[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דניאלה ליין בלייר
/
אהבה מהשלולית

"סליחה," ניגשת אלי בחורה רזה, עם שיער בהיר וחולצה של "דור
שלום","אני לא מכירה אותך במקרה?" "לא, אני לא חושבת." הבחורה
אפילו לא מוכרת לי ואני בד"כ דווקא זוכרת פרצופים ממש טוב.
"את לא ישבת בפוסט?" אני עוד לא מצליחה להתאים את הפנים של
הבחורה הזו למשהו אבל תחושה של חמימות עוברת בי. זה לוקח לי
עוד שניה אחרי שהיא מבהירה שהיא הידידה של מיקי.
היא כל כך לבבית, לא מודעת לעד כמה הייתי קרובה לשנוא אותה
באותו הערב,יום שלישי, שבו הגעתי לפוסט לחגוג את יום הולדתי
ה-25, מקווה לפגוש את מיקי ורואה אותו מתיישב בדיוק עם הגב אלי
שעון על חלון הויטרינה והיא לידו.
"הא, בטח שאני זוכרת אותך. מה נשמע?" אני נשמעת לבבית כמעט
כמוה. "מה את עושה פה?" שאלה טיפשית.
"אני לומדת פה" היא עונה לי, אני יכולה להישבע שהיא ממש מחבבת
אותי. "גם מיקי. יש לו שיעור ב-3."
"מיקי לומד משפטים?" יוצא לי.
"כן," היא אומרת "הוא יהיה פה מאוחר יותר. אני אספר לו שאת
כאן, שיבוא להגיד לך שלום".

אני תוהה אם היא יודעת על הפעם האחרונה בה מיקי ואני נפגשנו,
ביום שישי,עדיין חוגגת את יום הולדתי ה-25 בפוסט. אני שותה את
הבירה השלישית שלי אחרי ששתיתי כבר שתיים והקפצתי טקילה על
הבאר. הערב בשקיעה, הציפייה לראות את מיקי הולכת ודועכת ולא
נותרת לי ברירה אלא להעלות את תחושת השעמום לתודעה. שני
הבחורים אתם באנו, כבר קמים ללכת. "אתן נשארות?" הם שואלים
אותי ואת חברתי. "נשתה עוד בירה אחת." אני עונה, לא יכולה
לוותר עוד על הלילה הזה. באותו רגע מיקי נכנס. הוא מושיט לי יד
ארוכה ושולח את חיוכו המתוק לעברי. אח"כ נעלם. אחרי זמן מה
חברתי ואני מתייאשות מלחכות לו בפנים ויוצאות החוצה. גם שם הוא
איננו.
בפיאט, בדרך לדירתה של חברתי, אני כבר מרגישה שלא אוכל לחזור
ישר הביתה, ובסוף נשברת ומספרת לה. "אז מה תעשי, תיסעי אליו?"
שאלתה המפורשת נותנת לי אישור סופי למה שכבר ידעתי שאעשה.
"בהצלחה!" אומרת חברתי ויוצאת כשאנחנו מגיעות אליה.
אני שמה גז, חוצה במהירות את הכבישים, עוברת בכתום, להגיע מהר,
לראות את מיקי שוב, אוף, כמה שאני רוצה לראות אותו. ואסור
להירתע פתאום או להתחיל לחשוב על מה שיהיה. להמשיך ולנסוע
להמשיך ולא לעצור. אני עוברת ליד הפוסט, כבר 4 לפנות בוקר, הם
עדיין מלאים, אני חוצה את אלנבי, שמאלה, ישר, מה אני אגיד לו?
שוב שמאלה רחוב טרומפלדור, אין כניסה, אני נכנסת, חונה על
המדרכה. קופצת החוצה, מתבלבלת בכניסה, מתנשפת. מישהו רודף
אחרי. זה מה שאומר.
בתוך החושך שבחדר המדרגות אני מזהה את הדמויות הצבעוניות
המצויירות בסגנון קית' הרינג על דלת הדירה של מיקי. אני שולחת
במהירות את ידי, מצלצלת בפעמון שבצד הדלת. שקשוק מפתח והוא
עומד מולי, נראה כמו אפרוח. טרנינג צהוב ולבן, לחיים ורודות,
עיניים חומות שואלות, אבל לא מופתעות, הסיגריה לא מתאימה לו.
"סליחה, אני מצטערת שאני מפריעה, רודף אחרי מישהו. הוא לא
הסכים ללכת."
"מי זה?" מיקי שואל ברצינות. גם אני רצינית, רצינית כי אני
קולטת שאני לא מיוחדת בעיניו, שהוא מסתכל עלי במבט שאין בו שום
אור, ושאין לי מה לענות לו.
"אה... אחד שיצאתי אתו, דווקא חשבתי שהוא בסדר אבל הלכנו על
החוף ופתאום הוא התחיל, אתה יודע, ואני..."  
"אז מה את מתכוונת לעשות, רוצה לצלצל?"
"לא אני רוצה לשירותים, אפשר?"
"רק בשקט."
אני נכנסת, דלת חדר השינה של מיקי פתוחה מעט, אני שולחת מבט,
מנסה לראות את הבחורה שהביא ללילה. אני לא מצליחה. יושבת
בשירותים ומשתינה.
יו, אני כזו מגעילה, כמו תמיד יושבת בשירותים מלא זמן. אני
מביטה בפוסטר שעל הדלת. נורא מעניין הפוסטר, התגעגעתי אליו. עם
כל הקונדומים בכל מיני צבעים וגדלים, ומתחת לכל אחד מהם כתוב
של מי הוא. יש שם קונדום אחד ענקי של קינג-קונג. בדרך החוצה
אני מגניבה עוד מבט לעבר חדר השינה. ללא הועיל.
מיקי יושב במטבח שעון על הקיר ושותה יין תירוש מהבקבוק. אני
מביטה סביבי. על השיש שורת בקבוקים זהים. אני תופסת כסא
ומתיישבת מולו.
"רוצה?" מיקי מצביע על הבקבוק שלו. "זה בלי אלכוהול? אז לא
תודה. מה פתאום אתה שותה את זה? זה די מוזר." "למה מוזר," הוא
שואל "זה נורא טעים. נוסטלגי כזה." מה שתגיד, אני חושבת לעצמי
אבל כדי להישמע מזדהה עונה: "לא מוזר יותר נכון להגיד נדיר."
מיקי מחייך בשביעות רצון.
אני ממוללת איזו גומייה, לועסת אותה בשיני. "מצטערת שאני
מפריעה לך, באמת, עוד דקה הוא כבר בטח ילך". מיקי ממשיך בחיוך:
"זה בסדר להרגיש נבוכה, זה אומר שקורה בתוכך משהו". מאיפה הוא
למד את זה, מהפסיכולוגית הזו שהוא סיפר לי שהוא הולך אליה? "יש
לך פה אוטו?" הוא שואל. "כן." "את רוצה שאני אלווה אותך לאוטו,
להרביץ לו?" הוא קופץ את אגרופי הפסנתרן שלו ואני חושבת שגם אם
היה שם משהו למטה אז הייתי מעדיפה שמיקי ישמור עלי מפה. "לא,
לא, זה בסדר אני אלך, תודה וסליחה שהפרעתי." "אם הוא עוד שם על
תתביישי לעלות." מיקי אומר לי כשאני עומדת בדלת, בדרכי החוצה.
"לא, הוא בטח כבר הלך. תודה בכל אופן. ביי."
"ביי." כזה ילד מחונך שהוא.

אני הולכת לשירותים שליד הקלפי. במראה אני נראית שמנה ורואים
את שכבת המייק-אפ שמרחתי. אני מנסה להוריד קצת מהמצח ונהיה לי
שם אדום. שיט, אני נראית די חרא, לפחות אני לובשת משהו שמיקי
לא ראה עוד, וצמוד. יש עוד זמן עד שיבוא עכשיו רק 9 ו-40. פעם
ראשונה שיראה אותי באור יום, פעם ראשונה שיראה אותי פיכחת, זה
לא ממש משמח אותי.

אני נזכרת איך נשענו על מכונית חונה מחוץ לפוסט ודיברנו. "הכל
כל-כך חשוף אצלך, אין שום מרחק בין רגשות ומעשים." "זה לא נכון
מיקי, אני שתויה קצת." "איך את יכולה להגיד לי שאת אוהבת אותי,
את לא מכירה אותי." "זה לא משנה בכלל. אני לא צריכה להכיר
אותך. אנחנו עומדים פה ביחד ואני פשוט מרגישה שאני אוהבת
אותך." "זה מלחיץ, את יודעת?" הוא לא צריך להגיד אני מרגישה
איך שאני הולכת ונהיית פחות קרובה אליו ופחות יפה בעיניו מרגע
לרגע. "אתה לא צריך להילחץ ממני, באמת, אני לא יכולה ממש
להתקרב לאף אחד. גם כשאני מאוד אוהבת משהו תמיד אשאר רחוקה."
"את יודעת מה אמרנו, ג'ו ואני? דיברנו עלייך ואמרנו שאת הרבה
יותר איכותית מהאנשים שיושבים בדרך כלל בפוסט, שאת איכותית".
אני מרוצה ממה שאמר, ועוד יותר מרוצה מזה שהוא וג'ו דיברו עלי,
וממה שג'ו אמר לי קודם, בפנים.
הרי לא ציפיתי לראות שוב את מיקי ובטח לא ציפיתי שירצה שאתקשר
אליו.

כשאני חוזרת הקלפי כבר נפתחה, הבת זוג שלי ואני מסבירות
לסטודנטים איך להצביע: "תעודת סטודנט ותעודה מזהה בבקשה, בוא
אחרי, תקליד את כל המספרים ואח"כ תלחץ אנטר וF2." "סליחה, למה
זה לא עובר מסך?" "אתה בוחר במדעי הרוח, אז תלחץ קודם על 40."
פתאום אני רואה את מיקי עומד מולי. אני מרגישה את הלב שלי
מתכווץ בכוח ואת פני מתלהטות, אני נרגשת ופיכחת מדי כדי לעבור
את המפגש  הזה בשלום.
"מה את עושה כאן?" מיקי ודאי מופתע בעצמו אבל הוא תחת שליטה
מלאה פניו אדיבות ונעימות תמיד.
"אני עובדת פה",  אני עונה, מרגישה כל-כך עלובה.
"ראיתי קודם את הידידה שלך, היא אמרה לי שאתה לומד כאן".
"כן, היא לומדת לתואר שני".
"היא משתתפת בבחירות, לא?"
"כן."
"נו אז אתה רוצה להצביע?"
"הצבעתי כבר."
"הא, באמת?"  
"כן, בקלפי השני." שתיקה.
"טוב, אני צריך ללכת יש לי שעור עכשיו. אני אבוא להגיד לך שלום
בדרך חזרה." "ואחר כך יש לך עוד שיעור?" אני מקווה שיאמר כן
ואוכל לראות אותו עוד קצת.
"כן, אבל אין לי כוח לבוא אליו."
"אה..." מיקי מתרחק ממני. אני ריקה.

ג'ו ניגש אלי ומציג לי את הבמאי של 'הכוכב הכחול' "כי את אוהבת
סלבריטיז." "אני אוהבת סלבריטיז?" אני שואלת.
השיחה קולחת. אני לא בדיוק יודעת על מה מדברים אבל אני צוחקת
הרבה. אני רואה את מיקי לפעמים, לפעמים הוא מחזיר לי מבט
וחיוך.
מיקי מתקרב אלינו, לידו הידידה שלו. העיניים שלי נוצצות ואני
רואה איך הבמאי של הכוכב הכחול מבין פתאום הכל. אני אומרת
למיקי: "היום יש לי יומולדת. כולם נתנו לי מתנות. ג'ו הכיר לי
את הבמאי של הכוכב הכחול והוא נתן לי שאכטה, מה אתה תיתן לי?"
מיקי ממלמל משהו ומחפש בתוך התיק. הוא קולט את העיניים שלי
ונזכר שאני מחכה.
"אני לא מוצא את המפתחות של האוטו", הוא אומר והולך.
אני מטפסת למעלה לשירותים, מחכה שג'ו והבמאי של הכוכב הכחול
יצאו, מציצה בגלויות, יורדת למטה. הם עוד שם.
"אני נוסעת למיקי." אני אומרת לחברתי שיושבת עם איזה שניים.
הם בוהים בי. אחד אומר: "שבי רגע. מה קורה לך?" הוא דיבר קודם
עם מיקי, אני מזהה אותו. "כלום." אני עונה. דמעות יורדות לי על
הלחי. "מיקי הזה, רק שתדעי," הוא אומר,"יש לו קטן והוא גומר
מהר."
אני נותנת לחברתי את הטלפון במכונית ו-50 שקל על החשבון ועל
מונית אם תצטרך. "תתקשרי אלי בעוד חצי שעה לאוטו", אני אומרת
לה. אני רואה במבט שלה הבנה, זה מרגיע אותי ואני יוצאת מהפוסט
לכיוון הפיאט, חולפת על פני ג'ו והבמאי של הכוכב הכחול בלי
להגיד שלום.

בתוך חלום. ילדה יפה, שיער לה מזהב. היא פוסעת יחפה בגן. שם
מחכה לה אהובה. אהובה התמיר, הלבן, השקט. הוא יאמר לה שוב שהוא
אוהב אותה. הוא יאמר לה: יפה שלי, יפה שלי. והיא תעשה כל אשר
יחפוץ.

מיקי פותח לי את הדלת, מחייך. אני נכנסת אחריו לחדרו, למיטתו,
הוא אומר לי: "בדיוק קראתי משהו שהזכיר לי אותך." הוא פותח ספר
באנגלית וקורא בו. אני לא מצליחה לשמוע את מיקי, אולי רק את
המבטא המלוטש שלו. "אני רוצה לשכב אתך," הוא אומר, "זה נורא
מושך אותי שבאת עד הנה."
אני מרגישה קצת לא טוב, אני מפחדת. "אני מפחדת," אני אומרת
למיקי, "שאני אמות פה פתאום או שאתעלף, אני חייבת לקום." אני
קמה, הולכת לאמבטיה ושוטפת פנים.
כשאני חוזרת למיטה מיקי מתחיל למשש אותי, מרים לי את החולצה
מעל לציצי. אני לא משתפת אתו פעולה. "זה יהיה מאוד טיפשי
שתישארי פה בלי לשכב איתי." הוא אומר. "אני אשכב אתך, רק אל
תגיד לי ללכת. אכפת לך לכבות את האור?" "לא." מיקי מכבה את
האור. הוא שוכב איתי ואז אנחנו נרדמים.  

אני מחייכת לבת זוגי: "זה היה מיקי."
"וואו, איזה שווה." היא מתפעלת.
"תגידי, הוא לא דיבר אלי מגעיל, נכון?"
"מה פתאום הוא היה חמוד לאללה."
"אבל הוא היה חמוד אלי או חמוד בכלל?"
"הוא היה אתך בסדר גמור. למה את שואלת, היה לך אתו משהו?"
"כן. יצאנו קצת, אבל זה נגמר."
"והוא זה שגמר אתך?"
"...כן."  
"שילך לעזאזל, את יודעת איך זה עם אלה: תיהני מהרגע אבל אל
תצפי לשום דבר."
"כן, אני יודעת, סתם שאלתי."

אני וחברתי צועדות לכיוון הפוסט. סביבנו הכל נראה כמו תפאורה
ואנחנו מרגישות כוכבות של סרט. "איזה כיף לראות סרט ואז לצאת
ממנו ולמצוא את עצמך על הסט שלו." אומרת חברתי. "כן," אני
עונה. "אני שמחה שהלכנו, היה באמת מקסים." אנחנו מתחילות לזמזם
את המנגינה מ"הכוכב הכחול".
במוצ"ש מפוצץ בפוסט במיוחד ואין לנו מקום לשבת. הברמן חדש. אני
מזהה אותו, הוא שחקן, הופיע כמה פעמים בטלויזיה. אחרי שתי
בירות בעמידה אני מתחילה לתפוס בטחון. "תגיד," אני פונה אליו.
"אתה מכיר את הסרט 'הכוכב הכחול'?"
"כן, שמעתי עליו." הוא עונה. "אוי, זה סרט פיצוץ אתה חייב
לראות אותו והמוזיקה. אין, חבל על הזמן. תגיד, אני רוצה לשמוע
ת'שיר מהסרט, אתה יכול לשים לי?" "איזה שיר, אני לא מכיר."
אומר לי הברמן. "אתה מכיר, בטוח שאתה מכיר. אתה רק לא יודע שזה
מהסרט. אני אשיר לך ואז בטוח שתזהה." ".K.O, אני מקשיב."
אני מתחילה לשיר אבל הברמן לא מבין כלום כי נורא רועש וגם כי
אני צוחקת תוך כדי.
אני מרגישה שמסתכלים עלי ומפנה את  ראשי, נתקלת בזוג עיניים
שנעוצות בי. אלה לא סתם עיניים. העיניים יפות, טובות, רכות.
אני פונה לעיניים: "בבקשה אל תסתכל עלי ככה." העיניים לא
מפסיקות. ההפך הן מתקרבות אלי. חם לי.
"תגיד, לא שמעת מה שביקשתי? תפסיק להסתכל עלי. זה מפריע לי.
אני לא מצליחה לדבר כשאתה מביט בי ככה." "למה?" שואלות אותי
העיניים  שלפניהן זגוגיות  שקופות, כמעט בלתי נראות. עכשיו אני
גם מזהה שהן חומות.
"כי אתה כל-כך יפה שאני מתבלבלת. איך אני יכולה להמשיך ולהתנהג
כרגיל כשאתה, שנישקת את יעל בר זוהר ברמת אביב ג' עם השפתיים
המושלמות שלך מסתכל עלי?" הוא מחייך חיוך מאיר. "קוראים לי
מיקי. בואי אתי בבקשה החוצה".
הכל מסביב נעצר או שפשוט נעלם לחלוטין. אני יוצאת, שוכחת את
חברתי, שוכחת את התיק והמעיל שלי.
בחוץ קר. מיקי מספר לי שהיה לו ערב חרא. שהוא על הפנים ושהוא
שמח שפגש אותי. אני רועדת מקור. מיקי מציע שניכנס לאוטו שלו.
"אולי ניסע מפה?" אני לא יודעת את נפשי. "אפשר לקרוא גם לחברה
שלי?" "בטח," עונה מיקי. "ותקראי גם לחבר שלי, ההוא שעומד ליד
הדלת. קוראים לו ג'ו."
אני חוזרת מצוידת בג'ו ובחברתי, אותה שלפתי באמצע שיחה עם
הברמן.
אני ומיקי יושבים מלפנים,  חברתי וג'ו מאחור. כשאנחנו מגיעים
הם יורדים ראשונים. מיקי מחנה את האוטו.
"הייתי רוצה שילכו." הוא אומר.
אני מחייכת אליו, שמחה שחברתי נשארה איתי בינתיים.
"את משהו מיוחד." הוא מחייך אלי בחזרה, מנגב  בעדינות את
הדמעות מעיני.
"אני אוהבת אותך." אני אומרת. הוא שותק.
"תאמר לי שאתה אוהב אותי גם."
"אני לא יכול."
"אתה יכול לשקר, זה לא  כל-כך קשה."
"לא, אני לא יכול." הוא מתעקש ולא מזיז את עיניו ממני.
"אף פעם לא תוכל?"
"אף פעם."
אנחנו עולים, מיקי ראשון ואני אחריו. אני פוגשת לראשונה את דלת
הדירה המצויירת, את חדר האורחים הקטן  ואת החדר שלו, החמים עם
דלת הכניסה השקופה שנאטמה בסדין. ג'ו וחברתי כבר מחכים לנו שם,
יושבים על הספה, שומעים דיסק. מיקי מתיישב על המיטה שלו, אני
מתחילה לרקוד וג'ו מצטרף אלי. "תשים סלואו", אני אומרת לו. הוא
מחליף את הדיסק ושם את "לחישה פזיזה" של "וואם". מיקי קם
וניגש אלי. הוא מחבק אותי ואנחנו נשארים לבד.
אח"כ אנחנו נשכבים  על המיטה. מיקי מוריד לי את כל הבגדים. הוא
מלטף אותי, מוצא את הציצי שלי. הוא מוציא מהמגירה קונדום, שם
אותו ואח"כ מורח עליו משהו שמנוני כדי שיהיה יותר קל. אני עושה
קולות, הוא בשקט. הנה זה כבר נגמר, כמעט ולא הרגשתי, לא כאב
בכלל.
"היה טוב?"
"כן."
אני מתעוררת משנתי לקול נקישות על דלת הזכוכית. כשאני מגלה
היכן אני נמצאת, עוברת בגופי צמרמורת נעימה. מיקי ואני שוכבים
מכורבלים זה בזה, ערומים וחלקים כמו שני תינוקות רכים. חברתי,
טרוטת עיניים, מציצה לאט מבעד לדלת. "את באה?" היא שואלת
בלחישה. "כן, כבר... אני צריכה להתלבש."
אני מחפשת את בגדי הפזורים ברחבי החדר ומתלבשת בשקט. מפעם לפעם
אני מפנה מבט למיקי הישן ומתענגת על מראה גופו או מחפשת דבר מה
שיגלה לי עליו משהו. כל מה שאני מצליחה למצוא הוא תסריט אחד
ותמונה קבוצתית שלו עם חברים בבגדי סקי, עומדים בשורה ומניפים
את המגלשיים שלהם.
אני קרבה למיקי. הפנים שלו לחוצות אל הכרית וריסיו הארוכים
דבוקים מעל לעיניו. אני מנשקת אותו בעדינות על הלחי. מיקי
מושיט יד ותופס אותי בבטני, מחבק אותי קרוב, קרוב. חברתי קוראת
לי מבחוץ. אני נחלצת באי חשק מאחיזתו. "ביי, תינוק שלי." אני
אומרת לו.
"תודה." הוא עונה.

עובר הזמן, שעה, שעתיים. מיקי לא מגיע. אני כבר מסיקה שהוא
העדיף למצוא יציאה אחרת כדי לא לעבור שוב על פני כשסוף סוף הוא
מתקרב לקלפי ומשבש לי את קצב פעימות הלב.
אני יורה לכיוונו מילים חסרות טעם: "לא האמנתי כששמעתי שאתה
לומד משפטים, באמת כל הכבוד לך מיקי." אח"כ אני פונה לאנשים
שמסביב: "הוא לא רק נער שעשועים בלילה אלא גם סטודנט
אינטליגנטי בבוקר." מיקי עומד מולי בלי לזוז אבל אני יכולה
להרגיש את חוסר הנוחות שבפניו "אני אלך, אני מת מעייפות." הוא
אומר ושולח אלי את ידו ללחיצה.

אני וחברתי תופסות מונית לכיוון הפוסט, עד למקום בו החניתי את
הפיאט.
בדרכנו הביתה אני חושבת על הסרט אישה יפה. ג'וליה רוברטס הייתה
זונה וריצ'רד גיר היה הקליינט העשיר שלה. גם הם, כמוני וכמו
מיקי עשו הכל חוץ מלהתנשק בפה.

חורף, 98







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פורום מפגשים
הוא נורא לא
נחמד. כולם שם
מכירים את כולם
ואף אחד לא מכיר
אותי.




שמואל
איציקוביץ' טרם
קלט שעל מנת
לזכות בהכרה,
עלייך להשאיר
הודעות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/12/01 22:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאלה ליין בלייר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה