זה היה עוד יום רגיל. ביליתי בספריה, קורא את כתביו של ניטשה,
רוצחו של אלוהים, האיש שהרג את היושב במרומים, לפחות מטפורית.
קראתי, אך בעצם הייתי עסוק במחשבות. עליה. על מורגן.
לפתע היא נכנסה לספריה, מדלגת כמו איילה ענוגה, עוברת על
שולחני, לא טורחת אפילו לומר לי מילה כלשהי, בטח שלא "שלום".
היא התיישבה ליד גרגורי המנוול, שהיה לו תיק במשטרה עקב תקיפה
מינית. השופטת גזרה עליו רק עבודות שירות, הרחמנית המטומטמת.
מורגן ידעה על עברו (ואולי גם ההווה) של גרגורי, ובכל זאת
ביכרה את חברתו על חברתי. בלעתי רוק והמשכתי בקריאה.
אל הספרייה נכנס אור. אור היה חברי. הוא התיישב לידי והתחלנו
לשוחח. בעיקר על מתמטיקה. ככה זה שהדבר שאתה שולט בו הכי טוב
הם מספרים. חבל שאנשים (ובעיקר נשים) הם (הן) לא מספרים.
פתאום הנסיכה השמיעה קולה. מורגן הפנתה אל עברי פנים חמורות
סבר ואמרה בקול: "שקט כבר!"
נשתתקתי מיד, אחוז פחד, חיל ורעדה הגדולים מהפחד מהמוות עצמו.
אני ואור הנמכנו את קולנו. מנגד,  מורגן וגרגורי דיברו בקול רם
וצחקו. בשקט,  בשקט לחשתי לאור: "תראה שם" מפנה את מבטו אל עבר
השולחן בו ישבו גרגורי ומורגן "איך הצביעות חוגגת."

היא קמה מן השולחן. כנראה שעמם לה או משהו. היא הלכה אל עבר
כוננית הספרים לקחת משהו לקרוא. בדרך היא עברה ליד השולחן
שלנו. באותו רגע, עלתה לי הברקה בראש, שקשורה  ל ניטשה ו ל
ג'ודס. כשהיא עברה סיפרתי לה בדיחה בנושא, ש ג'ודס הרג את
ג'יזוס  וניטשה את אלוהים, אז בעצם ניטשה הוא איש-קריות 2. זה
לא ממש הצחיק אותה. להפך, היא כל כך התעצבנה, לא הבנתי למה,
וצעקה עלי תוך נפנוף עצבני בידיה העדינות: "די כבר!" ואחרי כן
סיננה מבין שיניה "דיאבולוס מסריח!" ואז נעלמה לה אל בין
כונניות הספרים. ישבתי שם מתנשם ומתנשף באופן מוגזם לחלוטין.
כעבור דקה היא חזרה, מגזין תרבות אליטיסטי בידה. היא התקרבה אל
עבר גרגורי וחייכה אליו כאילו כלום לא קרה. כאילו לא רמסה
עכשיו ברגל גסה אדם שלם, כאילו לא שלחה נפש אחת אל מעמקי
הגהנום להיהפך ליציר של אופל.

כעסתי כל כך עד שקרן עור פניי. צעקתי בזעם והנפתי את ידי
השמאלית באוויר. מבלי משים, אצבעי הייתה מכוונת אל עבר כוננית
הספרים וידי הייתה מקומרת כלפי פנים. לפתע הרגשתי חום אדיר
נוצר בקרב ידי. הזעם הפך לשנאה והשנאה לאש יוקדת. כדור אש נפלט
מידי, נע בסחרור אל עבר הכוננית ומצית אותה בלהבות. התנשפתי
כשידי רפויות בצדי גופי, רכון קדימה קמעה, על פני מבט מיוסר.

מורגן הסתובבה בבהלה והסתכלה על הכוננית הבוערת ועל אצבעי מעלת
העשן. גם גרגורי ואור היו מופתעים. "תירגע..." אמר אור אך מיד
נרתע אחורה כאשר הנפתי את ידי הימנית. או אז אמרתי בקול חלול
ועמוק, קול כה מרושע וכה מפחיד שרק צלילו גרם צמרמורת: "אני לא
אירגע! נמאס לי כבר!"
"תראי איך הוא מתנהג!" אמר גרגורי למורגן והיא הנהנה בהסכמה.
"תשתלט על עצמך תכף ומיד!" פקדה עלי מורגן "ככה לא מתנהגים!"
היא שילבה את ידה בפוזה של עליונות מוסרית. "תפסיקי כבר להתעמר
בי!" צרחתי ודפקתי באגרופי על השולחן שלידו ישבתי. סדקים החלו
להיפער בו. "שתוק כבר, יא זבל!" קרא לעברי גרגורי "למורגן יש
כל זכות שבעולם להיות קשה כלפיך!" כיווצתי את עיני והתמקדתי
בגרגורי. להבות בערו באישוניי. גרגורי הרגיש את הפחד, גרונו
השתנק, הוא הרטיב במכנסיו. הוא ידע כי גורלו נחרץ. הרמתי את יד
ימין וכיוונתי את אצבעי אליו. ברק דק המלווה בלהבות אש טס
במהירות אל עבר גרגורי והפך אותו תוך עשירית השנייה לאפר
ועפר.

"תפסיק כבר, שטן אחד!" צעקה עלי מורגן. "את הפכת אותי לשטן!"
עניתי. "זה פשוט לא נכון" היא אמרה בעוז פנים. "באמת?" עניתי
בציניות. מורגן החמיצה את פניה. הפחד החל לחלחל גם אליה.
התמורה הושלמה. במרכז הספרייה עמד כעת במקום מה שהיה פעם אני
מפלצת אדומה, שני קרניים שחורות יוצאים מפניה, שיניה הם ניבים
צהובים ומלאי ריר, כנפי דרקון יוצאות מגבה.
"דיאבולוס!" היא קראה באימה. המפלצת רק צחקה צחוק זדוני לעברה
והחלה להתקרב אליה, ריר נוזל מניביה החדים.
"אבל זה לא צודק!" מורגן קראה בתחינה אל עבר השמיים. אבל
מהשמיים לא ענו לה. רק המפלצת לקקה שפתיה בהנאה ואמרה בשלווה:
"אין צדק. יש רק אותי."