נעלמתי בברמודה!
הכול התחיל שהחלטתי בוקר אחד שאני נוסע. לא ידעתי לאן, ות'אמת
שלא היה לי מושג גם איך, אבל פשוט ידעתי שאני נוסע. טיפלתי בכל
העניינים -מיליון תשלומים לכל דבר ונסעתי. אחלה של החלטה,
חשבתי בהתחלה. להתחמק מכל הצרות, לקחת לעצמי קצת הפסקה
מהשטויות של כולם: אני נוסע. נו טוב, אז בסוף נעלמתי, אבל זו
לא הייתה אשמתי. בסך הכול שכרתי רכב ונסעתי לשומקום.
הגעתי בטיסה מייגעת לברמודה, מלון נחמד, שייט קצר ואז התחיל
לשעמם לי. אולי לא הייתי צריך לנוסע לבד... טוב, בכל מקרה אני
כאן, אז כדאי קצת ליהנות. מה יש למקום הזה? מה כל כך פופולרי
בו? רציתי להגיע למקום כלשהו, מקום שאין לי מושג על עצמי או על
כולם בו. אז נסעתי. האמת היא שאני לא יודע בכלל איזו שפה
מדברים שם. אני סתם מתבודד במקום הזה. הסתבר שאנשים בלתי
צפויים אהבו אותי.
הגעתי למדבר שומם, טבעות מגנטיות התחילו לקרב אותי לאמצע בלי
שיכולתי אפילו לומר "שגכעדכעיגעכחכדעחיח!" - עזבו, אל תנסו
להבין. זו מילה שמאז שהייתי שם, אני לא מפסיק להגיד. מילה ק ל
ה !
אז בקיצור, בקשר לטבעות המגנטיות, משהו משך אותי לאמצע. אני לא
זוכר אפילו אמצע של משהו. ראיתי אור כחול זוהר כזה, בוהק, יפה!
ראיתי גם יצורים עם ראשים בצורת תותים, זה היה ממש מגניב.
"לאכול אותם!!". ואז שמעתי צרחה אדירה כזו... וראיתי שם את
אלויס פרסלי, ואת קנדי הנשיא, ואת אדם וחווה, ואת משה רבנו! כל
כך הרבה אנשים מפורסמים. זה הכניס אותי לתדהמה אדירה. פי היה
פעור והתותים האלה התחילו להשמיע מוזיקת טראנסים מוזרים כאלה
שחירפנו לי את השכל. ממש חשבתי שהמוח שלי מחובר לחשמל.
בכל אופן, עזבו אותי, אני לא בנוי לנסיעות. אולי אני אספר לכם
על הפעם בה נסעתי לסודן כדי לאכול משמשים חריפים... טוב, רגע,
אני סוטה מהנושא. היצורים האלה, אולי חייזרים, עשו לי גם מסיבה
גדולה כזו, פתחו את החלון וראיתי שאני בתוך חור שחור ענק שנמצא
באמצע ברמודה. ממש ממש מוזר. זה לא דמיוני! אני נשבע שזה
אמיתי!
באמת באמת נעלמתי. החייזרים האלה העיפו אותי מהחלון ופתאום
שכבתי במיטה שלי, כשמוזיקת טראנס מעצבנת כזו ברקע. אתם בוודאי
חושבים שזה היה חלום, כמה פתטי לסיים סיפור כשהכול היה חלום,
אבל לא. זו הייתה המיטה במלון.
ובכלל עמדתי עליה ולא שכבתי, הייתי פתאום כחול ונורא התחשק לי
לאכול תותים.
החלטתי שאין תותים יותר טעימים מבבית שלי, אז טסתי חזרה הביתה
כדי לקנות תותים.
שהייתי כבר לבד בבית, שרפתי את הדרכון שלי, ונרדמתי לצלילי
הדיסק של הפסטיגל.
מה? כבר חנוכה?
לא יודע. עזבו. אני עייף!