נמאס לי ממנו, לכל מקום שאני הולכת הוא היה בא אחרי. כשהייתי
זזה שמאלה הוא היה זז שמאלה, כשהייתי מרימה רגל הוא היה חוזר
ועושה. ואפילו אם ניסיתי, מדי פעם, לסדר אותו. זה לא עבד הוא
היה יותר מתוחכם ממני. כששעמם לי, הוא שעשע אותי, הייתי עושה
צורות ביידיים והוא היה מפרש אותן בצורה אחרת לגמרי. חתול,
כבשה ואפילו פעם, הוא אמר לי שראה שם לטאה. אבל עדיין, לא
אהבתי אותו, כל הזמן דבוק לי לסוליה. התפללתי, שיגיע היום והוא
ירפה ממני, שימצא לו חיים משל עצמו. אולי ככה, יהיה לי יותר
קל.
בלילה, ירדה השמש. כבר לא היה אור. הוא נעלם לי . הוא הרפה
ממני, עזב אותי. כבר לא היה לי למי לעשות צורות עם ידיים, לא
היה מי שילווה אותי הבייתה ולא היה מי שיארח לי חברה. הוא הלך
לי , ועם הלילה באו הכוכבים ועם הכוכבים בא העצב, ונשארתי לבד.
איך, איך יכולתי לתת לו ללכת ככה. על טעויות משלמים, ואני
שלמתי על שלי. בבוקר, כשיצאתי החוצה, הוא חיכה לי שם, שוב.
הוא שוב שחק איתי בצורות, הוא שוב חזר אחרי ושוב לא הייתי
לבד. כבר התרגלתי אליו, הבנתי עד כמה באמת הוא היה חסר לי.
הוא חזר אלי, הצל שלי. |