נכנסתי לביתי. אחרי יום מעייף בעבודה, כל מה שאני רוצה זה
מנוחה. המעטפה הייתה שם, היא בלטה על השולחן. בסקרנות יתר
הלכתי והרמתי את המעטפה, כאילו לא ידעתי את תוכנה. הוצאתי את
המכתב מהמעטפה התחלתי לקרוא עמוד אחר עמוד, חנוק. סיימתי את
הקריאה, רועד כולי החזקתי את המכתב ביד אחת ובשנייה הוצאתי את
המצית והצתתי את המכתב עד שראיתי אותו נשרף כמעט לחלוטין.
עיניי בהקו לנוכח המראה. לקחתי את שארית המכתב, נכנסתי לחדר
המקלחת ופתחתי את המים. עשן יצא ממנו. לאחר שראיתי שאין כל
אפשרות לשחזרו, יצאתי מחדר המקלחת לקחתי את המפתחות של המכונית
ויצאתי מן הבית. הלכתי לפאב הקרוב והטבעתי את יגוני בשתייה
משכרת. חברי הטוב ביותר, אלכוהול, תמיד נמצא שם כשאני בדיכאון,
אך הפעם לא היה כך. כמה ששתיתי כך זה נעשה יותר ויותר גרוע עד
שפשוט לא הייתי מסוגל לראות דבר מלבד מאין חור שחור שסוחף אותי
לתוכו. מוזר, תמיד אלכוהול היה עוזר לי במצבים של דיפרסיה.
בוקר. מצאתי את עצמי באיזו סמטה ברחוב. לא יודע איך הגעתי
למקום הזה. כאב הראש הציף אותי, ובנוסף לו גם הכאבים בכל מקום
אפשרי בגוף. קמתי חלש, חסר כוחות, הלכתי לאורך הסמטה עד שמצאתי
את היציאה ממנה. ראיתי מכונית. התקרבתי וראיתי שזו המכונית
שלי, החלונות נופצו. נראה כאילו מישהו השתדל להרוס אותה כמה
שאפשר עד שלא תהיה ניתנת לשימוש.
המכונית לא ממש עניינה אותי, זה לא הדבר שבגללו לא אוכל לחיות
וגם ככה הבית שלי לא ממש רחוק. הלכתי בצליעה לאורך הרחובות עד
שהגעתי לבניין שלי. עליתי במדרגות. רציתי להתרענן אחרי הלילה
הסיוטי וכולי נודף ריח של אלכוהול וסיגריות. רציתי להיכנס
למקלחת. ואז ראיתי את המכתב כולו שחור, דבק בו ריח הבושם שלה.
כה מתוק.
ניקיתי את המקלחת ורק אחרי שעתיים, נכנעתי ונכנסתי, התקלחתי
וקרצפתי את גופי כמו היה בי כתם שסירב לרדת. יצאתי מהמקלחת
מיוזע, כאילו לא התקלחתי כלל. נכנסתי לחדר. התמונה שלה הייתה
מולי. משהו חנק את גרוני. למה עשית את זה? למה?!
לקחתי את התמונה החזקתי אותה בידיי וקירבתי אותה לגופי, חיבקתי
אותה חזק, ואז בבת אחת זרקתי אותה על הרצפה והיא התנפצה
לרסיסים. ירדתי על ברכיי והתחלתי לבכות כאשר דמעותיי נופלות על
התמונה. נגעתי בתמונה וידיי נחתכו. דיממתי, אבל לא כאב לי.
הטלפון צלצל. מיהרתי אליו, יכול להיות שחשבתי שזו היא. ביד
מדממת הרמתי את הטלפון. בקול רועד עניתי "הלו?"  בצד השני ענה
לי קול מבוגר אף הוא חנוק "אלי?"
"כן" עניתי "זה אבא של סיוון" ענה הקול.
"אני יודע" אמרתי, ידעתי מה הוא הולך לבשר לי.
"סיוון," הוא אמר בקול חלוש כמעט בלתי נשמע "מצאנו אותה הבוקר
ברצפת בית סבתה"
"כן" עניתי. לא ידעתי איך להגיב.
"פרקי ידיה היו חתוכים, והיא שרועה בתוך שלולית דם... באנו
מאוחר מדי. המשטרה אמרה שהיא... היא התאבדה" הוא אמר את הדברים
במהירות ואז הפסיק. שמעתי אותו בוכה.
סגרתי את הטלפון בחוסר מנוחה. נפלתי על הרצפה והתחלתי להרביץ
לה באגרופים. "למה? למה? למה?" צעקתי. אני בטוח שלא רק הבניין
שמע את קולי.
כשהתייאשתי, התיישבתי על הספה. חשבתי, אם היא הייתה מספרת שהיא
בגדה, אז הייתי סולח לה. אני אוהב אותה כל כך.למה לעזאזל היא
עשתה דבר כזה. שאלתי אותה אם היא בוגדת, אם היא אוהבת אותי.
אולי זה בגללי?! למה היא התאבדה?
הלכתי שוב במסדרון לכיוון החדר ונעצרתי מול המראה היא הייתה
גדולה. זאת הייתה המראה שהיא קנתה. היא נהגה תמיד להתארגן מול
המראה לפני שהייתה יוצאת. ואז ראיתי אותה במראה בשמלת מיני
אדומה המבליטה את גופה החטוב ומחשוף קטן שהשאיר דבר מה
לדמיון,שיערה השחור נופל בחינניות על כתפיה. כזאת יפה. היא
חייכה אלי, סימנה לי בידה לבוא. עיניה הכחולות נצצו. לא ראיתי
יותר כלום.