ברחוב נידח בדרום ת"א מתגוררת לה בבדידות אישה מבוגרת, ואליה
מגיעים מדי יום ביומו אנשים, כך אומרת השמועה, מכל קצוות הארץ
כדי שתנבא להם ותשביע את סקרנותם. כמעט בכל המקרים אתה תוכל
לראות אותם יוצאים מביתה מחייכים, חסרי דאגות, תכונות שבימים
האלו קצת קשה לראות על פנים של עוברי דרך תמים ברחוב, יש כאלה
שמתפלאים למראה שביעות הרצון של האנשים האלו ושואלים במבוכה
מעטה מה קרה.
כך בעצם השמועה על אותה אישה התפשטה לה אל כל פינה וחור בארץ,
וגם אליי.

תנסו להבין אותי, אני בכלל לא בן אדם שמאמין בכל חוזי העתיד
הללו, אולי לפעמים זה נחמד להציץ במדורי האסטרולוגיה ולהיות
מופתע שלעיתים הם באמת אומרים מה שמתנהל בחיי אך אני מאמין
בלחיות את הרגע. אבל במקרה הזה לא יכולתי לשאת עוד, הייתי חייב
לצאת כנגד אמונתי. תבינו, הייתי חייב ללכת אליה, זה היה חזק
ממני. אורטל שישבה במרחק 3 שולחנות ממני כבר שקלה יותר מדיי על
כתפיי , וכמו תמיד לא יכולתי לפרוק את משקל העודף הזה ולגשת
אליה אז החלטתי למנוע מעצמי כאב לב מיותר ולנסוע לאותה אישה
מיסתורית.
קמתי ביום שני בשעת בוקר מוקדמת כדי להספיק את האוטובוס לת"א,
כהרגלי ישבתי במושב הראשון כדי שאוכל להתבודד לי עם עצמי
ומחשבותיי. במושב הזה  הסיכויים שנוסע אחר ישב לידך הם הנמוכים
ביותר, אולי בגלל שהרבה בוחרים להתעלם מהמושב הזה או בגלל
התכונה האנושית ללכת ולחקור עבור מושב טרי שמחכה אך ורק להם
וכך אני נותר לבדי במושב כמו שמתאים.
כל הדרך הרגשתי את לבי פועם במהירות ובחוזקה, דמיינתי שאורטל
כבר ממזמן שלי וחשבתי על הדברים שעשינו, אם זה סרט או מסעדה,
או הנשיקה המתוקה שלה או הקשר החזק בין העיניים שלנו, מחובקים
ואוהבים, כמה שהייתי מאושר.
את האוטופיה האישית שלי קטע הנהג כשאמר ברמקול הקרוע שמעביר בך
צמרמורת שהגענו לת"א. ירדתי והתחלתי לחפש מאיזה רציף יוצאים
אוטובוסים לרחוב שלה, במודיעין התקשו לענות לי וגם אחרים בתחנה
לא ידעו להגיד לי. לא הייתה לי יותר מדיי ברירה והסכמתי עם
עצמי שמונית היא הפיתרון הטוב ביותר שייקח אותי ישירות למחוז
חפצי.
יצאתי מהתחנה וחציתי את הכביש לצד השני, כיוון דרום, וחיפשתי
באופק מוניות. לבסוף כשעצר נהג אחד ביקשתי ממנו לקחת אותי
לרחוב שלה. "המגוללים? לא שמעתי על הרחוב הזה ילד", הוא אמר
בטון מבולבל,  "אתה בטוח שזה השם של הרחוב?" הוא שאל כשראה את
האכזבה על פניי. "כן אני בטוח" עניתי בחוסר מנוחה והוא נותר שם
עוד כמה שניות. לפני שהתייאשתי ממנו סופית הוא ביקש ממני לחכות
איתו, הוא אמר שהוא ינסה לברר בקשר. "תגיד לי מוטי איפה זה
רחוב המגוללים?", "איזה רחוב אמרת אלי?", "המגוללים, שמעת
עליו?", "אתה בטוח שזה השם של הרחוב, אליהו?" "זה מה שילד כאן
ליד התחנה המרכזית אומר לי", "אז תגיד לו שיברר עוד פעם, אין
כזה רחוב". השיחה הקצרה ביניהם הסתיימה והנהג גירד קצת בראשו,
ניסה לחשוב שנית אם אולי מכיר את הרחוב, הוא הנהן בשלילה התנצל
ונסע. היה לי מאד מוזר שאף אחד לא העלה בידו לעזור לי, כל כך
הרבה אנשים עברו אצלה או שמעו עליה וניסיתי לחשוב איך אני
מתכנן את שאר היום שלי בת"א כי לא כל כך רציתי (בלשון המעטה)
לחזור הבייתה ולא לעשות כלום עם חיי.

"אני יודעת איפה הרחוב הזה" אמרה לי אישה צעירה בשנות העשרים
שלה כשחיוך על פניה. "אף אחד פה בעיר ההמונית הזאת לא מכיר
אותה כשכל הארץ כן, זה די אבסורד הייתי אומרת". רציתי לקפוץ
ולהסתער עליה מרב שמחה. "זה די רחוק אבל אני נוסעת קרוב לשם עם
האוטובוס שעוד מעט מגיע, אם תרצה אני אסביר לך איך להגיע לשם".
בקול נלהב אמרתי לה שאשמח. היא חייכה שוב וחיכינו לאוטובוס. לא
דיברנו כלל, שנינו היינו עסוקים בעצמנו. אחרי 20 דקות ארוכות
היא אמרה לי שאנחנו יורדים בתחנה הבאה. ירדנו והיא כיוונה
אותי. הודיתי לה רבות והיא אמרה "שטויות, העיקר שתצא משם
מאושר". חשבתי על המילה הזאת, מאושר, לא שמח, לא מחייך, לא
רגוע אלא מאושר. ריחפתי כששמעתי אותה אומרת את זה.
אחרי שהלכנו לדרכינו יצאתי לי לכיוון שהיא הצביעה עליו ופתחתי
בחיפושים מעטים אחר הרחוב המיוחל. כהרגלי הסתבכתי קצת אבל לא
לקח זמן רב עד שראיתי שלט קטן המצביע ימינה וכתוב עליו "רח'
המגוללים". רצתי, לא חשבתי על שום דבר אחר חוץ מהתשובה שאני
אקבל.
חלפתי על כמה אנשים, בגלל שרצתי כל כך מהר (מה שלא אופייני לי
לחלוטין) לא ראיתי את פניהם, אבל היה נראה ששורר עליהם שקט והם
קיבלו את מבוקשם.
מצאתי את מס' הבית שלה ונכנסתי. ציפיתי לתור ענק שיישתרך לאורך
רחובות שלמים כמו בסרטים, אבל אף אחד לא היה שם, הכל כל כך
ריקני ועזוב.
דפקתי בדלת ביתה, שמעתי קול שורק של קומקום ישן כמו של סבתא.
מישהו, כנראה היא, צעק "רק רגע". היא פתחה את הדלת וניצבה
מולי, אישה נמוכת קומה צנועה וחלשת מראה. "בא תיכנס חמוד, שב
על הספה ותחכה שאני אגמור לשתות את התה שלי, קר עכשיו בחוץ אתה
יודע". היא דיברה כאילו פגשה בי בעבר, לפחות כמה פעמים, הקשבתי
לה וישבתי על הספה חסר סבלנות עד שהיא קראה לי. "בא תיכנס לפה,
ותשב איתי" היא אמרה כשהיא התכוונה למטבח. הכל עד עכשיו היה
בניגוד מוחלט למה שציפיתי, אני דמיינתי אישה איתנית, לבושה
בבגדים מפוארים שתיקח אותי לחדר חשוך או לאוהל ענק בביתה עתיר
חפצים מיסטיים כשבפועל הייתה זאת דירה פשוטה ושיגרתית לאישה
בגיל שלה.
התיישבתי מולה על כיסא עץ ישן. "אני מבינה שיש לך שאלה חשובה
אליי" היא אמרה. שאלתי בלי לחשוב על זה כל כך  איך היא יודעת
והיא הסבירה לי את המובן מאיליו. "יש לך מבחן חשוב מאד עוד מעט
או משהו כזה?" היא שאלה באנחה. "לא, בכלל לא משהו כזה, אני
חייב שתעזרי לי עם עניין הרבה יותר רגיש" עניתי לה. היא הביעה
פנים תמוהות, "אז תספר לי מתוק, אני כאן רק בשבילך". "יש ילדה
שלומדת איתי, ואני כבר הרבה זמן.." היא קטעה אותי במקום. "אני
לא יכולה לייעץ לך מקסים שלי, זה משהו רק בשבילכם ולא בשבילי".
לא כל כך הבנתי למה היא התכוונה, ונמלאתי כעס. למה עשיתי את כל
הדרך לכאן היום אם לא בשביל זה.
"חשבתי שאת יכולה לנבא את העתיד, זה מה שאומרים עליך, אומרים
שיוצאים ממך מאושרים" אמרתי בגמגום מהוסס והיא לגמה מכוס התה
שלה ונאנחה שוב. "הרבה אוהבים להגיד את זה, הם מחפשים דברים
קצת לא אמיתיים כדי לברוח מהמציאות שלהם ואני עוזרת להם".
הייתי המום, פי נמלא מים. "אז את לא מגדת עתידות?", "אף פעם לא
התיימרתי להיות" היא ענתה בחדות. "רב האנשים לא שואלים אותי על
אהבה אלא על עבודה וכסף, מבחנים ואם הם יצליחו בחיים, דברים
שהם יתמודדו איתם ויצליחו כך או כך לעבור, אז אני נותנת להם
להאמין במה שהם רוצים". "אז למה את לא נותנת לי להאמין?" צעקתי
בחוסר הבנה.
"אתה כנראה צעיר מדיי ועוד לא הבנת" היא אומרת לי, "הדברים
ששואלים אותי עליהם הם ברי חלוף, נשכחים, אבל אהבה, אהבה היא
משהו שונה לגמרי, על אהבה אי אפשר להתגבר, היא הכל בחיים, היא
תמיד תבער בליבך עד יומך האחרון". "את פושעת את יודעת את זה?
את נותנת לאחרים להאמין בשקר" צעקתי עליה כשדמעות חונקות את
גרוני. "לא אני לא, תסתכל על כל הפנים השמחים ברחוב, זה אומר
משהו לא?". אחרי שאמרה זאת נסוגתי לי קצת והרהרתי.
נשארתי אצלה עוד זמן מה ונרגעתי, הבנתי שכעסתי רק בגלל שלא
מצאתי את התשובה הנכספת שחיפשתי ולא בגלל האכזבות הרבות שהיא
עתידה להביא לאנשים. התנצלתי והלכתי. לפני שיצאתי היא אמרה לי
לא לדאוג ושיש לי פנים יפות שאף אחת לא תסרב להן.
חזרתי הבייתה, וחשבתי על מה שהיא אמרה, למחרת כבר דיברתי עם
אורטל.
הכאב שחשתי באותם רגעים גבל בבלתי נסבל, איך שהיא ריסקה אותי
כשהיא ניסתה להסביר בעדינות שלא כך היא רואה אותנו והיא מקווה
שזה לא ייהרס מה שנבנה בינינו.  בטח שיהרוס, ימוטט עד היסוד.
לקח לי חצי שנה עד שהצלחתי להוציא אותה מהמחשבות שלי איך שאני
קם בבוקר, ועוד כמה חודשים עד שלא חלמתי עליה יותר ואז נזכרתי
בביקורי לפני שנה כמעט אצל אותה זקנה.
"אהבה זה הכל בחיים", היא אמרה לי באותה תקופה. חוויתי את זה
על בשרי, אבל מאז שהפנמתי את זה, אני קם בבוקר,
ומחייך.