הפעם הראשונה היתה המזעזעת מכולן. זאת היתה נורית, היא נדנדה
לרותי שתיתן לה סיבוב על האוטו של אבא, ורותי הסכימה, למרות
שלנורית לא היה רשיון. כמובן, כמו שתמיד קורה בקטעים האלה, הן
אבדו שליטה על האוטו, עשו כמו סלטות באויר, ולמחרת היתה
ההלוויה הראשונה.
הלוויה כפולה, אבל לא בגלל זה היא הייתה המזעזעת מכולן. פשוט
עדיין לא היינו רגילים. אחרי זה זה הפך... שיגרתי.

יואב תקע לעצמו כדור בראש, טירונות של גולני. מראש ידענו שלא
מתאים לו קרבי, ושהפציפיסט הזה היה מעדיף לתקוע לעצמו פרח בזין
ולהמשיך לנגן בגיטרה את כל שירי ההיפים שלו. אז זה לא היה כזה
מפתיע, ודווקא היה נחמד לראות שוב את כל החבר'ה, שאת רובם לא
ראינו מאז מסיבת הסיום. חבל שכולם בכו.

חודשיים אחר כך, זה היה עמית. לו דווקא התאים קרבי. עלה על
מטען, השמוק. אמנם אין כבר לבנון, אבל תקעו לו עזה. ומכל
האנשים בעזה, דווקא עמית הטמבל, מי"ב 11 הטיפולית, החליט לעלות
לו על מטען. הוא לא יכול היה להשאיר אותו לחמישה ילדים מאום אל
פאחם?
ושוב כולנו נפגשנו. לפחות כל מי ששחררו ללוויה. זה כבר התחיל
להיראות מוזר למפקדים, שתי לוויות לשני חברים מהכיתה תוך
חודשיים. זה הפך להיות יותר מוזר, כששבועיים אחר כך מיקי נעלם.
הפעם החבר'ה לא נפגשו, כי לנעדרים אין לוויות.

הקשר שלי עם הכיתה נותק. הכיתה לשעבר, למרות שאני חושב שאני
תמיד אהיה תלמיד י"ב 11 הטיפולית, גם כשהנינים שלי יגמרו תיכון
(אם אני אספיק ללדת ילדים, הכוונה...). הקשר היחיד שנשאר לי
היה עם שלושת החברים הכי טובים שלי. אחד מהם היה זה שהודיע לי,
שלושה חודשים אחרי השחרור, שלמחרת כולם נפגשים שוב. ירון לקח
פטריה לא טובה בהודו, נכנס לאיזה טריפ רע או משהו כזה, ומת
באיזה אכסניה ליד גואה. ודווקא היה נחמד לראות שוב את כל
החבר'ה, שהפעם לא בכו, כי הצבא מבגר וכל זה.

הגאונה הראשונה ששמה לב שמשהו מאד מוזר קורה לי"ב 11 הייתה
קרן. כולנו שמנו לב, מין הסתם, אבל היא זאת שטרחה להגיד את זה
בקול רם. מתוך שלושים תלמידים, חמישה מתים ומיקי אחד. זה נתון
לא כל כך נורמלי, גם לא בישראל.
די אירוני שקרן הייתה זאת שאמרה את זה, כי היא הייתה הבאה
בתור. מצאו את הגופה שלה באיזה פרדס. היא כנראה נאנסה לפני
שנחנקה למוות. חשד לרקע פלילי. כשנפגשנו, אריק אמר שטוב שזה לא
לאומני, שלפחות זה לא היה ערבי שאנס אותה. ראש מעוות יש לאריק
הזה. תמיד אמרנו.

אז זהו, פעם בחודשיים שלושה כל מי שנשאר נפגש. כל פעם סיבת
מוות אחרת, כולם נורא מקוריים בי"ב 11. קחו למשל את יעל. נראה
לי שהיא קנאה בקרן או משהו, כי היא הלכה על כל הקופה - מחבל
מתאבד.

אנחנו נשארים דיסקרטים. לא כמו רודפי התהילה והתקשורת האלה
מרנה קאסן. אנחנו מתים יותר, אבל לפחות אנחנו לא עושים רוח מכל
העסק.
אני לא יודע מתי יהיה תורי, אבל בקצב ההיסטרי שהכתבנו אין לי
הרבה סיכוי לעבור את גיל 25... אז אני מנצל את הזמן שלי. כמובן
שההורים נורא מודאגים מזה שאני לא הולך לאוניברסיטה, ושאין לי
תואר, ושאני הולך לעבוד רק בעבודות מזדמנות, כשבא לי. הם לא
מבינים שאני חי את החיים שנשארו לי הכי טוב שאני יכול.

הכי מצחיק היה כשאתמול אבא ישב לדבר איתי, ושאל אותי את השאלה
שהם שואלים אותי כבר שנתיים: "מה יהיה עם העתיד שלך?". הוא
כנראה לא מבין שאין עתיד לכיתה י"ב 11.