"פתרון למזור?" הציעה לו בלחש ישיש מאובק.
הוא נרתע לאחור מנסה להבין היכן הובילה אותו הפעם, הוא גישש
באיטיות, מבועת.
נפקנית חיוורינית שכבה למרגלותיו ממאנת להסית עיניה ממבושיו.
זר לו בגלות. הוא זירז את צעדיו מחפש אחר המוכר, אך כל
ניסיונותיו הובלו כאילו במזיד על ידיה.
והנה שוב היא, שוב.
תחילה, עפעף פעמים מספר בעיניו, צווארו נמתח במין עוויה
ביזארית, הוא ביקש להישאר אך...
אט אט הפך היא, מהירת חימה הייתה.
- "סובי לאחור, צאי" - זעק. ללא הועיל.
היא פשטה בו, ומכאן הדרך נראתה לה פשוטה.
"כאן אפנה". היא קילסה את הטיפש שלא ידע לנווט את עצמו בנתיבים
שהיו ברורים לה כל כך. בצעדים גדולים ומגושמים התקדמה לעבר
הצריף הישן, היא פתחה את דלתו והם ישבו שם באפלה, מביטים בה
כלא מאמינים.
ממרחק זיהתה רק גופים שנעו מולה, ובאופן סלקטיבי שמעה רק את
אותה ילדה קטנה המסרבת להיוותר רק עוד רגע כבויה בתוך הגוף.
היא ניהלה דיאלוג מורכב עם הפעוטה השוכנת - נפשה שסועה.
ושוב - מטמורפוזה מודרגת, וכעת המשכן יתמלא בה. היא חייכה
בילדותיות לנוכח האנשים, לחייה סמקו ועיניה התכווצו בחינניות.
הם התקדמו לעברה והיא מצחקקת ובורחת, מגחכת ונפעמת מהנפשות
הבוגרות שהצליחה לגרור למשחק.
הם קשרו אותה למיטה - זועקת. האחד אחז ברגליה השני לפת את ידיה
השלישי פער את פיה ודחף לגרונה מלאי כמוסות וגלולות מרירות.
היא פלטה את המסממים ואיתם את כל תכולת קיבתה. משהסיתה את
עיניה מבועתת מזרק התיז למולה טיפות שקופות ודקיקות, דרכו
לאמתה הייתה קצרה. היא חשה דקירה עמוקה ותיארה במוחה הזכרי,
נקבי, ילדותי איך בוצעת המחט המרושעת תא תא מעורה הנוגה עד
מגיעה לווריד המיוחל ומשם מושפרצת, והחומר מתפזר מולקולה אחר
מולקולה ומדלל את הדם שלה.
אישיות, פיצול? קונפליקט!