בימים שהייתי עדין בתיכון, ישבתי יום אחד באחד הפאבים אליהם
הייתי יוצא לעיתים קרובות, שותה את הבירה שלי ועסוק בענייני.
רק שנערה יפה החליטה להפר את שלוות רוחי, בכך שהיא התחילה סתם
כך משום מיקום במאין שיחה איתי.
במהלך שתייה של שלוש בירות, רוב השיחה נעה סביב בובות בארבי,
שמהר מאד הוצגו כמטרת קיומה. מאחר והיא אמרה לי יותר מפעם אחת,
"אני המומחית הלא רשמית בהיסטוריה של בארבי עוד מימי יצירתה".
אני עוד ניסיתי לחינם למשוך את השיחה גם לכיוונים אחרים שייתכן
שהיו לנו בהם תחומי עניין משותפים, אבל בארבי הצליחה כל פעם
להוליך את השיחה בחזרה לאותה נקודה.
די מהר התעייפתי מהתפארות מהידע הייחודי שלה והרגשתי צורך עז
לברוח מנושא השיחה. "אני מצטער אבל אני ממש לא בקטע של בארבי.
למרות שאני אוהב את קן. את חייבת להסכים איתי שהוא הרבה יותר
מהמם?".
היא נעצה בי מבט נוקב כמי שהביע משהו מגונה, "טוב! אם אתה לא
מעריך את זה שאני משתפת אותך בידע שלי, אז אני פשוט אלך לדבר
עם מישהו אחר!".
כמובן, שכל התוכנית שלי התפוצצה לי בסופו של דבר בפנים. חברה
טובה שלי שמעה את מה שאמרתי. ומאחר והיא הייתה שדכנית שהצהירה
על עצמה כמומחית, אני הפכתי באופן טבעי בעיניה למטרת התכלית.
במשך כל החודשים לאחר מכן, היא העבירה במצעדים על פני את
בחירותיה לאושרי. תחילה דן, ואז בן, רונן, מייקל, יואב. אני
התחננתי בפניה שתפסיק. ניסיתי לדבר לשכל הישר שלה, בכך שהסברתי
לה שאני אמרתי את ההערה רק כדי שהבחורה תעזוב אותי לבד.
"הו לא, יובל. אל תהיה בישן. אני יודעת לזהות שידוך טוב כשאני
רואה אחד. כשיש לך כשרון, אתה חייב לחלוק אותו עם אחרים. אני
כבר אמצא לך מישהו שיוכל להיות לך שותף לחיים".
היא אף פעם לא מצאה, אבל זה היה רק כי אני הייתי עקשן, לא בגלל
שלא היה לה את הכשרון לשידוכים. אל כל פנים גם לאחר חודשים
ארוכים של ניסיונות, לצערה אני עדין גיליתי עניין רק בבחורות.
אחרי התיכון, אחד החברים שלי עזר לי לכתוב את קורות החיים שלי.
את אחת מעבודות הקיץ שלי הוא הגדיר "מהנדס תברואה, שלב אחד".
אני כמובן הייתי בסך הכול איש שאוסף זבל, ונסעתי על גבה של
משאית זבל בשעות הבוקר המוקדמות של כול ימיי.
"אבל מהנדס תברואה חייב להתחיל איפה-שהוא. זו הסיבה שאתה רק
בשלב אחד", הוא החזיר לי כתשובה.
הוא היה בוגר תקשורת ולמעשה הייתה לו עבודה כ- "אחראי ממשק
רחוק לשירותי לקוח". מ.ר.ל.ל בקיצור. שהתיאור שלו כמובן: טיפול
בלקוחות של חברה בינלאומית גדולה שמתקשרת בעזרת סיגנלים
אלקטרונים. העבודה שלו הייתה לתרגם את סיגנלים הללו ולעזור
ללקוחות בהתאם.
אני לא ממש ידעתי באותה תקופה מה בוגר תקשורת אמור לעשות ועוד
פחות מה זה מ.ר.ל.ל., אבל אני סמכתי על הידע שלו, ועל כן
השארתי את התואר מהנדס התברואה, שלב אחד, בקורות חיי לפי
הצעתו.
חצי שנה לאחר מכן עדין לא הייתה לי עבודה, אז אני החלטתי כמו
כולם להתגייס לצבא. ביום האחרון שלי בעיר, לפני הגיוס, אני
עצרתי באחת מרשתות מקדונלדס לארוחה אחרונה שתעיב במעט על
הביאוס.
רק שלהפתעתי אותו החבר שהעניק לי את התואר הגיש לי את הזמנתי,
"אז זה מה ש- מ.ר.ל.ל. עושה?", שאלתי בספקנות, מתוך תקווה שזו
הייתה רק עבודה זמנית שלו להשלמת הכנסה, בזמן שהוא בונה את
הקריירה שלו בתור מ.ר.ל.ל, ומרמה את מס הכנסה.
"כן, אתה מזמין את האוכל שלך שם בקצה היכן שאני לא יכול
לראותך". הוא הצביע על תחילת התור שם היה אינטרקום להזמנה.
"הפקודה שלך מגיע אלי דרך החוטים האלקטרונים שלידי". הוא משך
קמעא את האוזניות שהיו על אוזניו. "אני קולט את מה שאתה רוצה
ומכין לך את זה עוד לפני שאתה מגיע לסוף התור", הוא חייך לעברי
בחן יצירתי. אבל ככל שזה נגע לי הוא נשאר בעיני ל-מ.ר.ל.ל.
אמיתי.
אני הרי בסך הכול הייתי בן אדם ממוצע והאמת שלא היה אכפת לי
להיות רק עוד אחד בתוך הקבוצה. בכל מקום בו אני התבקשתי לרשום
את מקצועי, אני פשוט נהגתי לרשום פועל מתחת לקו המתאר את
עיסוקי. זה למעשה הייתה ההגדרה הכי נכונה למה שאני עושה, ואני
לא הרגשתי שום צורך בכל אותם התארים המפוצצים, כדי לגרום לי
להישמע יותר חשוב בעיניי האנשים האחרים.
אני פשוט הייתי פועל וכל השמות הנרדפים תמיד נראו בעיניי לדי
מיותרים.
רק שגם במקרה שלי כל זה כמובן היה נכון עד לנקודה, בה לפני
מספר שנים, אני החלטתי להתנסות באפיה. אני הגעתי למסקנה שאני
אוכל מספיק כדי שיהיה לי איזשהו מושג בדבר. הזמן פשוט הגיע בו
אני הייתי צריך להתנסות בכך בעצמי, ואכן בלילות אני הייתי מנסה
כל מיני מטעמים הרחק מאישתי.
עד שיום אחד היא מצאה כמה שאריות בחלק האחורי של המקרר, ועוד
לפני שידעתי על כך, היא חילקה אותן לכל מי שבא לבקר. כמעט כולם
אהבו את מה שהם טעמו והיו כאלו שליקקו את פירוריהם. העוגה
שהדהימה אותם יותר מכולן הייתה פאי תפוחים, היא אפילו גרמה
לאחת מחברותיה לבכות, כשמיצי הקיבה שלה העבירו לתודעתה שלא
נשארו יותר חתיכות. בנוסף היא גם גרמה לכל הנשים לקנות על כך
שהיא הייתה זו שמצאה את אביר החלומות.
תמיד שהן היו רואות אותי אני הייתי מקבל את אותו המשפט שהתחיל
ב- "על מה אתה עובד עכשיו?", ונגמר ב-"אולי תיתן לנו לנסות",
שלווה במבט מאוהב.
