הם לא מכירים, כך הם אומרים לי, את הסערה בתוך הראש, של המוני
רגשות ומחשבות, שדועכת רק באמצעות העלאתה על הכתב. גם לא את
אותן התחושות שרק מילים שלא ניתן לאמרן בשיחה מבלי להחשב עתיק
יומין ויומרני יוכלו לבטא באופן מדויק. לא את ההתרגשות בראשית
הכתיבה, המתבטאת ברעד קל של היד והופכת בתחילה לשטף של מילים
שעוברות ישירות אל היד, ללא כל מעבר בתודעה, ולבסוף לליטוף
ועדנה כלפי אותו דף נייר, שהיה זניח לחלוטין לפני דקות מספר
וכעת הוא חלק אינטגרלי מנשמתך. ולא את היופי של אותו השקט שבא
אחר כך.
הם לא מכירים, כך הם אומרים לי, את הצבעים של האותיות והמילים
השונות, או את התחושות הן מעוררות. הם לא נתקלו מעולם במילה
שנדמית כאור הנשבר בכתם שמן על הכביש, או התענגו על הדמיון בין
המילים אורורה בוריאליס לחיזיון שהן מייצגות. ולא תעבו אות על
היותה כל כך צהובה. לא נדדה שנתם מפחד האות ח' הדוקרנית שרדפה
את מחשבותיהם , ומעולם לא ניפחו את האות מ' והקפיצוה כבלון,
מבלי לתת לה ליפול. ולא חוו את אותו העונג שבקריאה המתאפשר
תודות להיותה חוויה רב חושית שכזו, מרטיטה ומדגדגת, מחרידה
ומענגת, מסעירה וממוגגת.
הם לא מכירים, כך הם אומרים לי, את אותו האושר האינסופי שתוקף
כשלשמים יש את הגוון המסוים. או את החסרת הפעימה כברגע שבו אתה
זקוק יותר מכל לסימן, משודר ברדיו השיר האהוב עליך. ולא את
הריח העמוק, שנתן ממש לטעום שמקפיץ לך לראש תמונות שחשבת
ששכחת. ולא את מה שהבטן שלי עושה כשאני רואה אותך.
הם לא מכירים, כך הם אומרים לי, את תחושת הבדידות הכה עמוקה
שמאכלת את תוכך , וגורמת לך לדבר אל העצים ואל האבנים. הם לא
יודעים, שבהיעדר אדם המבין את אשר בראשך, נוח יותר לעיתים לדבר
אל הדג, או שאם מביטים היטב, ניתן לראות איך קבוצת הכוכבים
"אוריון" מחייכת אליך חיוך אוהד וקשוב. ולא שמעו מעולם איך
הרוח הנושבת בעצים היא למעשה תגובה לשאלתך.
הם לא רואים שמתחת לחזותך השלווה לפעמים אתה צורח.
הם לא מכירים אותי. |
