היה זה יום שהתחיל מוקדם והביא עמו התחלה חדשה, השמש זרחה לצד
שמיים כחולים נקיים מעננים ואפרוח קטן בקע מביצה והדבר הראשון
שראה היו עיניה היפות של אמו.

הלכתי באמצע הכביש. הכביש השחור והסדוק שהיה שקט ולא מטופח,
בעיקר משום שבשעות העומס הייתה עוברת בו מכונית אחת לשעה.
מהסדקים של האספלט בצבצו עשבים יבשים וחלק ניכר מאבני המדרכה
היו חסרות. המדרכה בכללותה הייתה משופעת לצד השוליים שם היטשטש
ההבדל בין העפר שלצד הכביש לזפת המתפוררת ממנה הייתה עשויה.
חמשה מטרים משמאל לכביש היה ספסל שבור ויבש מעץ.
מצד ימין היה ים.
משהו הטריד את עיני, היו אלו סימוני הצבע על הכביש.
קווי השוליים והקווים במרכז הכביש וכמו כן הסימון של אבני שפת
המדרכה נראו כאילו נצבעו זה מכבר. והיה זה מראה מגוחך. כביש
ישן, סדוק ודהוי הצבוע בצבעים טריים.
הלכתי במרכז הכביש והבטתי מטה וראיתי שאפילו העשבים שבצבצו
נצבעו עם האספלט.
"what ever"  מלמלתי בשקט והמשכתי ללכת כשראשי כבד וכפוף.
מלבד הצבע הטרי, המקום היה נראה מוזנח ויבש באופן מחריד, ומשם
אפילו הים היה נראה שקט וקודר.
ובכן, איך הגעתי למקום הנידח? זו שאלה מעניינת. כי גם אני
שאלתי את אותה השאלה בדיוק. ולרגע הלב שלי דפק בחוזקה.

ובכן..
שעמום.
שעמום גרם לי לא לרדת מהאוטובוס בתחנה הסמוכה למשרד.
שעמום גרם לי לרדת בתחנה בה הייתי היחיד שירד.
שעמום גרם לי לתפוס מונית שנסעה בכיוון האצבע.
ושעמום גרם לי לתפוס טרמפ לא מוגדר ולרדת ממנו באמצע שום מקום,
קרוב לים.

הבטתי קדימה במבט בטוח ולפתע הכל היה ברור ומאכזב, לא הייתה
עיר בקרבת מקום והדרך נראתה כממשיכה עד אין סוף, שממה אין
סופית.

סטיתי מהדרך הישרה והאפורה ופניתי אל הים. עמדתי על החוף
ומרחוק נשמעה מוזיקה שקטה.
הבטתי בים והמים היו צלולים באופן מפתיע ממש.
הבטתי עוד קצת זמן בים, ולפתע החלה לנשוב רוח חמימה שהלכה
והתחזקה.
לאט לאט החלו להיווצר גלים בים והמוזיקה המרוחקת כאילו התקרבה
והתחזקה והמשיכה להתחזק ככל שהקצב של כל הסובב אותי גבר.
הרגשתי הקלה מסוימת, אך מצאתי עצמי זז באי נוחות.
משהו עדיין היה חסר... או אולי להפך...

הגלים התגברו ולאט לאט השמש התכסתה בעננים. המוזיקה גברה
והמשכתי לזוז בעצבנות.
כיביתי את הפלאפון וקברתי אותו באדמה. לקחתי את היומן החשוב כל
כך וזרקתי אותו לים. הורדתי מידי את השעון דמוי הרולקס שקניתי
בפריז ובעדינות הפלתי עליו סלע. את הארנק שלי רוקנתי ואת
הכרטיסים שבו, שברתי. פשטתי את המקטורן והעפתי אותו לכל
הרוחות.
ככל שהגלים והרוח גברו כך המוזיקה התחזקה וככל שהמוזיקה גברה
כך זזתי יותר. לבסוף פרצתי בריקוד מטורף לקול מוזיקת הרוק
הרועשת כשעל החוף נשברו גלים בגובה של שני מטרים.
זרקתי את כל מה שרק יכולתי והרגשתי מאושר.
רקדתי כשעל גופי תחתונים.
הורדתי מעלי את התחתונים ונכנסתי לים.

צללתי.
צללתי עמוק והבטתי בדגים השלווים, בתוך הים היה שקט לא יאומן
וכל כך שונה. הבטתי בדגים ולאחר זמן מסוים גדלו לי סנפירים.
לאחר שינויים נוספים גיליתי שאינני אלא קרפיון.
שמחתי אבל היה חסר משהו. נכנסתי לרשת דייגים.

לאחר שחזרה לי הכרתי, מצאתי עצמי על דוכן מוקף ברוכלים. לבסוף
קנתה אותי גברת זקנה, שהפשיטה את עורי, ריסקה אותי ועשתה לי כל
מיני דברים חולניים שקשה לי לתאר במילים, ולבסוף הוסיפה לי גזר
ורוטב רוטט ומגעיל.
אז הבנתי שאני גפילטע פיש.
שכבתי על צלחת ליד שתי פרוסות גזר וסלק מסריח והונחתי לפני ילד
תמים בן עשר שבכלל לא אהב גפילטע פיש, אבל התבייש לומר, ולכן
הוא זרק אותי לכלב.
שעתיים אחרי שהכלב אכל אותי, הוא חירבן אותי על הדשא בגן
הציבורי.
כל יום ישבתי על ספסל ירוק בפארק אשר מתחת למשרד ואכלתי לבדי
ארוחת צהריים. ישבתי שם ובהיתי בילדים הקטנים משחקים.
קמתי מהספסל מוכן לגשת להמשיך לעבוד ניערתי מעלי את הפירורים
וקיללתי בעצבנות את הכלב ואת הבעלים של הכלב שחירבן במקום בו
דרכתי.

היה זה יום שהתחיל מאוחר מדי והביא עמו עננים מהים, השמש
הוסתרה על ידי שמיים מעוננים ואפרוח קטן שבקע זה מכבר מביצה
הביט ברעב בעיניה היפות של אמו המתה השוכבת לצידו.