חלק א'

משתתפים: נער המעלית, זקן, עוברי אורח.

בוקר מפציע.
השמש מתרוממת לאיטה וקרני האור המתחזק מזדחלות על פני האדמה
וממנה, מטפסות אט אט אל המגדל.
המגדל עצמו, עשוי כולו זכוכית שקופה ומתנוצץ בקרני השמש באור
יקרות, כה נוצץ הוא עד שכמעט בלתי ניתן להיישיר אליו מבט.
דלתות המגדל נפתחתו אט אט, כמו במגע עם קרני האור הראשונות
ותוכנו - מערכת חדרים המחולקים בינהם במחיצות זכוכית שקופות,
נגלה לעין.
במרכזו של המגדל ישנו צינור זכוכית המתנשא עד לראש המגדל
ובתוכו מעלית.
אנשים מתחילים לנהור למגדל, מתנקזים לחדרים בצורה חסרת כל סדר,
דוחפים זה את זה ועוברים בחופזה מחדר לחדש.
למגדל נכנס גם איש זקן וכפוף, הולך לאיטו בראש מושפל, ניגש
למעלית ולוחץ על כפתור ההזמנה.

נער מעלית, בעליצות: "יום טוב לך, סבא."
הזקן אינו מגיב.
נער מעלית: "יום יפה, האינך סבור כך?"
הזקן כובש מבטו ברצפה ואינו משיב.
נער מעלית: "השמש זורחת במלוא הדרה וקירות המגדל נוצצים
מתמיד!" מפנה מבטו לאנשים המתרוצצים בבניין וקורץ לזקן.
"ואלו, נראים מלאי חיים מתמיד."
שתיקה משתררת, הזקן ונער המעלית ממתינים אך המעלית אינה
מגיעה.
זקן, בקול סדוק ורועד: "מה קורה כאן?"
נער מעלית, בקול מתנצל: "הו, בל ידאג אדוני. משוכנע אני כי
מיד תגיע זו המעלית."
מוסיפים לחכות עוד דקות מספר, הזקן נראה שפוף יותר ויותר ככל
שחולף הזמן, כמו מצטמק לתוך עצמו.
זקן: "אבוד... הכל אבוד לעולם-" בנקודה זו נשבר קולו ויפחה
חלשה בוקעת מבין שפתיו.
נער מעלית: "לא... אדוני הטוב, אנא אל תאמר כך..."
זקן: "לעולם, לעולם לא תגיע עוד..." דמעה זולגת מעינו
במסלול קמטיו המודגשים מהרגיל בגין נסיונו לעצור את בכיו.
נער מעלית: "אני מצטער אדוני, כל כך מצטער..." מתייפח בחוסר
שליטה.
הזקן מושיט את ידו ונוגע בצינור הזכוכית החלק, כמו מנסה לזמן
את המעלית בכוח רצונו. המעלית אינה מגיעה וידו מחליקה וצונחת
אט אט במורד הצינור. הוא אוסף את שארית כוחותיו, מסתובב
ובצעדים כושלים עושה דרכו אל מחוץ למגדל.
נער מעלית, בבכי: "סבא, אל תוותר, אל תלך! בבקשה..."
הזקן כמו אינו שומע, יוצא מן המגדל ונעלם.

חלק ב'

משתתפים: נער מעלית, ילד, עוברי אורח.

צהריים.
השמש ממשיכה במסלולה באטיות מזדחלת. הנה היא כבר בראש השמים
והנה היא ממשיכה, יורדת לאיטה במסלול קבוע.
האור רך יותר, עוטף את המגדל וכבר אינו בשיא חוזקו.
למגדל נכנס בקפיצות ודילוגים ילד צעיר, מקפץ אנה ואנה  בין
האנשים הנחפזים וניגש למעלית.
נער המעלית מתייפח בשקט בפינה, הילד אינו שם ליבו אליו ורק
לוחץ על כפתור זימון המעלית.

נער מעלית, מתייפח: "מצטער ילד, המעלית... לא תגיע עוד."
הילד ממתין מעט, לוחץ שוב על הכפתור ולאחר שניות מספר לוחץ
בשלישית.
נער מעלית: "חדל... ילד, היא תשוב עוד..."
ילד, ממלמל לעצמו: "היא לא באה. אוף."
נער המעלית מגביר את בכיו.
ילד: "לא 'כפת לי, לא צריך טובות!"
בכיו של נער המעלית פוסק והוא מאזין.
ילד: "אנ'לא אגיד לאמא, לא אגיד לאבא, מה יקרה לי?"
נער מעלית: "מה יקרה?"
ילד: " אנ'לא מגלה, לא מגלה ולא מגלה!"
נער מעלית: "לא תגלה?"
ילד: "לא מגלה לאפ'חד! ואם ישאלו אגיד 'היה יפה נורא!'"
נער מעלית: "היה יפה?"
ילד: "ודי! עכשיו הביתה."
נער מעלית: "היה יפה?"
הילד מתרחק בריצה.
ילד, לעוברים ושבים: "יה! היה יפה נורא!"
הילד יוצא מן המגדל בריצה, קולו נשמע מן החוץ "יפה נורא! יפה
נורא!"
נער המעלית: "היה יפה... היה יפה!" מוחא כפיים באושר "היה
יפה! גבירותי ורבותי, יפה מאוד!
בואו גבירותי ורבותי, המעלית - לשרותכם!"

חלק ג'

משתתפים: נער מעלית, עלם צעיר, עוברי אורח.

ערב.
קרני השמש האחרונות מאירות את מגדל הזכוכית, האור רך
באדמומיותו והשמש עצמה נראית אך ורק למחצה מעבר להרים הרחוקים
באופק.
אט אט, כגוויעתה של חיה מיתולוגית, הולכת השמש ושוקעת. האור
נחלש ומאדים אף יותר. דומה הוא עתה למפל של דם השוטף את האדמה,
אופף את המגדל, ובמרכזו של האור, מתקדם בצעדים מהירים וחדים,
עלם צעיר וקפוץ פנים, אל עבר מגדל הזכוכית.
העלם מתפרץ במהרה אל המגדל, צעדיו מצלצלים על רצפת הזכוכית
בחוזקה והוא הודף באלימות את אותם חסרי המזל העומדים בדרכו,
מגיע למפתן המעלית ולוחץ בכח על הכפתור.

נער מעלית: "וערב טוב לאדון הנכבד! בוא, בוא ועלה במעלית
משובחת זו שמעולם לא תפקדה טוב יותר!"
נער המעלית טופח בחיבה על צינור הזכוכית, תוך שהוא משתדל
להתעלם מקול החריקה המאיים הבוקע ממנו.
העלם אף הוא אינו מפגין כל יחס כלפי החריקה, כמו גם כלפי דבריו
של נער המעלית, רק לוחץ על הכפתור בבהילות פעמים מספר.
עלם: "קדימה!"
נער מעלית: "רק מעט סבלנות, אדוני." מהסס לרגע קל "משוכנע
אני... כי המעלית תגיע מיד."
עלם: "לעזאזל!" מניף את ידיו אל על בזעם.
נער מעלית, מרים את קולו: "אדון... בבקשה ממך..."
העלם פוסע מצד לצד, מחיש את צעדיו יותר ויותר ולבסוף נשברת
סבלנותו והוא מזנק בזעם ותוך כדי לחיצה תזזיתית על הכפתור,
בועט בכעס בצינור הזכוכית הרחב, אך לשווא.
עלם: "תפעל! תפעל!"
נער מעלית: "אדוני... מעלית ארורה, זוזי!" מבטיו נודדים
במהירות מהעלם המתפרע למעלית וחוזר חלילה.
כעת העלם מאגרף את ידו וחובט, חבוט ושוב, בזכוכית השקופה. עור
ידיו נבקע ודם ארגמני מכתים את ידי העלם, אך הזכוכית נותרת
איתנה לחלוטין ורק כתמי הדם הנוזלים מטה ומטפטפים לרצפה
מפריעים את שקיפותה.
עלם: "קללה על כולכם..." קולו נסדק, רווי שנאה ואגרופיו
פוסקים מנוע. נער המעלית מצמיד את אגרופיו לגופו, ידיו רועדו
בזעם ומבטו נעוץ בצינור הזכוכית.
העלם ניצב דומם במשך דקה ארוכה ואז, ללא אומר מסתובב במהירות
ויוצא בסערה מן המגדל, מותיר אחריו את נער המעלית ניצב בדממה
הפתאומית המשתוררת.

חלק ד'

משתתפים: נער מעלית, נערה.

לילה.
השמש שקעה זה מכבר ועמה האור, מפנים את מקומם לאפלה. זוהרו
הקלוש של הירח בלבד מספק מראות קלושים. מגדל הזכוכית נעלם כמעט
מן העין, שקיפותו שכה בהקה נבלעת עתה בשחור הלילה.
המחיצות הנעלמות מקנות לקומה התחתונה במגדל מראה של אולם אחד
גדול וריק.
ההמולה שכחה זה מכבר והמגדל דומם כולו ,מלבד נער המעלית שניצב
אל מול צינור הזכוכית, אצבעו מונפת כמתרה כלפיו.
מן האפלה מופיעה לפתע דמות דקה של נערה, בוהקת כמעט בלובנה על
פני הרקע החשוך. הנערה מתקדמת לעבר מגדל הזכוכית, רגליה אינן
נעות.

נער מעלית, למעלית: "ארורה תהי... בגללך! הכל בגללך!"
ידו של נער המעלית מתרוממת מעלה ואצבעותיו מתאגרפות, חריקה
מאיימת נוספת עולה מכיוון הצינור.
נער מעלית: "מעולם, מעולם לא פעלת באמת, הלא כך? מעולם לא
היית מעלית אמיתית ואני, אינני נער מעלית כלל, אינני דבר!"
הנערה הלבנה מרחפת לתוך המגדל לצידו של נער המעלית, זה אינו
שם ליבו אליה ומוסיף להטיח האשמות מלוות בנפנופי אגרופים.
נער מעלית: "לו רק פעלת, ולו פעם אחת בלבד, אבל לא! מעולם-"
הנערה מניחה את ידה הקטנה בידו של נער המעלית ואוחזת בה
בחוזקה, נער המעלית משתתק.
נערה: "זכור."
נער מעלית: "לזכור? מי את? מה רצונך?"
נערה: "המעלית, זכור את המעלית."
נער מעלית: "ולזו תקרא מעלית... מעולם לא פעלה באמת... אינה
מעלית כלל ואני אינני נער המעלית."
נערה" "לא. היזכר."
נער מעלית: "אין מה לזכור... מה עלי לזכור?"
הנערה משתתקת ומפנה מבטה לעבר המעלית. נער המעלית המבולבל
מפנה את מבטו אף הוא ולפתע מתכווץ לקול חריקה מחריש אזניים.
בתוך צינור הזכוכית נעים רכיבים לכל עבר ברוב המולה, או אז
נראה תא המעלית בעודו יורד מטה באיטיות לעבר נער המעלית
והנערה.
נער מעלית: "המעלית... כיצד יתכן?"
נערה: "תמיד פעלה."
נער מעלית: "אבל-" משתתק לפתע.
נערה: "כעת אתה זוכר. המעלית פעלה תמיד."
נער מעלית: "לא. לא תמיד."
נערה, מהנהנת: "תמיד, מלבד פעם אחת, פעם אחת אחרונה."
נער מעלית: "ואני... אכן הנני נער המעלית."
נערה: "כן ותמיד תהיה. לנצח יסוב הגלגל, לזמן אין סוף או
התחלה, רק מחזוריות והמעלית תפעל תמיד, מלבד בפעם האחרונה."
נער מעלית: "אני מוכן כעת. שוב."
נער המעלית והנערה מסתכלים בדלת המעלית הנפתחת מולם, או אז,
יד ביד, נכנסים לתוכה. הדלת נסגרת אחריהם.
נשמע קול חריקה אחרון. הרכיבים בצינור מתפרקים ונופלים ברעש,
הצינור עצמו מתכסה סדקים ולבסוף מתנפץ לרסיסים וקורס ואחריו
קורס גם המגדל כולו ונשבר.

בוקר מפציע.