחור  ויחלה להכיר כאן גבר  שיאהב
אותה  אהבה אמיתית  טהורה  בעיקר בשל  אישיותה  הכריזמטית ,
השכלתה הרחבה  ונסיונה המגוון בהעמדת  ריקודים . היא אפילו
חלמה על פתיחת  בית ספר  משלה  ,בבוא העת .  לשם מימוש
חלומותיה  היה  עליה  קודם כל למצוא  גבר פנוי  בעל יכולת
פיננסית נאותה , אשר ילכד  מידית  ברשתה , ללא מעצורים ,  ללא
חיטוטים  מעמיקים  בעברה  ,אשר  יאהב אותה  עד טרוף  חושים  
ויסגוד לה  כמו לאלילה . לגבר הזה היא תעניק בתמורה את כל
מכמני  ומנעמי  האהבה  אשר רק אשה  נחשקת ורבת נסיון  כמותה
יודעת להעניק   בשפע  , ללא  סיגים  והעמדות פנים  .
לכאורה  הזמן  דחק  ופעל  לרעתה . נשות השכונה לא הרפו ממנה אף
לא רגע.  מיררו את חייה   ללא הרף ,  גידפוה בחלפה ברחובות
והתנכרו לה  בכל הזדמנות .  " המופקרת"  קראו לה מכל  עבר
אפילו שלא  גילו   קמצוץ מעברה האמיתי . מה יהיה עליה  אם
וכאשר  יגלו  ?  היה עליה להחפז . היה עליה  לצוד גבר שיהיה לה
למגן  , שיגשים את חלומותיה   , שיאהב אותה  בעיוורון  מוחלט -
ויפה שעה אחת קודם .  באותן נסיבות לא היה בקרבתה גבר מתאים
יותר ממיקלוש  אנדריאש . צעיר ממנה  בעשר  שנים , צמא לאהבה
כמו מדבר צחיח הצמא למים , נאה  למראה  , מבוסס היטב  ואהוד
למדי  בקרב  תושבי השכונה.  עליו נפל הפור ועבודתה המקצועית
להשגתו היתה  כצפוי  , קלה מאין כמוה . לאחר שפרשה לו את רשת
פיתוייה , נלכד בקסמיה כהרף עין  .  כבר  בלילה ראשון להכרותם
הזמינה אותו בתמימות מעושה  ,  אל חדרה הקט , בקומת הקרקע ושם
על מיטת ברזל  רעועה  וצורמנית שקבלה  מהסוכנות הוכיחה לו
שאהבה עזה   ניתן  לעשות בכל  אמצעי  ובכל מקום  כשמקצוענית  
כברטה  מלמדת אותו  פרקי   אהבה  נועזים  שכמותם  לא ידע
מיקלוש מימיו . כך התישה אותו  עד אור  הבוקר , כשהאיר  השחר
נפל שדוד  ברשתה  , צמוד אל גופה  העירום , כשהיא  נענית
לרעבונו  המתמשך   כאלילה  קסומה   שאינה  יודעת  ליאות . הוא
אינו מאמין שהנס הזה  אכן קורה לו במציאות .  הוא מתחנן  לבל
יפוג החלום . לבל יאיר  השחר . ואז היא חוזרת ומשכנעת אותו
הלכה למעשה שזה  אכן קורה  לו ואם רק ירצה בכך , זה ימשך  
לנצח .  ימים ספורים לאחר מכן  מיקלוש החזיר את מפתח חדרו
המושכר ובאושר בלתי  מוכר ,  בישר לנו על נשואיו עם ברטה
מרקוביץ . באופן זמני  החליטו לשכור דירה קטנה  במושבה הגרמנית
לאחר  מכן מתכננים לעבור למרכז  האירועים  בכרך הגדול של תל
אביב .    



בשנה הראשונה  שררה ביניהם אידיליה משפחתית ראויה לציון . ברטה
ריהטה  את מעונם  בטוב טעם , טיפחה  את גינתם הזנוחה  ואף
צבעה  מחדש את גדר הבית , את  תריסי  העץ והמשקופים .   מיקלוש
עבד עתה ביתר שאת כשמטרתו  , להרויח  כמה שיותר  על מנת
לרכוש לעצמם את דירת החלום  המיוחלת  בתל אביב .  ברטה נהגה
לצפות לשובו מעבודה  כשהשולחן ערוך   ולקבל את פניו על הסף
בנשיקה   וחיבוק . הם  סעדו יחדיו  לאור נרות  ,  לאחר מכן
חזרו  אל משחקי המיטה   הסוערים , כזוג אוהבים בירח דבש  נצחי
.  
האושר  הזה נמשך שנה תמימה  ומי יודע , אולי היה נמשך לנצח
אילולא היום בו התדפק על דלת דירתם מריוס  טלקובסקי  , טיפוס
שלילי  מעברה הרחוק  של ברטה  במועדוני הלילה של פריז .
הוא כיוון היטב את שעת העדרו של מיקלוש מן הבית  .
" מה מעשיך כאן ? " שאלה  כשהאימה  נסוכה על פניה .
" אני עולה חדש , כמוך . עליתי ארצה  ...  לי רק לא היה המזל
שלך  ואני מתגורר עדיין באזבסטון  מסריח  במעברת תלפיות. בקיץ
מחניק  מחום  ובחורף קור  כלבים  . לך  היה מזל . את לא
התנסית בזה ."
השיב בחיוך מריר .          
" מה  אני יכולה לעשות ? אני  עכשיו  אשה נשואה  ומנהלת חיי
משפחה  מסודרים . את העבר השארתי מאחור ."
" שום דבר לא השארת מאחור , ברטה . או לקרוא לך בשם המקצועי
שלך , סברינה , סברינה  המתוקה . זוכרת ? "
" אמרתי לך שאני  עזבתי הכל . לא רוצה לזכור דבר ... אני מבקשת
ממך  לעזוב את המקום לפני שבעלי יחזור ..."
" הבעל  שלחך ... אל תצחיקי אותי  סברינה ...  הראת  לבתול הזה
את פריז בלילה  ועכשיו הוא  קשור אלייך כמו תינוק לשד אמו .
מה הוא יודע לעשות , סברינה ?  הוא בטח לא מגיע לקרסוליים שלי
כמאהב..."
"  אני מבקשת ממך להפסיק לקרוא לי  סברינה . העבר הזה מת . לא
יהיה יותר, אני  מבטיחה לך שלא ..."
" כמה פעמים הבטחת , סברינה,  וכמה פעמים הפרת את  הבטחותייך
שכך  יהיו לי  דולרים ... "
" מה אתה רוצה ממני , מריוס?  כסף ?  כמה  ?  תאמר לי כמה
ונגמור עם זה ."
" לא  כסף, סברינה , לא כסף . אני זקוק לך . אני רוצה שתשובי  
אלי  ותניחי  לרכיכה  הזאת שלקחת לך לבעל . אני עומד לפתוח בר
חדש בתל אביב . יש לי  משקיע, יש לי מקום טוב , יש לי תזמורת
מצוינת  ... חסרה לי  רק  סברינה  המתוקה  שלי , בקטעים
הארוטיים  הנועזים שהארץ הזאת  לא ראתה כמותם  מעודה ואז
נפוצץ את האולם בקהל .  זה מה שאני רוצה  סברינה . "
" שכח מזה , מריוס .  אני לא חוזרת לזה . סוף פסוק . סה פיני -
אומרים בצרפתית - אם במיקרה שכחת . "      
" אל תשחקי אתי משחקים סברינה ..." , אחז בחוזקה את זרועותיה  
בהדפו אותה אל הקיר ובהצמדו אליה . " את הרי  יודעת  שאל
מריוס לא  מתיחסים בזלזול  מבלי להפגע .  אם לא נותנים לי
מרצון  אני  יודע גם היטב לקחת .  את יודעת  כמה  זמן חשקתי
בך , סברינה ? ואל תגידי לי שזה לא היה הדדי  .."
" התרחק ממני , אתה  מעורר בי גועל , לך  ... " ניסתה להחלץ
מאחיזתו הכואבת אך חמתו  בערה בו להשחית . קרע מעליה  את שמלתה
  ובעל אותה בגסות על ריצפת החדר . לפני שעזבה  בוכיה  וכואבת
אמר לה : " שיהיה ברור לך. אני לא הולך לותר לך,   סברינה .
אם לא תשובי אלי  מרצונך הטוב אדאג  לכך שבעלך המתוק ידע
עלייך   כל פרט שהסתרת   ממנו .  " לאחר מכן  עזב את  ביתה
בטריקת  דלת   .  





באותו ערב , ברטה נטשה  את הבית  בהותירה  אחריה  מכתב
פרידה:
" למיקלוש   היקר   שלום ! הגעתי למסקנה  חד משמעית שאינני
ראויה  להיות לך לרעייה . אם להיות  כנה  , קשה לי לומר שבשלב
כלשהו בחיינו המשותפים אהבתי אותך   . אתה אמנם אדם טוב, ידיד
נאמן  ובעל מסור ,  אתה  ראוי לרעייה   מסורה  ונאמנה    ,
שתאהב אותך  באמת  ותקדיש  את חייה למענך  . אני  צפור דרור ,
שואפת  לחופש , לעוף למרחקים  כל אימת שאחפוץ . אינני מסוגלת
להתמיד  בכבלי  הנישואין .  על  כן החלטתי  לעזוב  ולשחרר אותך
מעול  קיומי הכוזב . אנא , מיקלוש , אל תנסה להתחקות  אחר
עקבותי . כך עדיף  לשנינו .  שכח אותי ! מחק אותי מזכרונך ,
כמו הרפתקת  אהבים  מזדמנת , כמו  חלום  שהתפוגג  עם שחר.  שכח
אותי , מיקלוש . שקם את חייך מחדש  והקם לעצמך משפחה חמה
ואוהבת ,  עדיין לא מאוחר . אני נפרדת ממך בידידות  והוקרה  על
כל מה שעשית למעני עד כה  ומאחלת לך המשך חיים טובים !  שלך,
ברטה  מרקוביץ' " .
  באותו לילה  שוטט מיקלוש  ברחובות ירושלים  אחוז תזזית, עד
בקיעת השחר  ולא  מצא  רגיעה למרירות נפשו. היה שואל כל עובר
ושב שהכירו  אם ראה  או פגש  את ברטה . אם מישהו ידע אנה  פניה
מועדות .  בעיניו הטרוטות , זלגו דומעות והבעתו  הועמה  עד ללא
הכר. אמרו  שדעתו  נשתבשה  עליו  . בלילות היה יוצא וחוזר
לשוטט ברחובות כנווד  מוזנח ותמהוני , מסתתר בקרנות  רחוב
וסמטאות  העיר , אורב  בסתר לברטה הנעלמה . ברבות ימים , נטש
את עבודתו . הסתגר בביתו וסרב לראות פני איש. גידל זקן      
פרא  , התחמק  מעיני  מכיריו  ולא אחת מצאוהו  שרוע בפתחי גנים
ציבוריים כשבקבוק  אלכוהול  מרוקן  למראשותיו. אט אט , החל
למכור את כל  שהיה לו  עד שבסופו של דבר נאלץ למכור גם את
דירתו ולהתגלגל  ברחובות חסר כל .
כשהיו מנסים לפתח עמו שיחות עידוד   ושואלים  היכן אותה
רוח חיות שהיתה בו , היכן אותו מיקלוש  נמרץ,  תאב החיים, היה
משיב  קצרות , כשאגלי דמעותיו זולגות  על  תוי  פניו  חרושי
הקמטים:     " מיקלוש  הזה  מת ! מת ! "      



חודשים חלפו . חורף קר  הגיע . סופות רעמים וגשמי זעף.
לפתיתי  השלג  הדקיקים שנשתקפו מבעד  זגוגיות  קפואות  ועיטרו
בלילות את צמרות האורנים השפופים קמעה , היה מראה  אגדי  . שנת
1953  עמדה בפתח .
בעולם הרחב  קיבלו את פני  השנה החדשה בחגיגות והילולות .
אצלנו המשפחה כולה  הצטופפה בחדר אחד   , מתחממים ליד תנור
הנפט ומאזינים  לרדיו , לצלילי העולם  החוגג  ועמם חוגגים גם
אנו, חגיגת   אביונים , על כוסות תה  מהביל ולחם  קלוי  שהונח
על גבי התנור  הלוהט .  בליל חורף סוער שכזה , כשרחובות העיר
מרוקנים מאדם , התדפק  מיקלוש  על דלת ביתנו . מראהו  מעורר
רחמים ובעיניו מבטים סהרוריים של אי שפיות . היה רטוב עד  לשד
עצמותיו .  רעב ורועד מקור כעלה נידף , כוחותיו חלושים ורגליו
כושלות.
" רק  עד הבוקר  !  בבוקר  אני  מבטיח  לכם  ללכת , לא להטריד
אתכם יותר " . ביקש  בקול חלוש  ומיד   התמוטט על ריצפת החדר.
לאחר שטופל כהלכה , החלפנו את בגדיו , השקינו  והאכלנו אותו
במעט שנותר לנו  ,  פקח  עיניו והביט בנו אחד אחד.
" תמיד הייתם טובים אלי . "  אמר בהרכינו את ראשו על חזהו .
" תמיד היתה דלתכם פתוחה למעני . אבל  אני לא אוכל לגמול לכם
לעולם ."  כשביקשנו שיחדל  מדבריו ויחוש בנוח,  מחה וביקש
להמשיך.
" כשהיתי  במחנות  מתי  בפעם  הראשונה  כשבני  משפחתי הובלו
למשרפות  לנגד עיני.  אחרי  זה , החזירו אותי לחיים על כרחי ,
אך לא  חייתי  , נכון יותר  לומר - הייתי  המת החי .  עד
שהכרתי את  ברטה  . עם ברטה   חזרתי   לחיות  מחדש  . באמת
לחיות . לחוש את פעימות החיים, את רחשם. עכשיו, אחרי  שנטשה
אותי     ואיננה  ,  נסתם עלי  הגולל . מתי  בפעם השניה . ודאי
תשאלו , האם בכלל  ניתן  למות פעמיים ? ודאי שכן  . פעם מוות
נפשי , ארעי  ופעם מוות קליני , כלה  ונחרץ . "          
אלה  היו דבריו האחרונים של מיקלוש , עליהם  לא יסף   אף לא
מילה אחת  משך  כל  הלילה  .
 עם שחר  , הסופה שככה קמעה .  בטרם פקחנו היטב  את עינינו
הליאות  מסערת הלילה   ,  גילינו שמיקלוש  חמק  מביתנו  בחסות
ערפילי הבוקר  ונעלם  כלעומת שבא .



חלפו חודשים  . אביב הגיע  בנושאו  ניחוחות  פריחה  רעננים .
החיים המשיכו  את הויתם  במסלולם הרגיל .  פרשת מיקלוש  וברטה
הלכה  ודעכה  אי שם  בנבכי  העבר  לנוכח המתחים  הכלכליים
והאירועים הבטחוניים שהתרחשו בארצנו .  ימים ספורים לפני  חג
הפסח קיבלנו מכתב ארוך ומפורט עליו היה חתום  מיקלוש אנדראש :

" לידידי   היקרים  שלום !  כשתקראו את  מכתבי  זה   אני כבר
לא אהיה בין החיים , על כן , אני חש עתה כי  חובה  עלי  לרוקן
את  המשא הכבד שאני נושא עמי  ולו רק  בשל  תמיכתכם בי  
ברגעים הקשים שעברתי . סוף פסוק, ידידי היקרים !  המוות הקליני
,  הכלה והנחרץ כבר בשער  . לפני שאקדיש לכם כמה מילות פרידה
אבהיר  לכם  את קורותי הנעלמים מכם לבל תשאלנה שאלות שאיש
מלבדי לא יוכל להשיב לכם נכונה . ובכן,  לאחר חיפושים מתמשכים
ומיגעים  מצאתי את ברטה  שלי  " בבר 55  "   בתל אביב .  על
גבי לוחות  הפרסום שמחוץ לבר כתבו באותיות קידוש לבנה : :
סברינה הנחשקת .  סברינה -כוכבת " הקרייזי  הורס "  מפריז.
סברינה  המתערטלת  הנועזת  שאינה  מותירה  לדמיון, אף לא חלקיק
זעיר
מגופה .  כן,כן, ידידי , זאת  הסברינה -היא ברטה שלי . אשת
חיקי. האשה שאהבתי יותר מכל. האשה שהשיבה  לי  את חיי  וחיי
היו מוקדשים לה  . האשה הזאת נטשה אותי  עתה ליד גורלי  המר
ועמדה להשליכני חזרה אל מחשכי השאול.   לראשונה  סרבתי להאמין
למראה עיני  ונכנסתי  פנימה על מנת להוכח . מה אומר לכם ?
שערותי   סמרו . באולם קטן, מואר אור חיוורין , צר מלהכיל את
כל  הקהל  שהצטופף שם , ניצבה  ברטה במלוא מערומיה , מרקדת ,
מעכסת ופוסקת  ירכיה  לכל  עבר  . קולות ההנאה שהשמיעה  הוציאו
את הקהל משלוותו.  אחדים , עלו ותחבו לה שטרות כסף במקומות
המוצנעים ביותר בגופה  והתחככו  בה  לקול  שאגתם  הפרורטית  של
נטפי  הריר .  דבר זועתי  שכזה לא ראיתי מימי . קראתי לעברה.
נפנפתי בידי  אנושות  אך איש לא אפשר לי להתקרב . לא הייתי
מסוגל  לשאת את המראה הזה לנגד עיני . ישבתי בפתח הבר  עד
השעות הקטנות של הלילה  כשקולות  התאווה מבפנים מעבירים  בי
צמרמורת .  קרוב לאור הבוקר, הצלחתי  להתגנב  לחדרה , מאחורי
הקלעים . היא היתה תשושה
מאד  וריח שיכר נדף מפיה .  הופתעה לראות אותי אך  התעשתה מהר
ובקשה  שאסתלק . כאילו  הייתי  אחד ממחזריה הטורדניים .
התפלשתי בעפר רגליה  , ביקשתי שתשוב. הבטחתי להתעלם מכל מה
שחזו עיני   . הסכמתי למחול  ולשכוח . לפצותה על כל השעמום ועל
הימים הדלים שידעה עד כה  בחברתי .  אך היא עמדה בסרובה.
כשהאוירה החלה להתלהט  קראה לעזרה ולחדר נכנסו  שני  בריונים
אלימים ,  הכוני  עד איבוד ההכרה  והשליכו אותי  לרחוב .  
לאחר מכן ארבתי  לה ימים שלמים  בכניסה "לבר 55 " אך      
מריוס , המלווה  הקבוע שלה שמר עליה מכל משמר . יום אחד הצלחתי
לצוד  אותה  ודחקתי אותה  לפינה נידחת . ביקשתי רק לשוחח ,
לדבר על  ליבה ... אולי לרכך אותה , להחזיר את הגלגל לאחור ,
אך ללא הועיל . היא הודתה  מפורשות ,  שלגביה הייתי אך קרש
קפיצה   בקליטתה  בארץ  אך לאמתו של דבר  היא  לא מצאה בי שום
סיכוי  לעתיד,  מן הרגע הראשון שהכירה אותי . באשר למשחקי
האהבה הסוערים אשר לימדה אותי , גם הם היו  חלק  מתוכנית
מחושבת היטב , דבר של מה בכך , מן אפיזודה חולפת , חסרת  ערך
משמעותי . פרוש הדבר   שהיא השתמשה בי . למענה הייתי כלי  שרת
ותו לא . סתם שעשוע חסר ערך  שמשליכים לאשפה  
לאחר השימוש . את אותו לילה  , בדיוק לפני  שבוע ימים , עברתי
את הלילה  על ספסל  נוודים בגן  העיר . מחשבות הזדון והנקם
ניקרו בראשי   ללא רחם  . הייתי חייב לעשות משהו . הייתי חייב
לפעול  על מנת  לשחרר את  הלחץ הפנימי המצטבר וקורא  עלי   תגר
. אבל איך ? הייתי  קרוב להתפוצצות . ואז עלה            
בראשי  ,מתהומות הנשייה   במחנה טרזינשטט , זכרון הנקם שלי
בקאפו שעזר לבני הבלייעל ,  לשלוח את  משפחתי למשרפות .
מי  אש . מי אש . חזרתי ולחשתי לעצמי . מי  האש אמנם  אינם
ממיתים  וגואלים את האדם מסבלו , אך  מטילים  בו  מום נצחי
לבל  ישכח את מעשיו  .  כך היה . למחרת  הנחתי  פחית מי אש
בתוך  זר ענק של  פרחים אשר הסתירו את פני  ובכניסה  לבר 55  
 
חיכיתי לבואה . זה  לא הייתי אני . זה היה המניע השטני  שפעל
בתוכי  בטרוף מתעצם  . כשהגיעה אל פתח הכניסה , מריוס התעכב
קמעה  כדי לשוחח עם הנהג . ניגשתי אליה  עם זר הפרחים בידי
כאחד  ממעריציה  .  שלפתי במהירות  את פחית מי האש בחושפי את
פני  השטן . בשבריר השניה  הספקתי  עוד  לחזות  בפניה        
היפות ,לחרוט אותן היטב בזכרוני  ואז התזתי  את מלוא הפחית .
אינני  זוכר כיצד נחלצתי משם  עד שהתעוררתי  בביב  השפכין  של
אזור התעשיה  . עם שחר , העירה אותי  איזו משאית  שהשליכה
אשפה  .  עיתוני הבוקר ציינו בעמודיהם הראשונים : " אמש הותקפה
חשפנית  מוכרת  מבר 55 ופניה  הושחתו  על ידי מעריץ   מטורף
שנמלט מן המקום  וטרם נתפש   "  זהו זה , ידידי  היקרים ! סוף
הסיפור !  לא נותר לי אלא  להפרד מעליכם  ולהודות לכם שוב ושוב
על היחס המשפחתי החם שזכיתי  לו במחיצתכם . היו שלום, ידידי
היקרים , שתזכו לאריכות  ימים, לשלווה  ולאושר. שלכם, מיקלוש
."      



עקבותיו של מיקלוש אנדריאש   לא נודעו  עד עצם היום הזה .
ברטה  ,  שפניה המצולקות , הושחתו ללא הכר , נראתה  מדי פעם
טרופת דעת  וזנוחה בשכונותיה הדרומיים של תל אביב . בסופו של
דבר  נדדה  צפונה  והתחברה    למקובלי  צפת התמהוניים, אשר
קיבלוה כמות שהיא ,  בלי להרבות  בשאלות ,  מהיכן  ואנה  פניה
מועדות .  שם  שהתה  מספר שנים  טובות, מחוקת  עבר  וערירית  
עד שקפאה  בקור באחד  מימי החורף  הקשים .











הודיה
הידידות האיתנה  ביני לבין מוטי  קרוגר נקשרה   בעיצומה של
המלחמה ,בשלהי  1942. מוראותיה הפגישונו במנזר  סן-ניקולא
אשר
שכן בנוף הררי מבודד במרומי האלפים השויצריים . הינו שני
נערים, כחושים ונפחדים בני אחד עשרה , שחיינו נפדו בממון רב על
ידי הורינו בגטו ורשה , משם לא הוספנו לראותם עוד . כל בני
משפחותינו נספו  לאחר מכן  במחנות  בוכנוולד  וטרבלינקה  ולא
נותרה לנו נפש קרובה עלי אדמות .    
ימים כלילות  עמלו  אבות המנזר במטרה להעניק לנו זהות חדשה של
ילדי ישו ובו זמנית להעלות גם  מעט בשר על עצמות  גופינו
החלוש . ימים ראשונים לשהותנו במקום  האטום   והמחמיר ההוא
היו קשים מנשוא . געגועינו להורים הלכו ונתעצמו ,כל אימת שהזמן
חלף עבר לו במסדרונותיו האפלים של המנזר אך  ברבות ימים נאלצנו
להשלים עם המצב . זיכרונות ילדותינו השסועה העיקה בכבדות על
שמחת חיינו   שנגזלה מאתנו בטרם עת. היינו שני ילדים מנוכרים ,
נושאי  כעס  תמידי  ומרדנות ספונטנית.  בתמורה , זכינו מצד
הנזירים ליחס  צונן ,לא מתחשב  , מקניט  ואף  אכזרי  בהענשותם
. מלקות , הרעבה וכליאה בצינוק. אלו היו מנות חלקינו על כל
הפרת משמעת .
אף על פי כן פיעם בנו  רצון עז לחיות ולו רק לזכר  הורינו
הנספים שהקדישו  את חייהם למעננו. כך  בגרנו בין יום , הפכנו
לטיפוסים  חמקמקים , חשדניים , חדודי  חושים  , בעלי  כושר
אלתור  ושרידות   מפוכחים .  ולא עזרו להם תפילות  הכנסיה
המאולצות ולא תמונות האונגליון  למראשותי   המיטה . את המגן
דוד שלנו נשאנו בסתר , נישקנוהו כנשוק מזוזה והתפללנו אליו
כאל ספר התורה .      לעתים ,בפרוס  חגי  ישראל  ,  הינו
נצמדים לאשנב המסורג שבחדרנו הדל כשפנינו  השמימה  ובקול נכאים
, מלא געגועים   וצער , שרנו חרישית את זמירות החג , יבבנו על
בית  הורינו האהוב שנחרב  ועל נעורינו  שאבדו ללא שוב .  



עם קום המדינה , שליחי  הסוכנות היהודית,  בהתחקותם  על עקבות

יתומי  השואה עלו גם על עקבותינו במנזר סן ניקולא והעלו אותנו
ארצה עם עוד עשרות  ילדים שנאספו   ברחבי אירופה שלאחר המלחמה
. פזרו אותנו בקיבוצים ברחבי הארץ  וברי המזל אשר גילו  שארי
בשר ,  נקלטו  במשפחתם . מוטי קרוגר ואנכי , כזוג סיאמי בלתי
נפרד, הועברנו לקיבוץ  " כנרת "   שם  הוחזרנו אט,אט ובהדרגה
אל אור החיים, אל הנוף ,  אל הטבע , אל אהבת האדם . עבדנו
בפלחה , עבדנו בקטיף , חלבנו פרות ורעינו בשדות . הצבע חזר אל
לחיינו , גם החיוך והשחוק , אם כי  דוק העצבות לא נמוג מהם
לחלוטין .  שנים חלפו , התאקלמנו , התבססנו , כל אחד  מצא
את דרכו  על פי שאיפותיו  אך  ידידותינו  לא פגה , אף התעצמה
גם כשאילוצי  הזמן הרחיקונו  איש מרעהו . היה זה מן קשר נפשי
עמוק  שלא ניתן  להתרה . כמו איבר גוף  שלעתים  מתפצל  זמנית
אך  באופן טבעי  חוזר ומתאחה . בינתיים  הקמתי משפחה  , נולדו
לי ילדים וסוף סוף זכיתי באושר המיוחל . לעומת זאת , מוטי
קרוגר נשאר רווק  קבוע  .  איש עסקים נאה  ומפולפל , רודף
שמלות מושבע , בליין בלתי נלאה, נכון תמיד להרפתקאות , סבוך
באין ספור פרשיות אהבים שעשו כותרות . בקיצור, איש  רב גוונים
. אך  למעני הוא  נשאר  אותו מוטי קרוגר  שהכרתי בנעורי במנזר
סן ניקולא  , אותו חבר נפלא  ,נאמן  ויקר  שאליו יכולתי לפנות
בכל עת  ובכל צרה .  הפן  האחר שלו עניין  אותי כשלג  של
אשתקד  .          



בעיצומו של יום הכיפורים , בשביעי באוקטובר 1973 פרצה המלחמה
הבלתי   צפויה .  בסיני ובגולן  נערכו  קרבות בלימה  עקובים
מדם .  
לקול   צפירות מצמררות  ניתנה  הקריאה  לגיוס  נמרץ בכל אמצעי
התקשורת.  דווח על נפגעים ראשונים באזור תעלת סואץ ומוצבי
הגולן . צה"ל  מזרים כוחות מתוגברים לאזורי הקרבות . אי ודאות
וחששות מכל עבר. העם בפניקה . אני גויסתי לדרום ומוטי  קרוגר
עלה צפונה  כמפקד  פלוגת טנקים שלחמה מול  הסורים  באזור
חושניה . מהגולן  זרמו דיווחי נפגעים  ופצועים  בצד  גילויי
גבורה  
עילאיים . בהיסטוריה של  אומתנו תרשם המלחמה הזאת כאחת הקשות
ביותר  , בה  נלכד צה"ל  באפתעה מוחלטת ולגבי , כאחת החויות
הקשות ביותר שעברתי בחיי.
  המשכתי   לחפש  דרכי  קשר עם יחידתו של מוטי מבלי להרפות ,
אך כל מאמצי עלו בתוהו . באותה  אנדרלמוסיה ששררה ,  היה בלתי
אפשרי  לקבל מידע  אישי  משטח  הקרבות  ובתי החולים העמוסים
לעיפה  ,  לא   היו מעודכנים דיים .  
 כעבור חמישה  ימי חיפושים רצופים  ,  הצלחתי ,סוף סוף,  לצור
קשר עם יחידתו של  מוטי .  לאחר  טלטולי  לך ושוב  רבים , נמסר
לי  במשפטים קצרים ונחפזים  שמוטי קרוגר נפצע אנושות ביומה
השני של המלחמה  והועבר לבית  החולים  בצפת . מה סיכוייו ? קשה
להגדיר . מצבו בלתי יציב .  
 לבי החסיר פעימה . בשורת  האיוב  כמו  קטלה כליל  את זיק
התקווה שעדיין נותר בי .  תמונות ריצדו לנגד עיני  חליפות ,
תמונות מהולות  בדמע  וצחוק , תמונות קודרות בצדן  של רגעי
אושר שידענו יחדיו . כמו  נר שדעך   , שכבה  בבת אחת עם משב
רוח פתאומי . כמו נקטעו חיי ,או חלק מהם במחי  יד . ואז
לראשונה  בימי  חיי , מאז שהורי נספו בשואה , ואבדן האמונה ,
נשאתי ראשי  אל  בורא  עולם  בלחשי  תחינה   שלא  מצוטטת בספר
הספרים,  תפילה ביני לבינו, תפילה  אישית  :  
" אני מודה, אין ספור פעמים עויתי בשאלות כפירה על קיומך   ,
אם  אכן אל  רחום  הנך  , אל גבורות  ,  אנא מחל  לי עתה  אלי
, מחל לנו ,   תן  מזור  ורפואה שלמה  לרעי היקר  מוטי קרוגר ,
תן   חיים בנפשו המתענה  כי  שריד  הוא  לעמך הנכחד בשואה ,כי
אוד  בוער הוא  בחשכת המוות  שידע העם הזה , הוא חייל  עברי
שחרף נפשו  על  הגנת  המולדת  , כאח הוא לי ,הטוב ברעי . היקר
באדם .  אנא אלוהי - תן לו  מתת חסדך ! תן  לו חיים ! "      
   





המלחמה   תמה . לוחמים  שבו אל ביתם אנשים  שונים מאלה שיצאו .
פצועים  דאבו את   פציעתם  באלם קול  ומשפחות שכולות  התפלשו
בבתי  העלמין  ברגבי  עפרם של  יקיריהם . האומה היתה שרויה
באבל  כבד  ומצב רוח ירוד  על אף הניצחון הגדול . החיים זרמו
בעצלתיים  כנביעת  מי תהום  עכורים .
   מיד  עם שחרורי  יצאתי לחפש את מוטי  קרוגר. בשורת העידוד
הטובה ביותר  שזכיתי לה  היתה בעובדה  שאיננו  רשום באף רשימת
חללים , אף על פי כן  ולמרבית הפלא , לא הצלחתי לאתר את מקום
המצאו המידי  למרות התרוצצותי  מבית חולים אחד למשנהו. צחוק
הגורל. בכל פעם  שהגעתי למקום אשפוז כלשהו או לאגף שיקומי
שאליו הופניתי , הסתבר שלא מכבר  מוטי קרוגר  עבר למקום אחר .
כך חרשתי את הארץ מצפון  לדרום , מערבה ומזרחה  אך  עקבותיו
נעלמו כאילו האדמה בלעה אותו .התקוות אשר חיזקוני בתחילה,
קיבלו עתה ממד  מדאיג  ומכלול  של השערות  יאוש . ככל  שהזמן
חלף, קטנו הסיכויים למצוא אותו , אך השאלות נותרו בעינן  . מה
אירע למוטי   קרוגר ? היכן  נעלם ? מדוע אינו יוצר קשר  עמי ?


המחשבות הללו ניקרו בראשי  לילות וימים אך תשובות להן  אין .





חלפה כמעט  שנה  . אותות מלחמת  יום הכיפורים   הלכו ודעכו
והשגרה שבה   אל  פתחי  מחוזותינו .  מחשבותי  על מוטי  קרוגר
לא נטשוני  אף לא רגע למרות שהשלמתי עם העובדה הצורבת ,  שכפי
הנראה לעולם לא אפגוש בו יותר  .  עד  לאותו ערב  חורפי וגשום
של אמצע דצמבר . צלצול טלפון אחד ששינה את מהלך חיי מקצה
לקצה. מצידו השני של הקו זיהיתי מיד את קולו של  מוטי ,
אם כי  חתך דיבורו השתנה  משהו  מזה שהכרתי בעבר .  הגיתו  
איטית   ומלותיו   מודגשות   , כאילו הקריא  מתוך  ספר פתוח ,
בהקפידו  על כל פסיק  ונקודה .
" שלום  חזי ! מה שלומך  ? "   אמר ,כאילו  התראינו רק תמול
שלשום   וחיכה לתגובתי  אשר באה באיחור  מה  בשל השנוק  שאחז
בגרוני  .
" מוטי ... זה אתה ? אני לא מאמין .... "  מלמלתי   ,  
כשדמעות גיל שוטפות את פני .
" זה  אני, חזי , זה אני . אני מצטער אם  גרמתי לך צער ודאגה
...
למען  הידידות  שהיתה בינינו , לזכר הימים ...  אני חייב לך
הסבר,
חזי  ...  הייתי רוצה שנפגש, מתי שתרצה ... "
" מה  פרוש מתי שארצה ? " השבתי בלהיטות  יתר. " אני מוכן
אפילו עכשיו. איפה אתה נמצא  ? "
" בכפר חב"ד . קצת  קשה  להגיע  אלי ביום גשום  שכזה . לא אכפת
לי שנדחה את המפגש  ליום אחר . "
" שום יום אחר ." נחפזתי להשיב ."  אני  יוצא  עכשיו וזהו ."
" כרצונך . תשאל עלי בשער . מישהו כבר יוביל אותך אלי .
להתראות. "  טרק את הטלפון  ואני נותרתי  כמה דקות נוספות עם
השפופרת ביד  , כמוכה רעם , מבלי  להבין  עדיין  את אשר התרחש
במהירות  הבזק   .





הגעתי אל  כפר חב"ד  כעבור  שעה   . הגשם ירד ללא הפוגה  
והלילה  היה סוער וקר .  בכניסה  לכפר קיבל את פני  שומר  
נעים הליכות  שכפי הנראה  עודכן מראש  על  בואי  וביקש
טלפונית  את המלווה המיועד , שיגש לשער על מנת להוביל  אותי
הישר  אל מעונו של  רב מוטי  קרוגר .  כן, כן ,  כה  אמר
במפורש:  רב מוטי קרוגר.   לא האמנתי למשמע אוזני . בדשדשי  
בצעדים כבדים   אחרי  המלווה ,  כשרוח  עזה  מצליפה  על פני
ולבי הולם  בקצב מואץ  מעצמת  התרגשות , חשתי  פיק ברכיים בלתי
נשלט  כאילו עוד מעט קט אכרע  תחת משא גופי  ואשתטח לי  על
גבי הבוץ והגשם הנתך בזעם  ישטוף את פני הלוהטות . אינני  
יודע  מדוע , אך פיללתי להתמוטטותי  מבלי להבין  את המניע   .
אולי על מנת לעצור את הזמן המואץ. אולי מחששו של המפגש . מכל
מקום, נסחפתי עם הדרך .  בתי הכפר היו שרויים בעלטה  והשבילים
התפתלו  אל תוך הכפר .  אי פה,  אי שם, הבהב אור חלש  מבתים
אחדים  . כלבים יללו ארוכות  ורעמים התנפצו  על פני שמיים
קדורניים  , אטומים   כגושי עופרת יצוקה  . המלווה  המשיך
בדרכו קדימה  מבלי  להוציא  הגה מפיו. מדי פעם היה מעיף  מבט
חפוז לאחור לוודא  שלא הלכתי לאיבוד .        
   אחרי כברת דרך ארוכה ומיגעת למדי עצר לפני אחד הצריפים
היותר דלים  , השתהה רגע קט , לאחר מכן   פנה אלי  והכריז :  
  " זה  ביתו של הרב   !  "   טרם   הספקתי  להודות   והוא
כבר נעלם בתוך חשכת הליל .
 הקשתי  ביד רועדת . התרגשותי  היתה בשיאה . הלב פעם בחוזקה
כששמעתי  מבפנים  צעדים מדודים  קרבים לדלת . כמו מאחורי  מסך
עשן שהתאבך  לפתע , ניצב  בפתח  בקומה שפופה , עטור זקן עבות ,
עם ציציות ,כיפה  ופאות , שעון על מקל  הליכה , כחוש  ללא הכר
, לבוש ברישול  , רק עיני התכלת הבורקות  וגומת החן בסנטר
נותרו מני  אז .  ראו  מה נהיה   מן האיש  הנערץ  הזה  שלא
מכבר כבש  נשים במבטיו  , גלגל מיליונים בעסקיו וחרש את העולם
מקצה  לקצה . האם זה אותו האיש ? האם אין כאן טעות ? האם האיש
השפוף הזה ,שבר הכלי המתנדנד  באי  יציבות , כעלה נידף , היתכן
שהאיש הזה  הוא  אותו מוטי קרוגר  ידידי  משכבר הימים ?      
           
לאחר שעה ארוכה של מבוכה ועמידה  קפואה  על הסף ,התעשתנו קמעה
ואז  אמר  כאילו קרא את מחשבותי :
" זה אני , חזי , זה אני . אל חשש . צר לי שלא הזהרתי אותך  
מראש ."    
נכנסנו לחדרו . תאורה חיוורת . מיטת ברזל , ארון בגדים ,      
שידה  ,פינת בישול , שרותים ומקלחת , תנור חימום חשמלי  .  לא
יותר .  הבולט בחדרו היו מדפי  מתכת   עמוסי ספרי  קודש
למיניהם   .  חזרנו והבטנו  איש ברעהו מקרוב ואז לפתע נשתחררו
המעצורים ,נפלנו  איש  בזרועות  רעהו   ופרצנו בבכי.
התישבנו על  דרגשו   ומוטי  מזג  לנו תה מהביל, הניח צלחת
עוגיות
פרג ריחניות   ולגמנו בשקט   . כל אחד  התיחד עם מחשבותיו ולא
פצה את פיו .
כעבור זמן ,  קטע  מוטי קרוגר את הדממה  ואמר :  באת לכאן  על
מנת לשמוע  את קורותי ,הלא כן ? "
" באתי על מנת לראות אותך . שנה שלמה אני מחפש אותך ..."
השבתי.
"  אני יודע . אני יודע . " הפנה אלי  את מבטו  הנוקב
והמשיך.
"    עד  היום   לא הייתי  מוכן   לא  פיזית  ולא  נפשית
למפגשי קירבה  מן הסוג  הזה . אתה  הקשר היחיד שלי  עם  העבר
שאליו  בקשתי  לחזור .ולו רק  לזמן קצוב  . אך זולתך  לא אקיים
עוד מפגש כזה  עם  . כי לגבי דדי עברי  כלה , נכחד , אינו  
קיים  יותר  . מוטי קרוגר הזה שונה תכלית השינוי  מההוא שהכרת
. מוטי קרוגר  ההוא  שבק חיים לכל חי  ותכף תבין מדוע  וכיצד
.  "
מוטי  כחכח בגרונו . לחלוחית הופיעה  בזוית עיניו . הפנה מבטיו
אל תוך הליל  הקדורני הנשקף  מבעד לזגוגית ,  כמו  התחבר אל
עולמות אחרים ,  אל   ספירה אחרת .  בנעימה  מונוטונית מתונה
,   החל את   סיפורו :
" לחמנו באזור חושניה  עשרים וארבע שעות רצופות . היינו לכודים
באש תופת  ורבים מהטנקים נדלקו מפגיעות ישירות . זעקות הנפגעים
, עלו עד לב שמיים . טנק הפיקוד של  סרן יואב עלה על מארב
והצוות  שלי  נחלץ לסייע  . אני  יכול  עדיין לחוש    את
טלטוליו העזים  בהגברת  מהירותו, לשמוע  את חריקת שרשרותיו
וקולות הקריאה  לעזרה שבקעו ממכשיר הקשר . כשהגענו למקום כל
הטנק  בער כאבוקה .  ריח עשן  כבד  מהול  באבק שרפה עמד  באויר
. רעשי  המלחמה נותרו ברקע מאחור   . הכל  התנהל  בתנועה איטית
ואילמת , כמו בסרט  משוחזר  . ניצבנו המומים  לנוכח המראה
המצמרר  מבלי שיכולנו  להושיע  .  תחושת אזלת היד הדואבת
הכבידה על נפשותינו  .  מי  מאתנו יבבו חרישית, אחרים מחו דמעה
ולא יכלו להסיר מבטיהם המבועתים מגוש הפלדה  המלובן . לא ארכו
רגעי ההלם הראשוניים  כשחבטה  עזה טלטלה את  הטנק שלנו  כסירה
טרופה בים . אני זוכר  שריקה  דקה כהמיית  הרוח, קול אנחה עמום
,  חום עז ככבשן , הבזקי  אור , ניצתים וכבים חליפות  בתהומי
אפלולית  הנשייה    .  לאחר מכן ,  בשדות הקטל נשתררה  דומית
מוות .  "
מוטי לקח לעצמו פסק זמן קצר על מנת להתעשת  קמעה .  הרטיב את
גרונו בכמה לגימות תה  ולאחר שהות קצרה המשיך את ספורו :
" בבית  חולים שדה , בטרם אבדתי את הכרתי  עוד  יכולתי  לקלוט
כמה  מילים : " אין   סיכוי " , " נותרו לו רק כמה  שעות  "  
        " לא יקיץ מהקומה  " , " איבד  המון דם " .... לאחר
מכן הגיע הלילה הארוך ביותר  בחיי - הלילה אשר הכריע את כף
גורלי  . ליל  החסד , ליל קדושה בין אדם לבורא , ליל טהרה ,
לילה  בו יקרה  נפשי   בעיני   אלוהי . לילה  שחור משחור ,
כשבועת  אור מאירה  את  מיטתי . מבעד שכבת התחבושות הכרוכות על
פני, כמו מומיה ,   יכולתי להבחין כבמבעד זכוכית מגדלת בישיש
הישוב למראשותי . זקן חסון ויפה תואר שכמותו לא ראיתי מימי .
היה לבוש גלימת קטיפה בצבע ארגמן , עטור זקן  צחור כשלג  וחיוך
אבהי  רך ,נסוך על פניו .עיניו הטובות  האיצו את זרם  הדם
בעורקי . " האם אני ניצב עתה בפני  עדת שמיים ? האם  שליח אל
הנו הזקן  הזה ?  האם יעודי לחסד   או ליסורים ? "
רשפי נגוהות זערוריים  נגחו  בי  וכאבי פסקו בזה אחר זה .
" סלח לי אבי , אנא  סלח .." שמעתי את קולי  בחוסר אונים.
הזקן הניח את כף ידו החמימה על מצחי  והחל לכרוך לי  תפילין .

צחוק הגורל.  כך  הנחתי תפילין  פעם  ראשונה בחיי.
לאחר שסיים , קרב אלי את פניו ולחש:
" עכשיו, בן , אמור  אחרי : ברוך אתה אדוני אלוהינו  מלך העולם
אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להניח תפילין . ברוך אתה אדוני
אלוהינו מלך העולם אשר בחר  בנו מכל העמים ונתן לנו את  
תורתו   . ברוך אתה אדוני אלוהינו  ,נותן התורה. " בהסתירו  את
עיניו הוא המשיך : " שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד . ברוך
שם כבוד מלכותו לעולם  ועד  . עכשיו אמור אחרי : אמן ! "
ציטטתי אחריו מילה במילה .  לא העזתי לשאול לזהותו של הזקן .
החום שזרם אלי דרכו פשוט חמם אותי  והטיב עמי ,  לא פללתי
ליותר מזה . אך הזקן הטוב לא הרפה . חזר  ולחש אל תוך אוזני :

"ממש בשניות אלה   ,הרב נחמן הכהן זצ"ל  החזיר את נשמתו לבורא
אשר ציוה אותה לך  יען כי תמשיך את דרכו הקדושה ותפיץ תורתו
בקרב רבבות בני ישראל  . אמן ,כן יהי רצון ! "
בועת האור כבתה לפתע  והזקן נעלם כלעומת שבא . ריח בית החולים
חדר לנחירי  . אנקות הגיעו לאוזני מכל עבר . הפניתי ראשי
לצדדים על מנת לזהות את מקום המצאותי  ואז שמעתי  את  זעקתה  
הכמעת  היסטרי של האחות , ליד מיטתי  : " דוקטור  כפרי ,
דוקטור כפרי , בא  תראה  , הוא יצא מהקומה , הוא פוקח עיניים
..."
לאחר שניות , דוקטור כפרי  ניגש  אל  מיטתי  ולאחר אבחון  כללי
פסק חד משמעית בפני  הצוות הרפואי שהתאסף שם  :              
  " אינני  יודע בדיוק  כיצד להגדיר זאת ,  אך  ברפואה  
מוכרים מקרים  רבים  המוגדרים כנס רפואי  מאחר  ואין  להם הסבר
מקצועי   אחר   וזהו  אחד  מהם . "                    





מוטי קרוגר סיים את סיפורו . העיף בי את אחד  ממבטיו  המביכים
ולאחר מכן אמר :
" אני חייב לציין  שבעצם הייתי שרוי  במצב של  מוות קליני . "
הפסיק לרגע  את דבריו בהקישו קלות על גבי הפרוטזה של רגל ימין.
נשמע צליל חלול  מצמרר . " .... קטיעת רגל מעל הברך, רסיסים
בכל  הגוף,  פגיעה חמורה בריאות ובלבלב , כוויות מדרגה חמש או
   שש  וגם פגיעה ברשתית העין השמאלית .בקיצור, הייתי  מועמד
רציני להיות בר מינן . אני יכול  להבין את אי נוחיותך מן הספור
הבלתי שפוי הזה . הרי כולנו  אנשים  מציאותיים , נוהגים להאמין
אך  במה שעינינו חוזות הלכה למעשה   , במה שיש לאל ידנו לגעת
, במוצק , בממשי, ולא במטמורפוזה  הנרקמת מן התפל  שהינו  פרי
דמיונם  של  הדיותות נטולי השכלה  אוניברסלית . הלא כן, חזי  ?
זאת לא בושה להודות כי בעבר גם אני נמניתי  על  הספקנים,
המפשפשים בחומר ולא ברוח, המגחכים קבל עם ועדה  על בורותם של
המתרפסים לפתחה  של שכינה  נסתרת. " דבריו נאמרו  בפנים
משולהבות של  יראת השם,   שהסגידה לאלוה   הנה  יעד  מקודש
ותכלית כל חייו .
בסיימו את   שטף  דבריו,  פנה אלי  בהבעת פנים  רגועה  ואמר:
" עכשיו  אני מבקש  להראות לך  משהו . אנא , התלווה אלי ."
יצאנו אל  תוך  לילה קר וחשוך . הגשם פסק  לרדת וכתמי  שמיים
נתבהרו קמעה. התכרבלתי היטב בבגדי  אך הקור העז חדר לעצמותי .
מוטי  דידה  לפני  בעזרת מקלונו  בקול המהום בלתי מפורש    .
הלכנו  בשבילי  הכפר    השרוי  בדמדומי  החורף . שני צללי אדם
שפופים, פוסעים זה בצד  זה  באלם קול , השד יודע  אנה.  הלכנו
כברת דרך ארוכה למדי  עד שהגענו לבית העלמין שבכפר. בפתחו
אחזתני  חלחלה  . העמקנו אל תוך בית העלמין המרופש  עד שמוטי
עצר לפני  מצבה  מסוימת, השתופף קמעה , נשק לאבן   ובסערת
רגשות מתעצמת פתח בתפילת הודיה קצרה  . לאחר מכן  האיר  על
המצבה   בפנסו    ופנה אלי בחרדת קודש :  " תקרא , תקרא ,חזי ,
אולי  תבין משהו ...."
אכן  קראתי  מילה במילה   ושערותי סמרו :
פ.נ. הצדיק הרב נחמן הכהן-זצ"ל, בן יוסף ומלכה הכהן- זצ"ל
-נפטר בשיבה טובה - י"א חשון תשל"ג .            



למרות הספיקות והשאלות הרבות שעדיין נותרו לי , אך  לא העזתי
לשאול  לפשרן  , השתכנעתי  בו במקום,  שאותו מוטי קרוגר  רעי  
משכבר הימים , ידיד  הנפש  אשר היה לי כאח , אכן  אבד  לי
לבלי  שוב  אי שם בקרבות חושניה .









היומן
בשובי  מגלות  מרצון בארצות הברית , שכרתי  אזבסטון  מרווח
למדי   בשכונת  תלפיות בירושלים . האזבסטון שכן בקצהו  הדרומי
של  יער  ברושים גבוהים   , באזור  מבודד למדי, שבזמנים הטובים
ההם  נהג ש"י עגנון   המהולל להלך בדממת נתיביו  ולקבל  שם את
השראותיו . מי יודע כמה סיפורים נפלאים נולדו  באותה  חלקת
אלוהים קטנה ?  היו אלה ימי ילדות  נפלאים ,  חקוקים  לנצח
בזכרוני  כמו האבן  הירושלמית המוקצעת  בסגנון ישן נושן של
ימים  שאבדו ללא שוב.  בתמורה  למחיר שכירתו המוזל  הייתי חייב
להשקיע  ימים כלילות בעבודות פרך  יסודית  על מנת לקבוע  בו
תנאי מגורים נאותים  וחזות סבירה  פחות או יותר. מיקומו היחודי
בשלווה פסטורלית ונוף הררי קסום , רחוק מהמון  סואן ,   היה
הפיצוי היחיד  לכל  מחסוריו האחרים.
בעזרת חסכונותי  בחו"ל  החלטתי להעניק לעצמי שנת  שבתון
מעיסוקי  האפורים  ולהקדישה  לסיום הטרילוגיה  שבכתיבתה  
התחלתי   לפני  יותר משנתיים . האמצעים והזמן  כבר עמדו לרשותי
ועתה נזדמן לי גם מקום מגורים מניח את הדעת  , בדיוק כפי
שייחלתי  לעצמי .  
  סידרתי לי חדר עבודה למופת , עם חלון רחב אופק , המשקיף אל
מורדות  הטרסות  , בואך  בית לחם, מחשב  משוכלל , תאורה מתאימה
, ספריה  מגוונת   ופינת מוזיקלית   עם מלאי  רציני של  יצירות
נפוצות ואהובות . לקראת  היום השמיני לשהותי במקום , עם סיום
כל עיסוקי  הטריביאליים  החלטתי  " להרים מסך "   לקראת הערב
ובשעה טובה ומוצלחת להתחיל  במלאכת היצירה.    
 נכנסתי אל המטבחון  על מנת  לסדר את מצרכי המזון במזווה  ואז
נזכרתי  שבהסח הדעת פשוט  דילגתי  עליו  מאז  הגעתי  הנה. אכן
ההזנחה והעובש שנדפו ממדפיו מנעו  את שימושו  המידי  . החלטתי
לאורר אותו כמה ימים ולשטוף היטב את מדפי העץ. התחלתי  לרוקן
ולהשליך את הכלים הישנים  כשלפתע החליקה  מבין מדפיו  מחברת
עם כריכה עבה , עליה התנשאו אותיות גדולות בכתב יד  ציורי  
בסימטריה  מרשימה  :  יומן .      
בעלעול  חפוז בתוכנו ,שראשיתו בחוסר ענין  מיוחד , לא  גיליתי
באף עמוד אחד את ציון השנה שבה הוא נכתב . רק האיורים המרתקים
שנתלוו לכתב היד המסוגנן ,  משכוני   לעלעל בו שוב ושוב  ,
בתחילה בדילוגים חפוזים  ובהמשך ברציפות  מעמיקה   . מכל מקום,
 תחושת  החדירה  לפרטיו האינטימיים של הכותב  האלמוני  לא
נעמה  למצפוני  אך לדאבון  לבי , ככל שהעמקתי בנבכי  תוכנו   ,
כן גברה  סקרנותי   וכך התמסרתי .      






יום א' , 19 באוקטובר
שעת בין ערביים . שמיים קדורניים .  רוח סתיו , נושאת
ניחוחות יורה  רעננים , מתדפקת  קלות  . עלי  שלכת  נערמים
בצידי  דרכים והדממה  מעיקה קמעה . דכאונות  סתויים.  יסורי
נפשי  הדואבת  נוקבות  ומכרסמות  כל  חלקה  טובה  בגופי  הרפוי
 בחדלונו. לא נראה לי שא.מ. המשוקץ יגיע הנה  במזג אויר כזה.
הייתי אוזר את שארית כוחותי  על מנת לקבל את פניו  , גומל  לו
כדבעי  על  מעשיו הנפשעים  כי הגיעה העת להתפרע מן הרשעים .
קשה  מנשוא הנה   תחושת חוסר האונים  שלי  ביודעין שהאיש  הזה,
המתוכנת  כרובוט, חסר רגש  ומצפון,  חדר לשגרת חיינו  השלווים
כבאקראי  ובערמתו הרבה  ניפץ את מהותנו   , הלעיט אותך בהבטחות
שווא  כשאת אהובתי  , נלכדת ברשתו  הסמויה  , הלכת שבי
אחריו, כפתיה , מוכת  סנוורים.  א.מ. אומן  הכזבים הצליח בסופו
של דבר , ללכוד גם אותי . על אף העובדה שזמן ממושך התיחסתי
אליו בעירבון מוגבל  . " צייד הכשרונות " , הוא מציג את עצמו
ולא בכדי,  כי  כמו כל צייד מיומן בג'ונגל הפראי של האמנות ,
הוא לומד להכיר  את שטח מחיתו של הקורבן , יסמן אותו בקפדנות
ובשעת    חולשתו , בדיוק ברגע  הקריטי של חייו  ילכוד אותו
במלתעותיו  . לך  " הועיד "   את  הסקאלה דה מילנו , לציורי
הועיד את מיטב הגלריות   בארץ ובעולם . אותך הגדיר כזמרת
סופרנו קולורטורי  בין הנדירות  בעולם , את  עבודותי  הגדיר
כתגלית  השנה  שבסיועו  עתידים  לזכות להכרה  בין לאומית .
מושלם הלא כן ? חלומו הנשגב  של כל אמן מתוסכל  מן  הליגה
שלנו. הו, אלוהים אדירים  , כמה אני שונא עכשיו את  עצמי  על
התום האוילי  שגיליתי , על אוזלת היד  ואבדן החושים , על
הכישלון  הפתטי  הזה  שהובילנו הישר לאבדון . אשמדאי השיל
מעצמו את מעטה הידידות המעושה   ובעלטת  חיינו  התפתל  סביבנו
כפתן  התאב את  טרפו , לופת בלאט  ובהדרגה  עד  למחנק  .
בהגעתה  של שעת הכושר, בהיסח הדעת , שקועים  בחלומנו   בהקיץ
,הלומי  הזיות , לפתע הוכשנו בארסו.  
יום ד', 22  באוקטובר.......
זה יומיים שגשמי הזעף  אינם פוסקים לרדת .  חזאים מבשרים
שהשנה עתיד לפקוד אותנו  חורף  קשה  . בחדר שורר  קור עז
ומצרכי המזון הולכים ואוזלים. אין בי הכוח והרצון לצאת לקניות.
אסתפק במה שיש  , זה הכל . הבדידות נוראה . געגועי  אלייך ואל
תמונות העבר  המרצדות   לנגד עיני  באושרן האבוד , מתעתעות בי
להחריד.  חוששני שאני על סף אבדן השפיות . בעוצמת התחושות הללו
כתבתי  את  השיר הזה  :



            "  בין  תהומות הדווי  לבין זריחות התכלת
               ניצבים תחתי  חודי גרניט במדרונות
              בין  נתיבי   השאול   אשר תוויים  בחלד
              אפרוש כנף  ,  משם ארחיק  נדוד .  
              במבוכי  העלטות  אתעה ללא תכלת
              אבוא בגיא  צלמוות  עירום כהיוולדי
              את משכוני  אשיבה  לבוראי ,  
              ובמחוזות  הרוגע  , ללא פריצי  מילוט
              אחת אדרוש מכם :   הניחו לי  למות .          


יום ה' , 23  באוקטובר....        
מחצית  בקבוק הברנדי שרוקנתי  אמש  אל קרבי  עשה את שלו .
חטפתי תנומה  ארוכה  והשכמתי  עם שחר לקולות הרעמים   .
אפילו הרעב לא הציק לי . אני לא זוכר שינה מתמשכת כזאת  זה
מכבר  .
הסופה עשתה הפוגה  קצרה  ורק רוח שורקנית  מיבבת לסירוגין .
זרזיפי הגשם שחדרו פנימה  מבין   המשקופים  ,   יצרו  שלוליות
ברחבי החדר . צמרמורת עזה אחזתני  . אני מכורבל  בתוך שתי
שמיכות צמר עבות  . ראשי כבד עלי כעופרת ועיני צורבות . על
השולחן נותרו  לי עוד כמה  מצרכי  מזון  בסיסיים  ,  כיכר  לחם
 ,    מרגרינה  ,  פרוסות גבינה אחדות , קצת נקניק , קמצוץ
זיתים ,  קפה , תה ואפילו כמה ביסקויטים .
המקרר  מרוקן .  הגז נגמר לי . אנסה  לחמם על  הפתילייה .
מכל מקום  , בטוחני  שמישהו יגיע היום  . אם לא סילבי היקרה
שלי ,  אולי א.מ.  יתרצה  בסופו של דבר ויענה   להודעות  האין
ספור שהשארתי במזכירתו האלקטרונית  . ואם גם זה לא ,אז   המוות
יגיע  לבטח .      
שבת, 25 באוקטובר.....
שלושה ימים קדחתי מחום . כחותי  תשים . אני  בקושי  מסוגל
למזוג לעצמי כוס תה. איש  אינו מגיע  .  גם לא המוות המיוחל .
מתעוררת בי תשוקה עזה לזחול  אל פתח הבית ובשארית כחותי לזעוק
אל לב  שמיים :  סילבי,סילבי יקרה  שלי ,איך ?
          "    ככלות נפשי
               אטמע בחלצייך              
               ברחמך  אחסה
               וכעול  ימים ,
               אל  מנוחתי  אבוא .                
               ידום  הנהי והדחי
               יתמו יסורי  חלדי,
               יקיץ הקץ על מסעותי
               בהאספי אל  אבותי .... "
חצות, 25 באוקטובר...                                        
                               
השכמתי  מחלום הבלהות בתוך  מרחץ זיעה קרה . בחלומי ,  א.מ.
ניצב למראשותי  באדרת  אשמדאי ,חושף  את מלתעותיו זבי הדם  . "
בעוד רגעים ספורים תגיע שעתך." אמר בהבעת  סיפוק חולנית  של
צייד אכזר שגורל טרפו נתון לחסדיו. " בקש את משאלתך האחרונה
ונגמור עם זה ." הייתי אחוז אימה ,  אך  דווקא באותו מעמד של
היכנעות  בלתי נמנעת , נעורה בי  תשוקה עזה לחיים.
" משאלתי האחרונה ? " חזרתי  על דבריו כשאש השטנה בוערת בקרבי
. " שתצלה  באש הגיהינום לאט לאט  ". השבתי  באוזניו. תגובתו
היתה מצמררת למראה. מתוך אבוקת אש שהצית בהנף יד , הופיעה
סילבי שלי , מתענה  וכואבת , בוכיה וזועקת לעזרה . לשונות האש
נאחזו בשולי שמלתה ....הו, אלוהים , סילבי שלי  לכודה בתופת
אך דרכי אליה  חסומה  במוקדי אש  שנתעבו לפתע והפכו למאכלת אש
ענקית . רק קולות צחוקיו  הרועמים  של אשמדאי  מהדהדים  בחלל
......  עד שהשכמתי .
יום ד' , 29 באוקטובר.....
יום סגרירי  וקר במיוחד . התאוששות  קלה  לאחר השיחה הטלפונית
שקבלתי מסילבי . זה עתה חזרה מסיבוב הופעות כושל  באירופה .
בקול מרטיט שיטחה בפני  מערכת יחסים נלוזה שניהלה עם א.מ. על
מנת לזכות בתמיכתו ובחיזוק  קשריה עם  אמרגנים ומפיקים למיניהם
. עכשיו ,עם שובה ארצה הוא הותיר אותה  בחוסר כל  ,על סף
השלכתה  לרחוב .  לא, לא נראה לה שתשוב אלי  בשלב כלשהו ,
למרות הפצרותי  הרבות  והבטחתי לסלוח  ,  כי לדבריה , אינה
ראויה  לחסדי  ולמחילותי על מעשיה. מנוי וגמור עמה לשאת  
בעונש  שהכתיבה  לעצמה  ולהאבק על חייה  בגפה . כיצד ? בשלב
הנוכחי  היא אינה יודעת .  בארץ, בגלל הרקורד הכושל שלה בחו"ל
, סיכוייה  להצלחה הם אפסיים . אינה  רוצה לחשוב  הלאה , יהיה
אשר יהיה ... מכל מקום ,לגביה , פרשת א.מ.  העגומה  תמה . נכון
להיום ,  א.מ. ממשיך  " לצוד "  ולשחר לטרף. בטרם סימה את
השיחה  הבטיחה   לשמור על  קשר  ולו רק לזכר הימים הטובים  ההם
בחיינו  המשותפים , שאבדו לנצח . נותרתי עם צליל קולה ומטען של
זכרונות שחזרו והעצימו את געגועי . שנאתי  התהומית אל א.מ.
אינה יודעת רסן. אני שואף  לחיות ולו רק על מנת לנקום     בו ,
מבלי  שאדע  כיצד ואי מתי זה עשוי להתרחש  . תחושת הנקם המפעמת
בי, מעניקה לי את עוז החיים, מחזקת את רוחי  ואת הרצון לשרוד .

יום ה, 6 בנובמבר ....
זה כמה ימים  שלא חזרתי לרשום ביומני . בינתיים התרחשו בחיי
כמה  שינויים בלתי צפויים  . מר שינברג  , מגלריה  " שרצקי "
נזכר  בקיומי  ובביקורו  מלפני יומיים ,ללא אומר ודברים , רכש
ממני  את תמונת המורן , שני   דיוקני   קשישים  ורישום אחד .
ארבעת  התמונות האהובות עלי ביותר , במחיר מציאה  של שלושת
אלפים שקל בלבד . כאילו תלשו  ארבעה  מאברי  גופי  .
לא  עמד  בי הכוח  אפילו להתמקח . הייתי זקוק למזומנים שלו כמו
אויר לנשימה . עתה  אוכל לפרוע כמה  חובות מצטברים , למלאות
את המקרר  ולהמשיך את תנופת היצירה המתעוררת  בי מחדש  .      
       
יום א', 9  בנובמבר....        
היום , עם דמדומי  השחר , אירע הבלתי  צפוי . סילבי  צלצלה
אלי לראשונה  מאז יום  נטישתה . קולה היה חלוש, מרטיט קמעה,
נבוכה והססנית . בעיני דמיוני יכולתי לראות את אגלי דמעותיה
,זולגות   מעיניה  התכולות . שאלה  לשלומי . אמרה שהיא מתגעגעת
. ביקשתי ממנה שתשוב .למתוח קו של שכחה על אפלולית העבר .
הודיתי  שאני  זקוק לה  נואשות . שאין תכלית לחיי בלעדיה. היא
האזינה לדברי מבלי להוציא הגה מפיה  , יבבה  חרש אל תוך
השפופרת.  "  לא מגיעה לי מחילה  על מעשי ...לעולם לא ..."
לחשה
בקול  שנוק מבכי . " רציתי רק  לשמוע את קולך... היה שלום מחמל
נפשי  " לחשה  בטרם ניתקה את השיחה . נותרתי  דואב  , בכהות
חושים מתעצמת. קירות חדרי הולכים  וסוגרים עלי  עד מחנק . גשמי
הזעף שהחלו לרדת  לפתע  הוסיפו  גוון קדורני למהות חיי.    
במצב  נואש  שכזה  נותר לי  רק  יומני  למפלט  :
      " בנתיב דרדר אני פוסע/ ומתנגנים בי אלף ענבלים
        את צליל קולך אני שומע/  מתווה דרכי  במחשכים.
        אנה אפנה , אנה אבואה / אולי הנך זלזל על צלע הר
        אולי סנונית על בד אילן גבוה / אולי את פלג בנהר
....
        ואני הלום תזזית  ונפש מיוסרת /  רוחי  הולכת ונשברת
           
        שוטט  בדום התעייה / ללא תכלית ,ללא מוצא. "
יום ג' , 11 בנובמבר...
הבדידות  קשה מנשוא. מאז הטלפון האחרון לא שמעתי מסילבי דבר.
אילו ידעתי היכן היא .  דבריה לא היו  מעודדים  . אולי היא
זקוקה לסיוע .  יש לי תחושה  רעה שמשהו  השתבש . אילו  רק
יכולתי לעזור .  לאיזה מצב  נקלעת ? מה  את מסתירה  ממני ?
אילו רק יכולתי לדעת .
יום ו', 14 בנובמבר....    
בקטע זעיר  בעיתון  של יום ה'  קראתי  שא.מ. יצא   עם להקת רוק
חדשה  בשם " הסירנות  " ,   לסיבוב הופעות באירופה .
אשמדאי  ממשיך  לפעול כתמול שלשום ונועץ את מלתעות ארסו לכל
עבר . כיצד אנשים נופלים ברשתו כפרי בשל , לאחר שאת האחרים
כבר הספיק  לטמון  באדמה ? כיצד הוא עושה את זה ?
כיצד קוטעים  מכלול  ראשיו  של הדרקון הלזה ?
יום  ד', 3  בדצמבר....
ימים גשומים וקרים של חורף . רחובות העיר שוממים ותנועת הרכב
דלה. משך יותר משבועיים ימים שוטטתי  ברחבי העיר על מנת לאתר
את סילבי , אך לשוא . כאילו האדמה בלעה אותה .אצל  מעט הידידים
שעדיין  נותרו לי מן העבר גיליתי  התחמקות  בוטה , זרות ודחיה
מופגנת  ,  כאילו נשאתי עמי  איזו  מגיפה . רובם  ככולם קיבלו
את פני   על סף ביתם ותו לא  .  תחושה  צורבת ומעיקה היא
להוכח  שאלו אשר בעבר הלא רחוק  יצקו  מים  על ידיך ,ביקשו את
קירבתך  וכינו עצמם ידידי נצח ,  נוטשים  אותך בצרתך  בשאט  
נפש , כמוקצה מחמת מיאוס .        
יום ו', 5  בדצמבר ...
בתחילה חשבתי  שסופת הליל   העירה אותי משנתי  בעצמת הטחותיה
הקצובות על אדן החלון . הקשבתי רב קשב ואז ,מעבר לנהימותיה ,
הבחנתי  בקול נקישות חלושות בדלת הראשית .
השעון הראה  , רבע  אחרי חצות . בחדר שרר קור  עז . הגשם פסק
לרדת וקוי  שמיים כבויים  נתחברו  בקצה  אופק אפלולי  . עלטת
החדר  העבירה בי חלחלה . ושוב נקישות בדלת הראשית . ניגשתי
רועד מקור והאזנתי מקרוב . קול  עמום משהו  נאנק מעברה השני של
הדלת . הנקישות הלכו ונחלשו עד שפסקו  כליל .
" מי שם ? " קראתי . " מי   שם ? "  אין קול ואין עונה . לאחר
שניות ספורות של צפיה דרוכה החלטתי לפתוח . נאבקתי  ברוח
הזלעפות אשר  הדפתני  פנימה . לחרדתי  גיליתי  את סילבי שלי
שרועה  לפני   פתח הבית   , פניה  שקועות ברפש  ומעילה העליון
ספוג גשם . שכבה שם  ללא הכרה , במצב אנוש, עם דופק חלש  
ופצעי  קור  פתוחים  .  נשימותיה  קטועות ושרקניות , עיניה  
עצומות  למחצה , אחוזת עויתות  קשות . ידעתי שכל שניה יקרה .
אזרתי עוז , התעשתי ועד  מהרה  ונשאתי אותה  אל בית החולים .
את דרך החתחתים שלי  עשיתי בתפילה נואשת אל לב          
שמיים ,בזעקות  ודמע, בקול ניחר מבכי , התחננתי  על          
 חייה , על  נשמתה , על מחילתה , כשאני  מדשדש בבוץ ונאבק
ברוח
העזה  המבקשת להכשילני .
יום ה' , 18 בדצמבר......                
הו, אלי ,  אל נקמות  ! אל יסורים  ! היכן רחמיך  ?  מן היום
הזה בו   כלתה אלי  הרעה  אני מנדה עצמי מקהל מוקירך  כי לא
נענית לתחנוני  ונטלת מעמי  את משוש חיי .
אמש , לאחר שבועיים ללא הכרה וסיבוך קשה בריאותיה  ,  סילבי
שלי  הלכה לעולמה . אור חיי כבה , כל  תקוותי  נגוזו ...  
אינני  מסוגל להמשיך  לכתוב ולו כמה מילות פרידה  ותו לא  ...
תמו     חיי .....
            כל  אלה שאהבתי כבר אינם
            כיבו את האורות ונעלמו כולם
            ואני  עקוד  לחסדיך , אל  שדי
            לא, לא , תודה , אינני מעונין ,            
            אצא מיד , אטרוק הדלת אחרי .....
יום ד', 31 בדצמבר - חצות .
ברחבי  תבל חוגגים את ראשיתה של שנה חדשה . זיקוקי דינור
ותרועות שמחה.  בסביבתנו הקרובה נותרו  אך מעט סיבות לעלוז .
המוות שולט בדרכים , הטרוריסטים הפעילו מטעני חבלה קטלניים,
סכסוכים  אלימים , מעשי אונס ורצח במשפחה  הפכו לתופעות
שבשגרה. אני  סוחט את ראשי בין שתי ידי  עד מכאוב ,חוזר  ושואל
את עצמי : " מה היא בכלל תכלית החיים אם זאת היא מהותם ? "
מוטב לצאת מהם מוקדם ככל הניתן  ויפה שעה אחת קודם . "  
את התאריך של היום הועדתי  לכיבוי  אורות  אך ברגע אחרון ממש ,
כמו לעג לרש, צלצל הטלפון את צלצולו  הנדיר בביתי ומצידו השני
של הקו שמעתי את קולו של א.מ. . מה עם סילבי ? הוא שאל . הוא
נעדר מהארץ קרוב לחמישה חודשים ולא ידע על פטירתה . את המצב
הזה החלטתי  לנצל  לטובתי והזמנתיו  לבקר אותה בביתי . יש לנו
הרבה  מן המשותף להסדיר בינינו וגם כמה  "טיפים "  נאים
עבורו.
המילה " טיפים"  כבשה אותו מיד  והביע את נכונותו לבקר אצלנו
עוד הלילה , לאחר  הילולת השנה החדשה . עכשיו  השעה  רבע אחרי
חצות ואני מצפה לו בכליון עיניים .  זה יהיה היום שפיללתי לו
מאז
זרה  במעוני  את ארסו .  זה יהיה הרגע בו יתן בפני את הדין על
מעשיו . אגזור  את דינו ואוציאו אל הפועל  ללא היסוס וללא
רחמים . אתענג על מראה עיניו הדלוחות בכרעו על בירכיו , בבקשו
חנינה  , לנוכח פסק  הדין העומד להתבצע  . אני זקוק רק לכמה
רגעים של  אומץ , לנחרצות  וכוח . לאחר מכן אהיה חופשי  וכצפור
דרור    אצא מכאן   משוחרר לחלוטין מכבלי  סד  נקמתי  המייסרת.
         

יום חמישי, 1 לינואר -  השעה  שלוש לפנות בוקר .
הגשם יורד  ללא הפוגה. רוח עזה מתדפקת כמו עומדת לנתץ את קירות
הבית . הכל שרוי בעלטת  כליון .  חיל ורעדה ... קבס     ודעיכה
... הכל תם ונשלם ... השנה החדשה  תצא לדרכה  ללא  א.מ.
הלילה ,  בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר  , פסק דינו נחרץ  והוצא
אל הפועל . בזה  אמנם  לא פסו כל   "האלף ממים "  מן העולם ,
אך משימתי הושלמה לאחר  שאחד מראשי  הדרקון קופד משורשו  ולא
יוסיף  לזהם את  איכות הסביבה .
השעה קרוב לארבע....... עשרים וחמישה כדורי הפרודורמול שבלעתי
החלו  לתת את אותותיהם... גופי מעופף  בחלל .... קל כנוצה ....
ללא מכאוב ..... משב רוח צונן  מלטף  ומרגיע ... דממה שמימית
... אוירה שאינה מוכרת  בהויות היקום  ... הדי   ענבלים ...
לחן       רועים  באחו ...  עיני  צורבות .... סביבי  הכל....
הכל מבעבע בשלל גווני הקשת ....  חיי  מרצדים מנגד  כסרט אילם
... הולכים ומתרחקים... הולכים ומתרחקים במעבה  הערפילים ...
ה..יו ש...לום... , ה..יו  שלום...



כאן רשומי היומן הגיעו אל קצם . על מספר דפים נוספים שורבטו  
שתי וערב  קוים  וסימנים  עלומים   כאילו יד  בלתי נשלטת  עברה
עליהם  ביעף . שעות ארוכות חזרתי ועלעלתי בדפי היומן אחוז
תזזית כשמסביבי  סוגרים עלי קירות הבית  הזה שבו ארעו כל
ההתרחשויות המצמררות הללו .  שאלות רבות ניקרו בראשי ללא מענה
.בראש ובראשונה ,האם היומן הזה אכן  הינו מסמך מציאותי או לקט
רשומים   מעוותים שנרשמו  מפרי דמיונו של  אדם בעל נפש  חולה?
מי הוא א.מ. המסתורי שאף פעם אינו מצוין בשמו המלא ? מה ארע
בבית הזה בליל הסופה  שבו " נחרץ דינו "  של א.מ. כפי הרשום
ביומן ? מה זהותו של כותב היומן ? מה עלה  בגורלו ?
אך לשאלותי לא היה מענה . איש בסביבה הקרובה לא ידע להשיב
לי . גם עורך הדין שטיפל בנכס , כנציג האפוטרופוס , לא הוסיף
רבות למידע שכבר היה בידי  וכך חודשים  חלפו   כשזכר היומן
המסתורי הזה  נשאר בגדר תעלומה .  
מאז חלפה כמעט שנה  והמפנה בא דווקא מכיוון בלתי צפוי . עורך
הדין ביקש  לפנות את הבית עד תום השנה כי המבנה נמכר לחברה
קבלנית לפיתוח השכונה ויועד להריסה  .  בשלהי דצמבר פיניתי את
המקום ברגשות מעורבים , בנוטלי  עמי את היומן  .      
כמחצית השנה לאחר מכן , בדף פנימי  של  " ידיעות אחרונות " ,
תחת כותרת זעירה  קראתי  בתדהמה :
"  באתר עבודות עפר המתבצעות בשכונת תלפיות בירושלים נתגלו
במורד חורשת האקליפטוס , עצמותיהם של  שני   גברים  שסיבת
מותם  אינה  ידועה. השניים זוהו במכון הפתלוגי ,באבו כביר ,
כתושבי ירושלים,  שעקבותיהם נעלמו  לפני יותר משנתיים .  האחד
אריה  מרקמן - סוכן אמנים ידוע והשני  יעקב בן סימון -  צייר
מתבודד  ותמהוני  שעברו  לוט בערפל . המשטרה  תמשיך לחקור
בכיוון הפלילי  והלאומני . "







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פטמות, תחת,
כוס, ציצים...
כן כן, מעניין,
מצחיק, הבה
בה!!!




נציגת האגודה
למען גוש הבשר
שמסביב לכוס.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/11/00 1:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ישראל גולד

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה