לפעמים אני חושבת
שאני נשמעת קצת פתטית
אבל אתה יודע מה,
זה הבית שלי. המילים שלך.

אולי זה יעבור לי, אולי אני מאוהבת ,
אולי אני מושפעת מההלך הציבורי הכללי
של הטרוף בארץ ישראל,  אבל כך זה מרגיש לי.
מרגיש לי מתגעגע וכמהה
וכל המילים האלו
שמצטרפות יחד
לכלל החסר והעוני
שפוקדים את נשמתי כשאתה אינך.

לפעמים אני משתדלת לקחת את עצמי אחורה,
לפינה של הזירה, להרגיע עצמי בכוסות משקה של חוקים חברתיים,
לומר בלחש ,תירגעי,הוא רק בנאדם,אינו אלוהים ולא צימח כנפיים,
ואני גומעת את מילות הקונצנזוס האלו, נרגעת למראית עיין,
חוזרת לזירת המאבק שלי עם העולם,
שולחת אגרופים קפוצים
של נחישות לכל מטילי הספק,
מחייכת בנימוס אוהבת ברפרוף.

מבפנים אני גועשת גלים לא נשלטים,
יורקת את כוסות התרעלה של הקונצנזוס לאסלת השכחה.
יודעת שעם כל מה שזה עולה לי, וזה עולה לי בדם,
אני מעדיפה שיכאב לי בכל הכוח,
שעיניי ידעו ימים ונחלים של צער,
שיתקעו בי פגיונות כנות ואדישות שלך
ובלבד שארגיש את זה חי וקיים ונמצא ואמיתי

מרוב געגוע

אני פואטית עד קיא