אתמול בלילה שוב רבתי עם רונית.  משום מה נראה לי שהפעם זה
שונה.  הפעם זו הפעם האחרונה.  היא זרקה עלי את האגרטל עם
הפרחים שהבאתי לה ביום ראשון, סגרה את הדלת בטריקה, והלכה
לישון אצל אימא שלה.

"אני לא מבינה מה אתה רוצה ממני," היא אמרה אתמול, "אתה אומר
שאתה אוהב אותי, ואחר כך מתחרט.  פעם אתה רוצה לדבר איתי,
ובפעם אחרת לא.  אני לא מבינה אותך יותר יוני," הקול שלה התחיל
להישבר, "מה אתה רוצה שאני אהיה בשבילך, חברה, ידידה, אימא,
תגיד לי, אבל לפחות תגיד משהו, ותפסיק להסתכל עלי במבט המטומטם
הזה."

הסתכלתי עליה כמו מתוך חלום.  היא ממש יפה כשהיא כועסת.  הגבות
הקטנות שלה מתכווצות ככה, והמצח החמוד שלה מתקמט בעדינות.
ואז, לרגע אחד קצר, הרגשתי שוב את מה שכבר כל כך הרבה זמן לא
הרגשתי כלפיה.  הרגשתי שאני יכול לדבר אליה, שאני יכול להגיד
לה בדיוק על מה אני חושב.  ואז אמרתי, "כיור".

"מה?", היא ענתה בגמגום, לא יודעת אם לצחוק או לבכות.  "כיור,"
אמרתי, "כיור".  "שאלת מה אני רוצה שתהיי, אז הנה, אני עונה
לך, כיור."  היא הסתכלה עלי במבט הזה שלה ואמרה, "יוני, אתה
דפוק לגמרי."  אחרי זה בא הקטע עם האגרטל וטריקת הדלת ממקודם,
לא לפני שהיא סיננה, "להתראות יוני, ואל תנסה להתקשר, כי זה
נגמר."

אני באמת לא מצליח להבין מה עשיתי לא בסדר.  הרי סוף סוף עניתי
לה תשובה ברורה.  בלי התחמקויות, בלי משחקים, שאלה, תשובה,
זהו.  אלא מה, במקום שזה יפתור לי את הבעיות, הכיור היחיד
שנשארתי אתו הוא זה שמלא כרגע בצלחות מטונפות, כוסות קפה חצי
ריקות, וזכוכיות של אגרטל שבור.

אחרי שאכלתי ארוחת בוקר מאוד מאוחרת, היה לי קצת זמן בשביל
עצמי.  התחלתי לשטוף את הכלים המלוכלכים שבכיור, ניקיתי קצת את
שברי הזכוכיות שעל השיש, וחשבתי.

חשבתי על מה שאמרתי לה, ואם באמת התכוונתי לזה, אם באמת רציתי
לומר לה את זה.  התחלתי לחשוב עלינו כזוג, ועל אם באמת אהבתי
אותה, ואם כן, אז למה לעזאזל זה לא מפריע לי בכלל עכשיו, אחרי
שהיא הלכה.  למה אני לא עצוב, ולמה אני לא שמח.  למה אני כלום,
אני ריק, אין שום דבר בתוך הבטן השטוחה שלי, רק ואקום שחור
ועגול של סתם.  נזכרתי ברגעים היפים שהיו לנו.  בנשיקה הראשונה
שלנו, בפעם הראשונה שהלכנו לחוף הים ביחד, ובפעם ההיא שנתקענו
עם האוטו בדרך לכינרת ולקחו לנו ארבע וחצי שעות להחליף גלגל,
כי כל הזמן מצאנו את עצמנו בחזרה במושב האחורי.  אולם, נזכרתי
גם איך הרגשתי באותם רגעים יפים.  איך הרגשתי אחרי ששכבנו בפעם
הראשונה, ומה הרגשתי בפנים כשאמרתי לה שאני אוהב אותה.  לא טוב
ולא רע, רק כלום, חור שחור של סתמיות.

סיימתי לשטוף את הכלים, סגרתי את הברז, הרמתי בזהירות את השקית
של הזבל, כדי שלא להיחתך מהזכוכיות השבורות, וירדתי למטה אל
הפח הציבורי.  בדרך חזרה למעלה, נתקלתי בכניסה למעלית בציפורה,
השכנה מקומה אחרונה.  ציפורה הייתה המחנכת שלי בכיתה ב'.  היא
תמיד הייתה שולחת מכתבים הביתה להורים שלי על איך שאני שותק כל
הזמן, ושאין לי בכלל חברים.  איך היא קראה לזה, "בנכם סובל
מחוסר סוציאליזציה עם הזולת, ומנרקיסיזם קל המתבטא באפאתיות
ובבניית מציאות מלאכותית."  נורא הפריע לה כל העסק הזה של
הבובות, ואיך שהייתי מדבר אליהן.  היו לי בובות של חיות,
שהייתי מדבר איתן על כל מה שמפריע לי, והן היו עונות לי.  לא
הייתי שורד את בי"ס יסודי בלי החיות שלי, אבל לציפורה משום מה
זה הפריע.  אולי בגלל שכל הילדים בכיתה אמרו שהיא דומה
לרוברטו, השימפנזה שניהלה את מועצת החיות הבובתית שלי.

כשנכנסתי חזרה הביתה, ניסיתי להיזכר מי בכלל העלה את הרעיון
הזה עם הכיור, ואז נזכרתי בפסיכולוג שלי, דובי.  דובי הוא זה
ששכנע אותי לספר לה על הכיור, הוא טען שאני צריך מישהי שתהיה
הכיור שלי.  איך הוא הסביר את זה?  אני כבר לא זוכר בדיוק,
הוא אמר שאני נמצא כרגע בתקופת המים החומים, או משהו כזה.

אני ניגש אל המטבח ושוטף ידים, מסבן אותן לאט לאט, כמו שאני
אוהב, ולבסוף סוגר באיטיות את הברז.  אה כן, ברז, זה מה שהוא
אמר, שהברז הרגשי שלי סתום, או יותר נכון היה סתום.  כששאלתי
אותו אם צריך להתקשר ולהזמין את השרברב, הוא צחק צחוק מתגלגל
של פסיכולוגים, ובטון שקט ורגוע השיב שאין צורך.

"הברז שלך היה סתום במשך שלוש שנים," אמר, "ורק עכשיו, לאחר
כמה חודשים שהמים זורמים בו מחדש, הוא מתחיל סוף סוף להתנקות,
ולשפוך החוצה את כל היובש והלכלוך שנצטברו בו."

הוא המשיך וסיפר שכעת אני נמצא בתקופת המים החומים.  התקופה
שבה הברז זורם, אך כל משקעי העבר עדיין קיימים בתוכו, ומלכלכים
את המים שיוצאים החוצה.  ולכן, מה שאני צריך כרגע, זה מישהו,
יותר נכון מישהי, שתהיה הכיור שלי, שתאסוף ותתמלא טיפה אחר
טיפה בכל המים החומים שלי שזורמים החוצה ונשפכים ממני בזמן
האחרון.

כבר מתחיל להיות מאוחר, ואני מתמרח בהתפנקות על הספה, מנסה
לסכם לעצמי את כל אשר ארע.  יכול להיות שדובי התכוון שאני
אזמין שרברבה בשביל הברז.  למרות שאני לא ממש בטוח אם יש נשים
שרברבות, ואיך בדיוק למצוא אחת כזו.  חוץ מזה, הברז במטבח נראה
לי בסדר גמור, אולי הוא התכוון לברז שבמקלחת.  פסיכולוגים, לך
תבין.

נראה לי שדובי הוא בכלל לא מי יודע מה בתור פסיכולוג.  את
האמת, הוא בכלל לא פסיכולוג.  הוא אפילו לא דובי.  הוא בעצם
ארנב.  אימא ואבא קנו לי אותו בכיתה ג', אחרי שהגיע הביתה מכתב
מציפורה, המתאר את התנהגותי החברתית כ-"שיפור פלאי, נס
סוציולוגי של ממש", ושעכשיו אני כבר לא מדבר יותר אל בובות,
אלא רק עם אנשים, כמו כל בן אדם נורמלי.

ואתם יודעים מה, יכול להיות שהיא צודקת, אחרי הפאשלה של דובי
עם הכיור, נראה לי שאני באמת לא מתכוון לדבר אתו במשך הרבה
מאוד זמן.