המד-מהירות מראה 120 קמ"ש. התמרור מראה 80 קמ"ש. הדרך לתל
אביב. אני מביט מבעד לחלון בעצים הגבוהים והמרשימים ובפרחים
הרבים והססגוניים. בטח נסעתי כאן וחשבתי על זה כבר מאות פעמים.
קראתי פעם שכ- 97 אחוז מהמחשבות שאנחנו חושבים כל יום, הן
מחשבות שחלפו בראשינו קודם לכן. זה נשמע הגיוני ועצוב. כמעט כל
פינה בתל אביב, מעלה לי באוב זיכרון. הנה, כאן הייתי בים
בפגישה השנייה אתך. שאלתי אותך לאן אתה רוצה לנסוע, אתה זוכר?
אתה אמרת שאתה רוצה לנסוע לחוף הים. בטח חשבת שזה רומנטי או
משהו כזה. אני משוכנע שאתה גם חושב ששקיעה בים ממיסה... שנאת
את החוף הזה. טענת שהוא מכוער, למרות שלא ידעת להסביר למה.
בינתיים, כבר ראיתי מהצד השני של הכביש את התחנות אוטובוס שבהן
הייתי מחכה מידי יום, במשך ארבע שנים, לאחר בית הספר. בית קפה
שמזכיר פגישות עם חברים, כיכר שמזכירה פגישה עם חברים לרגע,
בניין שמזכיר גבר, גן שמזכיר כלב או מדרגות שמזכירות הומלס.

קבענו בבית קפה ליד כיכר רבין. לא רציתי לסבך אותך, שהרי אני
יודע שאתה מכיר רק דרך אחת להיכנס לתל אביב, כאילו הייתה מבצר.
תמיד נהניתי לצחוק על הכפריות שבך. במיוחד על הריח הנורא של
הרפת שהרחנו כל פעם שירדנו אצלך מהרכב וכל בוקר שהקצנו.
כששכבנו, היית סוגר את החלונות והתריסים והוילונות, ואני
שמחתי, למרות שידעתי שאתה עושה את זה מסיבות אחרות.

"איפה תרצה לשבת?" שאלה בחיוך המלצרית שקיבלה את פניי. היא
הפנתה אותי לשולחן
הפינתי ביותר, בדיוק כפי שביקשתי. מלצרית אחרת ניגשה אלי "אתה
ממתין למישהי" שאלה. "לא" השבתי והיא הניחה תפריט אחד על
השולחן, "למישהו" אמרתי, והיא חייכה חיוך מאולץ והניחה תפריט
נוסף מולי. תהיתי לעצמי אם היא יודעת. אם היא עלתה עליי. ראיתי
דמות הולכת לאורך חלון הזכוכית של בית הקפה ונכנסת בדלת. זה
היית אתה. סרקת במבט חפוז את בית הקפה והבחנת בי מיד. ניגשת
לעברי כשבדרך המלצרית שהביאה לי את התפריטים שאלה אותך משהו.
החוות פנייך אלי והיא חייכה שוב. עכשיו היא בטח הבינה. החברים
שלי תמיד טענו שאתה מהמסגירים. שבך אי אפשר לטעות. אני תמיד
חשבתי שאני ארצה גבר בעל מבנה גוף מרשים וארשת פנים קשוחה
ומחוספסת. מצאתי את עצמי אוהב אותך- גברי ועדין בו זמנית. אני
עדיין חושב שזה מה שהכי מושך אותי בך.

"היי" אמרת בקול שלך כשאתה מתוח. כמה הייתי רוצה להגניב את ידי
מתחת לשולחן וללטף את רגלך. אתה לובש את החולצה שקנינו יחד.
ההורים שלך לא אהבו אותה, החברים שלך אוהבים אותה ואותי. עוברת
בראשי המחשבה, שנראה לי שהם לא אוהבים אותי יותר אם הייתי היא.
האצבעות שלך מלאות בשיירי גריז, כמו תמיד. אנחנו מחליטים לקחת
יחד סופלה שוקולד- פושר מבחוץ, רותח ומבעבע מבפנים. עד שהכרנו,
לא אהבת שוקולד. אני קורץ למלצרית והיא ניגשת אלינו. "מה
הבחורים רוצים?" היא שואלת. אנחנו מזמינים את הסופלה ואני מבקש
גם קפוצ'ינו עם קצפת. "קפוצ'ינו זה קפה הפוך עם קצפת" היא
אומרת בהתרסה. "את טועה. קפוצ'ינו זה קפה ששליש מהאבקה שלו זה
קקאו ושוקוצ'ינו זה שוקו ששליש מהאבקה שלו זה אבקת קפה". אתה
כבר שמעת אותי מתווכח על זה. "טוב, בכל אופן לא פה. אז אתה
רוצה את הקפוצ'ינו שלנו?", אני עושה את עצמי מתלבט ולבסוף
מתרצה.

אנחנו שותקים. אתה שואל: "אתה עדיין אוהב אותי?". אני שותק.
אני רוצה לצעוק שבטח שאני אוהב אותך, אבל אני לא עושה את זה.
בטח השתיקה שלי גורמת לך לחשוב, שאני כבר לא בטוח באהבתי אלייך
או שאני כבר לא אוהב אותך ואני מתלבט איך לומר זאת. תמיד אתה
שואל אותי את זה, לפני שאני שואל אותך. אולי כי אני מפחד לשאול
ראשון. פוחד מהתשובה. ואולי דווקא כי אתה פחות בטוח בתשובה
שלי. אני עונה שכן ומאוד. הקול שלי נשמע כמו של אחד שנאלץ
להודות באשמה לא לו. למה שאלת אותי? אתה רוצה שנהייה יחד או
שאתה סתם רוצה לדעת? ולמה אתה לא אומר לי חזרה? כי אתה לא אוהב
אותי יותר או כי אתה מחכה שאני אשאל? ואני לא שואל. אני תוהה
לעצמי אם אפשר לראות עלייך שאתה אוהב אותי. האם בכלל אפשר
לראות על מישהו אם הוא מאוהב? אני זוכר שלפני שנה ומשהו, כמה
שבועות אחרי שהכרנו, סיגל לחשה באוזני שאפשר לראות מקילומטרים
שאתה מאוהב בי. אתה שואל אותי למה אני מחייך. אני אומר שפשוט
עושה לי טוב לראות אותך. אני אף פעם לא משקר. אולי אפשר לראות
על מישהו שהוא מאוהב, אבל אי אפשר לראות שמישהו אוהב? אולי
אהבה היא פשוט פוסט-מאוהבות. המאוהבות היא התשוקה, הגניחות
והאורגזמה והאהבה היא השינה המשותפת, מחובקים. והמאוהבות חייבת
לחלוף לה, הרי אי אפשר לגמור בלי הפסקה...

"על מה אתה חושב?" אתה שואל אותי. ברור לי שאני לא הולך להגיד
לך על מה אני חושב. אתה תצחק לי. תעשה לי את הפרצוף הזה שאומר:
על מה לעזאזל אתה חושב? במבט הזה יש גם אהבה, אבל אני מרגיש
שהיא אהבה פטרונית. אולי זה לא נכון, אבל כך אני מרגיש. אני גם
לא אגיד לך שלמרות שאני אוהב אותך, אני לא בטוח שיש דבר כזה
אהבה. במקום, אני אומר לך "על זה שלא משנה מה יקרה אתנו, אני
רוצה שאתה תמשיך להיות חלק בחיים שלי ותיתן לי להיות חלק בחיים
שלך". אני יודע שתתן לי. אבל אני גם יודע מה יקרה. אתה תמשיך
לא לתת לי לגעת בך מבפנים. אתה תהייה נחמד וחמוד ומקשיב, כמו
שאתה תמיד. אתה תספר לי מה קורה לך בצבא ומה אתה עושה..."על מה
אתה חושב?" אמרתי תוך הדגשה של המילה, אתה. "שום דבר מיוחד"
אתה עונה כמו תמיד. אם תמשיך לענות לי ככה, אני עוד עלול לחשוב
שאתה באמת שום דבר מיוחד. אתה מה שאתה חושב, לא? ואני אשתף
אותך בהתחלה, כי אני עדיין ארגיש קרוב אלייך או ארצה להרגיש
קרוב אלייך על ידי זה שאשתף אותך. כשהיינו ביחד (היינו?), המגע
והזוגיות חיפו על המחסור בשיתוף. הליטופים, החוויות המשותפות,
הנשיקות הארוכות, ההתפשטויות הקצרות... כל אלה נתנו לנו תחושה,
אולי מזויפת, של קירבה. שוב מתעוררת בי השאלה המטרידה ההיא,
אולי אנחנו לא מכירים אחד את השני?

לפני שנה היה לנו משבר קטן. אתה דיברת בקול חנוק ושאלת אותי אם
אני רוצה להמשיך. זו הפעם היחידה שאני אמרתי לך "אני לא יודע".
ומאז אתה תמיד לא בטוח, תמיד שואל אותי אם אני בטוח באהבתי
אלייך. וכמה שאני אומר לך שאני בטוח, ואני משוגע עלייך- אתה
עדיין נראה כמפקפק באהבתי. ואני הייתי שואל אותך, מה אני צריך
לומר או לעשות כדי שתדע שאני אוהב אותך? אם הייתי צורח שכולם
יישמעו שאני אוהב אותך, היית חושב שאני לא אוהב אותך כלל. אבל
אז, אני לא הייתי בטוח שאני רוצה להמשיך. לחכות לך שבועיים
ארוכים כל פעם, לבלות אתך סופשבוע משגע אבל קצר כל כך. טיילנו
בשבילים. טיילת עם מדים. הגענו למגורים שלך, נכנסנו לחדר מקלחת
ושם התנשקנו, עד ששמענו שמישהו נכנס לחדר.  

אתה אמרת שאתה מרגיש שאני מזלזל בך. אני לקחתי ביס מהסופלה
ואמרתי שאני מרגיש שאתה לא אומר לי אף פעם איך אתה מרגיש. אתה
אמרת שאני לא חם כלפייך, כמו שהייתי פעם והזמנת חשבון. אני
אמרתי שאתה לא מנסה להכיר אותי. שנינו אמרנו שאנחנו חשובים אחד
לשני. נסענו אליי. בדרך חזרה מתל אביב, כבר היה קשה להבחין
בססגוניות הפרחים. למרות שהייתי בטוח שאני מכיר כל שעל בדרך
הזו, פעם ראשונה שהבחנתי בהן. בין השיחים שבצדי הדרך מפוזרות
מצבות רבות. חלקן בודדות, חלקן בזוגות. כמו כולנו. בנסיעה
מהירה לא ניתן לקרוא את השמות הכתובים. עשרות. ובעצם, מה זה
משנה?

ואז עשינו אהבה. זה מה שזה, לא? אתה אמרת שאתה אוהב אותי, אני
אמרתי שאני אוהב אותך, אנחנו שוכבים יחד במיטה. אנחנו אמרנו
שאנחנו לא ממשיכים יחד. אנחנו אוהבים את מה שהיינו יחד. ואולי
בעצם, אנחנו אוהבים את מה שהיינו רוצים שנהייה ובעצם אף פעם לא
היינו?

סיגל חושבת שאני אף פעם לא אהבתי אותך. אני מלווה אותך לדלת,
"נעשה את זה שוב?" אתה שואל. אני נותן לך נשיקה ואומר שוב,
"אני לא יודע".