אני עד היום זוכר איזו ארוחה משפחתית כזאת, שבא ישבו כל הדודים
והדודות שלי ודיברו על כל מיני דברים, על הממשלה, על כסף, על
עבודה, על חיים... ורק אני ישבתי על הריצפה ושיחקתי עם הקצה של
השטיח. ומשהו הציק לי. תחושה פיזית מגעילה, כאילו אני מת לקרוע
את העור מעלי ולצאת. והייתי כולה בן 4.
בדרך חזרה הביתה, נסענו מעכו (שם סבתא שלי גרה) לחיפה והסתכלתי
על הנוף ולאחר תהייה קצרה שאלתי את אבא שלי: "אבא, בשביל מה
אנחנו חיים?". אבי שנחרד מעט לשמוע את בנו בן ה-4 שואל שאלה כל
כך סופנית אמר לי בגימגום: "ובכן, זאת שאלה מאוד טובה ו... אני
מניח שאנחנו חיים בשביל לגדל ילדים, למצוא עבודה טובה, להיות
מאושרים".
"כן, אבל בשביל מה ??", שאלתי לא ממש מרוצה מהתשובה.
"אורי, אני לא יודע", הוא ענה לאחר ששתק טיפה.
בשביל ילד בן 4 לראות את אבא שלך שותק בגלל שאין לו תשובה
לשאלה שלך, עלולים להתעורר כמה בעיות, אחת מהם, זה שפתאום אתה
מגלה שלא את כל התשובות תמצא אצל אבא, וכדאי שתחפש לך מקומות
מידע אחרים, והשניה היא, מאיפה תמצא לך עכשיו מקורות מידע בגיל
4? הרי רק באבא בטחת. במי תבטח עכשיו ?
אבל הבעיה היא לא הילד בן ה-4, הוא לא מבין מה עובר לאבא שלו
עכשיו בראש כשהוא מגלה שאין לו תשובה בשביל הבן שלו... ובשביל
עצמו.
"אורי, אני מניח שביום האחרון של החיים, מגיעה איזו יונה
מאלוהים שאומרת לך בדיוק בשביל מה חיית"
ואני הנהנתי. לא הבנתי, אבל גם פחדתי לנסות להבין. אולי זה
בגלל שהוא אמר "אלוהים".
כשהגענו הביתה, לא הצלחתי להירדם, אותה תחושה שאומרת לי לקרוע
את העור והשרירים ולברוח לאן שהוא. אני רק הייתי בן 4, וכבר
נהייתי מיואש מלהבין בשביל מה אנחנו חיים.


לפני שבוע רועי נהרג. הוא התהפך עם האוטו לתוך תעלת ביוב.
"שום דבר לא הורג אותי" הוא היה אומר תמיד ותמיד אמרתי לו שהכל
יכול להרוג אותו בצ'יק.
לרועי היה צחוק מתגלגל ושיער ג'ינג'י והוא היה רודף אחרי
מכוניות ונובח עליהם כמו כלב פינצ'ר מעצבן. הוא היה חוסף את
עכוזו הלבן ברבים בקפיטריה של בי"ס וזה תמיד היה מביך אותי
בצורה מדהימה, הייתי נהייה אדום כמו השיער שלו. אבל הוא היה
האדם היחיד בעולם שבאמת היה מצחיק אותי. אף פעם לא ראיתי את
רועי בוכה. אף פעם לא ראיתי אותו עצוב. פעם הוא סיפר לי על
איזו אהובה שהעיזה להגיד לו לא, אבל גם אז הוא לא היה עצוב
בכלל.
שבוע שעבר הוא נהרג. בגיל 35. בתעלת ביוב. במפרץ חיפה, שזה
מקום די מבחיל.
לפני התאונה לא ראיתי את רועי כבר כמעט 13 שנה. אחרי הצבא קמתי
ועזבתי את הארץ, נסעתי לצרפת. לא היה לי מה לחפש עוד בארץ, לא
היה עבודה, לא רציתי ללמוד שום דבר, לא היתה לי אהבה, וכל אחת
שראיתי נראתה לי רק יותר טפשה מהקודמת. רועי החזיק אותי פה
לכמה חודשים, אמר לי שהוא רוצה לפתוח איזה עסק לקניית תסריטים
ומכירתם לכל מיני עסקני בידור בארץ ובעולם. בנתיים הוא עבד
במלצרות והשתכר מוודקה זולה שההינו שותים בכל מיני פאבים בימי
שישי. שנינו היינו לוחמים, הוא בגדוד "צבר" של גבעתי ואני
בפלס"ר צנחנים. התייגסנו בהפרש של יומיים והוא השתחרר חודש
לפני, כי אני עשיתי טיפה כלא. כל הצבא לא ראינו אחד את השני,
אבל שמעתי ממנו הרבה. באחת הפעמים שעשיתי קו בלבנון ראיתי על
דלת השירותים של המוצב חרוט "רועי קריימרמן היה פה, הרג
מחבלים, נשם קצת אויר, זיין לבנוניות ואונן כמו כולם בדיוק
איפה שאתה יושב".
הוא כתב "מכבלים" במקום "מחבלים".
אחרי השחרור פגשתי בו במקרה, באיזו מסעדה קטנה בחיפה ושאלתי מה
שלומו, דיברנו הרבה, ואפילו סיפרתי לו איך בדיוק כשחירבנתי
בשירותים של המוצב קראתי את מה שכתב ובום, התחילו לפצמ"ר. ומאז
אותה פגישה במסעדה נפגשנו יום יום, ושרפנו סופי שבוע רבים בכל
הפאבים השכונתיים, עד שהיו מעיפים אותנו שיכורים.
זאת היתה תקופה מאוד קשה בשבילנו, אבל שנינו חשבנו שאנחנו
מאושרים. לפחות קיווינו. הוא עם החלומות שלו על למכור תסריטים,
ואני... על האשליה שלי שבגלל שאני לא יודע מה לעשות, יהיה לי
הכי טוב שבעולם, בלי עתיד רק עם הווה.
הווה היה. כולו מלא בלעשות כלום. ככה עברו להם שנתיים. ויום
אחד הוא אמר לי שהוא נוסע לדרום אמריקה. ולי לא היה גרוש על
התחת. מאז לא ראיתי אותו. טסתי לצרפת, כי שם היתה לי אזרחות,
וחיפשתי את עצמי בלימודי משחק.
היה לי הרבה מאוד הווה, ומעט מאוד עתיד, וזה לא עיניין אותי.
מה שדווקה בחרתי להיתעלם ממנו, היה העבר. לא משנה איך הייתי
רואה את זה, העבר שלי נגמר ביום הטיסה שלי לצרפת. השארתי אותו
לפיקדון אצל מישהו וטסתי למצוא חיים אחרים, חיים של עיניין.
ורועי תמיד נהג להגיד לי שמי שמחפש לא מוצא.
בתיכון אני ורועי היינו החברים הטובים ביותר. ועשינו הכל ביחד.
היינו מספרים אחד לשני הכל, ועושים המון שטויות ביחד.אנחנו
היינו הזוג שכל המורים פחדו מהם.היינו מתגנבים לבי"ס בלילה
וממלאים אותו בגרפיטי. וגם אם בבוקר למחרת היה גרפיטי בבי"ס
וזה לא היה אנחנו, תמיד היו מפצירים בנו לצבוע. שנינו קיבלנו
את אותו מכתב אזהרה, שעם לא נעשה משהו בקשר לציונים שלנו נעוף.
אבל שנינו גם היינו השחקנים הכי מוכשרים במגמת תאטרון של בי"ס.
אף אחד לא היה באמת מוכן לוותר עלינו.
הדבר המדהים ביותר הוא, שבלי לדעת מזה בכלל, שנינו היינו
מאוהבים באותה הבחורה. במיכל. ושנינו הכרנו אותה עוד מבי"ס
יסודי.
אני ורועי לא נהגנו לריב, באמת שהיינו חברים טובים. אבל כשכן
היינו רבים, זה היה הכי אכזרי וכואב שאפשר. ריב של צעקות ומכות
וקללות שבאות ישר מהבטן, ועיניים אדומות וורידים שמתופפים
ברקות, וזה היה נמשך ימים וגם לילות לא היו לנו. ולא היינו
רבים על דברים מהותיים. לא היינו רבים על דברים קטנוניים.
היינו רבים על מיכל.
ולא משנה שבסוף היינו משלימים ואומרים אחד לשני שאנחנו צרכים
להפסיק לתת למיכל או לכל בת שהיא לעמוד בינינו, תמיד הייתי
מרגיש שהנה הפסדתי.
כי בדרך כלל לא היינו מתייחסים למיכל כמה ימים לאחר ריב שכזה,
ובדרך כלל היינו החברים הכי טובים אחר כך ומדברים על מיכל
כאילו אין בכלל שום רגש. אבל עם זאת, תמיד הייתי זה שמקנא.
הם היו יושבים ביחד בכיתה. היא צחקה מהבדיחות שלו יותר. אם היא
היתה אומרת לי שתתקשר והיא היתה מתקשרת באיחור, תמיד חשבתי שזה
בגלל שהיא איתו, או בגלל שהיא מדברת איתו עכשיו. ובגלל שאהבתי
אותה, לא יכולתי לשנוא אותה. אז שנאתי אותו.
ביום שבו הבנתי שאני צודק. זה היה היום שבו הם שכבו. היא איבדה
את בתולייה איתו. ומאוחר יותר הוא פגע בה והיא רצה ישר
לזרועותיי. אבל איתה היא היתה ראשונה.
כל תקופת הצבא, לא שמעתי מרועי. אבל הוא היה איתי הרבה בראש.
מיכל היתה חברה שלי כשהייתי בצבא. וזה כבר הפריע לי פחות שהיא
שכבה איתו ראשונה. אחרי שהוא פגע בה, היא דיברה איתו פחות
ואיתי יותר. צחקה ממנו פחות וצחקה ממני יותר. כבר לא רבנו יותר
על מיכל. ובגלל זה התחלתי להרגיש מנצח.
בצבא הייתי כותב לה מכתבים ומדבר איתה יום יום בטלפון. כל פעם
שהיינו מנתקים הייתי חושב, "כמה טוב לך שיש לך את מיכל", ומשום
מה הייתי מדמיין איך מיכל היתה עכשיו אם היא היתה עם רועי.
באותו קו שבו קראתי את מה שרועי כתב על הדלת של השירותים,
חשבתי, מעניין מה מיכל היתה אומרת על זה. "מעניין אם הוא עדיין
היה כותב את זה אם מיכל היתה איתו".
צבא זאת תקופה קשה. והיו לי גם את הבעיות שלי עם מיכל. ואחרי
הכל, לא ממש נפרדתי מרועי בגלל איזו מריבה, אבל הקשר פשוט
ניתק. תבינו שבן אדם שנלחם על חייו, נתקל יום יום מול המוות,
שם באמת אין עתיד ולפעמים גם חושבים על העבר. שם יש בעיקר
הווה. כל רגע חשוב שם.גם כשאתה בבית, כל רגע משנה, כל רגע
והצורה בה הוא מתפתח משנה לך. כל מילה כל דקה.
פעם אחרונה שירדתי מקו, הרגשתי שניצחתי את כל העולם. זה כבר
היה לקראת שחרור. שנתיים ועשרה חודשים שאני עם מיכל. יצאנו
הביתה  לשבת ואני ומיכל יצאנו. הייתי קצת עצוב, כי התחלתי לפחד
ממה יקרה לי בעתיד ומה אני יעשה. והיא התחילה לפחד בשבילי
ובשביל עצמה ביחד.
"אני לא זוכרת שבמשך כל הזמן הזה שאנחנו ביחד אמרת שאני נמצאת
בעתיד שלך", זה מה שהיא אמרה לי. ועל זה גם התפתח איזה ריב
גדול. שהביא לפרידה הסופית שלנו.
מיכל לא היתה שם בשחרור שלי. אני לא חגגתי. הלכתי עם איזה חבר
מהיחידה לאכול באיזו מסעדה ולהרים כוסית למען העתיד. שם פגשתי
בו.

באחד מהערבים האפורים שלי, בדירתי הקטנה בפריז, הבנתי כמו בערב
הקודם ובזה שלפניו, שאף אחד לא רוצה שחקן ממוצע וממורמר בן 35
שכל הזמן רק מוריד את הצרות שלו בבקבוקי וודקה. כסף לא היה לי.
13 שנה רק עשקתי בגגים מזדמנים והעיפו אותי מדירה מושכרת אחת
לשניה. אף אחד בכל פריז לא ממש ציפה לעבוד איתי.
זה היה ערב מיוחד במינו. זה היה אמור להיות בתכנון הערב האחרון
של חיי.
שככתבי לי במיטה, וכתבתי מכתב קטן בצרפתית. הוספתי בסוף שורה
בעברית:
"אני כבר לא זוכר את מי אני אוהב, אני לא זוכר את מי אהבתי,
אבל אם אותם אנשים עוד זוכרים אותי, תבואו להלוויה, כדי שתראו
איך נראתי בימי האחרונים"
שמתי את הפתק על השידה הקטנה ובלעתי תריסר כדורי שינה זולים.
כשפתחתי את פקק הבקבוק J&B שלי צילצל הטלפון. אני לא זוכר מה
זה היה ששיכנע אותי לענות. אני חושב שאולי קיוותי שזה איזה
במאי שמבקש שאני יעבור אודישן אצלו, או שאולי שמחתי לשמוע
שמישהו מצלצל אלי, אולי קיוויתי שזה איזה טעות במספר שיבוא
להציל אותי וכך אני אתחיל משהו חדש. בכל מקרה, כל זה גבר על
תחושת האבדון שלי.
"מסייה גורדון, וו זה ווה אנ כל דו יזראל"
יש לך שיחה מישראל.
"מרסי", אמרתי אפוף כולי תחושה מוזרה של שיכרות.
לא הבנתי מי יתקשר אלי מישראל. אין לי שם משפחה ואת החברים
נטשתי, בלילה אפלולי זה לא זכרתי כבר מי מבין מכרי הוותיקים
יזכור אותי אחרי 13 שנה של היעלמות בגולה, חיפוש עצמי.
"הלו ?", ענה לי קול מרוחק בצד השני של החוטים.
"כן?", כמעט ואמרתי מתוך הרגל "ווי"
"אורי? זה אתה?", לא זיהיתי את הקול
"מי מדבר?", שאלתי
"אורי, זאת...", שמעתי קול בוכה.
הקול העצוב הזה היכה את חושי... הרגשתי דמעה סוררת שרוצה לצאת.
נהייתי עצוב יותר. גם רוצה למות, גם רוצה לחיות. וגם קול נשי
מרוחק מישראל , שבוכה.
"אורי, זאת אני, מיכל".
לקח לי עוד כמה שניות לזהות. קולה השתנה מעט, או שאולי זה
זכרוני שנהרס.
"מיכל..", אמרתי.
"אורי", היא אמרה שואבת לאפה דמעות ובכי, "אורי, רועי... הוא
נהרג"
רועי נהרג.
את רועי לא ראיתי 13 שנה.את מיכל אפילו יותר. חיי נגמרו ברגע
שסיימתי את הצבא וביום שבו החלטתי לעזוב את הארץ. ואז פתאום,
יש לי טלפון, ממיכל, שמזכיר את רועי... את מותו.
"מה?", אמרתי. לא שמעתי טוב.. הייתי קצת רדום מהכדור וחצי שכבר
לקחתי ומהמון הוודקה שהלם בראשי. אבל בעיקר בגלל השיחה ארוכת
הטווח.
"הגולף שלו, היא התהפכה לתוך תעלה, אתמול בלילה".
עברתי למצב ישיבה. והיא התחילה לספר לי את הסיפור. ראיתי
תמונות בזכרוני מלפני 13 שנה, ראיתי את הפאבים, ראיתי את
השירותים במוצב, ראיתי את התיכון ואת הגרפיטי, ראיתי את העכוז
החשוף שלו, ואיך הוא רדף אחרי מכוניות ברחוב וכמעט נדרס
פעמיים. ופתאום לא ראיתי אותו. 13 שנה הוא נעלם. ואני גם
נעלמתי 13 שנה. ופתאום נזרכרתי שכל הצבא הייתי עם האהובה
המשותפת שלנו, שבסוף זרקה אותי. ומאז לא היתה לי אהבה אמיתית.
"מיכל, אני אבוא. אני אבוא"
הטיסה משדה תעופה "אורלי" לבן גוריון לוקחת שעתיים.
שעתיים שבהם לא התלחתי להרגיע את עצמי. לראות פתאום את מיכל.
את רועי... מת... את ישראל. את הפאבים הישנים... איך אני אמור
להתחיל להסתובב שם עכשיו בלי חיים? בלי כסף? בלי עבודה טובה?
בלי משפחה? מה אני אגיד לכולם? מה כולם יגידו לי? איפה אני? מה
אני אחשוב לעצמי?

מיכל קיבלה את פני בשדה התעופה. אני הייתי עייף מליל הבלהות של
אמש, עשה הרושם שגם מיכל היתה מסוייטת. היא לא השתנת בכלל. רק
היו לה עוד כמה קמטים. היא חייכה והתחבקנו, ואני שאפתי את ריח
השיער הישן שלה אל תוך אפי הכואב. ופרצו לי דמעות. והיא אפילו
בכתה בקול רם. כשניתקנו מהחיבוק, הבתנו אחד בשניה, בוחנים את
השינויים.
"איך שאני התגעגעתי לפנים הלא מגולחות היפות שלך", היא אמרה
לי.
"גם לעיניים האדומות מחוסר שינה ומהנג אובר התגעגעת?", מאמרתי
בחיוך מאוס.
היא גם חייכה, "הכי אהבתי את העיניים שלך", היא אמרה.
לקחנו את המזוודות, ונסעתי לביתה בת"א. יש לה בית יפה וגדול
ברמת אביב. שעתיים לאחר מכן נסענו להלוויה. לא הכרתי שם אף
אחד. היו שם המון אנשים חשובים עם חליפות יקרות. ושמחתי. זה
סימן שהוא הצליח. היו שם גם שחקנים מוכרים, ישראליים וגם
בימאים. כל האנשים האלו היו מאלילים שלנו מהתיכון. רצינו להיות
כמוהם. הוא רצה לכתוב להם אני רציתי לשחק איתם. ועכשיו הם
כאן.
כשקברו אותו, כולם בכו, בכי יהודי כזה, חרישי, שנוגע ללב. אני
כמה טיפוסי, ריחמתי על עצמי. אילו הייתי מת עכשיו, אף אחד לא
היה יודע מזה. ההלוויה שלי היתה מורכבת מקברן ומרב קהילתי אחד
בבית קברות יהודי בפריז. על המציבה היה חרוט השם שלי ותאריכי
חיי. לא מי הייתי ולא מה עשיתי. ואילו הוא? אם המוני אנשים
שבוכים עליו. בארצו. מוקף חברים. ומיכל היתה שם.
בערב נסענו שוב לביתה של מיכל ברמת אביב. דיברנו קצת. סיפרתי
לה על מה שעשיתי, ואיך ניסיתי בצרפת ולא הצלחתי. מה עברתי
בשנים שמאז הפרידה שלנו.
"למה לא נסעתי עם רועי לדרום אמריקה", היא שאלה אותי
"מה היה לי לחפש בדרום אמריקה", עניתי.
היא הביטה בי במבט משתומם.
"כשכתבתי לרועי אמרתי לו שתבואו שניכם", היא אמרה.
"מה זאת אומרת כשכתב לו ?", שאלתי.
"הייתי בטיול של אחרי הלימודים שלי, לדרום אמריקה, על איזה חוף
ים שקט ומדהים אחד ישבתי והחלטתי שאני רוצה להיות עכשיו הכי
מאושרת שבעולם. אבל הייתי לבד אתה מבין", היא אמרה לי.
"וכשניסיתי לדמיין מי יעשה אותי מאושר", היא אמרה לי," ראיתי
מצד ימין אותך, ומצד שמאל את רועי. כתבתי לכם מכתב שאני
מתגעגעת לשני המשוגעים שלי, שאני הייתי רוצה להראות לכם את
החוף הקטן שלי בארגנטינה ושתכתבו לי חזרה".
אני ניסיתי להזכר, אבל לא ראיתי מעולם מכתב ממנה.
"רועי כתב לי אחרי שבוע, הוא כתב לי, שהוא מגיע בהקדם האפשרי
ושאתה לא רוצה לבוא", היא אמרה.
"לא היה לי כסף", אמרתי, "אם הייתי יודע שאת שם...", עצרתי.
מה הייתי עושה אילו הייתי יודע שהיא שם? הייתי מנסה?
"עכשיו אני זוכר", אמרתי אחרי שחשבתי קצת," כשאמרתי לרועי שאין
לי מה לראות בדרום אמריקה ושאין לי כוח לנסות להמציא כסף עכשיו
אז הוא אמר לי שויתרתי על עצמי וזהו".
היתה שתיקה קצרה.
"פגשתי אותו בריו", היא המשיכה אחר כך,"וטיילנו בכל העולם,
שלוש שנים. היינו בבריסל, ובלונדון, היינו בניו יורק וראינו את
ניאגרה בקנדה, ראינו את הפרמידות והיינו בהרים של נפאל, בטיבט
חיינו בביקתה במשך חודשיים!", היא חייכה, נזכרת. היא היתה בת
16 שוב.
"טיילנו באפלצ'ים, הוא נפצע שם וגם אכל איזה צמח רעיל וכמעט
מת, האידיוט", היא אמרה וצחקה.
גם אני צחקתי, זה אופייני לו.
שוב היא שתקה.
"שאלת עלי?", שאלתי אותה.
"כשפגשתי אותו בריו, הוא אמר לי שאתה מתחנן לטוס לצרפת להיות
שחקן, וזה שימח אותי נורא. להיות איתו שלוש שנים בכל העולם,
ולדעת שאתה בטח בצרפת עכשיו, עושה תאטרון, זה עשה אותי הכי
מאושרת בעולם", היא ענתה.
"כמו שרצית", אמרתי, מרכין מבטי.
"כן, הוא היה לשמאלי, ואתה היית מימני, בחדר הימני של הלב".
"לא הייתי מפורסם, לא עשיתי תאטרון ורוב הזמן חייתי ברחוב
ועשיתי מופעים קטנים של ג'אגלינג כדי שבערב יהיה לי J&B
לשתות.", עניתי לה, וכמעט בכיתי.
"אתמול, שניה לפני שהתקשרת, רציתי לשים קץ לחיי העלובים",
אמרתי ולא יכולתי לעצור את הדמעות שלי.
מיכל חיבקה אותי. רעדתי כולי. היא נשקה לראשי וליטפה את פני.
ניגבתי את הדמעות שלי.
"אני מצטער", אמרתי, "לא הייתי צריך לספר לך, אולי היה טוב
יותר אילו היית חושבת שאני מצליח במשחק", אמרתי מקרטע.
"האמת תמיד עשתה אותי מאושרת", היא אמרה לי.
"ועכשיו יש לך אולי הזדמנות לעתיד, אולי הגיע הזמן שתפסיק
לחיות רק הווה", היא אמרה לי ומזגה לי עוד קפה לכוס.
אחרי ששתינו עוד קפה, היא ספרה לי על הצחוקים שהוא עשה לה
בדרום אמריקה ובעולם בכלל, על איך כשהיו בצרפת אפילו חשבו על
לחפש אותי אבל אחרי שביררו בכמה תאטראות הם החליטו לוותר, על
איך החליטו לחזור לארץ ולהתחתן. על איך הוא הפך לבמאי וגם על
כמה תסריטים שכתב ועל איך תמיד כתב תפקידים בשבילי, בתקווה
שאני עוד אחזור לשחק בשבילו.
"אני בחיים לא אשחק בשבילו", אמרתי בצחוק, , לא בשביל מליון
דולאר!", צחקתי.
על איך שרק לפני שנה הם חשבו על ילדים כי עד עכשיו הם היו
עשוקים במסיבות ובמחשבות מטופשות על איך לבזבז את הכסף שלהם
בחוסר אחריות כמו למשל הבית הגדול באופן מוגזם הזה.
היא ספרה לי על המהירות המטורפת שהוא נסע בה, שיכור, כשחזר
ממסיבה לילית אצל אחד החברים שחקנים שלו בחיפה.
"בית גדול", היא אמרה, "והוא כולו בשבילך" , חיקתה את הדיבור
המצ'ואיסטי דבילי שלו, "בשביל מה הוא השאיר לי בית גדול", היא
בכתה.

כל הלילה דיברנו. בבוקר היא לקחה אותי לראות את כל המקומות
הישנים, וככה כל השבוע.
ועכשיו. שבוע אחרי שרועי נהרג. אני מוצא את עצמי. עדיין חי.
בדירה קטנה בחיפה. מיכל אמרה לי שהיא מוכרת את הבית כדי לחזור
לחיפה לגור קרוב אלי ושהיא תעזור לי להתחיל כאן. היא מוכנה לתת
לי את מה שהפקדתי בשדה התעופה. את החיים שלי.
אני מבין עכשיו שכשעזבתי את ישראל, נתתי לרועי את כל מה שאני
חשבתי שאין לי בו צורך. ורועי ידע שרק צעד דרסתי יוציא אותי
מזה. אז הוא נהרג.
נתתי לרועי את העור שלי, כי קיוותי שעכשיו אני אוכל לצאת
ולהרגיש בשביל מה אנחנו חיים. אבל העור הזה. הוא זה שבזכותו
אנחנו יכולים לחיות. בלעדיו, אין חיים.

ביקרתי את הקבר של אבי. והבטתי באיזו יונה שחרחורת שיושבת על
המצבה. אני מקווה שאבא יודע עכשיו. שאנחנו חיים... בשביל
לאהוב.