בחוץ התגלגלו רעמים מדהימים, איומים, מלווים במפל גשם אדיר.
זה היה מזג האוויר הסוער ביותר מתחילת השנה, וקולות ההתנפצות
המחרידים הפחידו אותי  והקפיצו אותי עם כל בום.
נכנסתי לדירה שלי ספוגת מים אחרי ריצה מהירה תחת הטיפות מהחניה
הכי רחוקה ברחוב. ככה זה כשמגיעים באחת עשרה בלילה הביתה. כל
השכנים הזקנים שלי כבר מזמן בשליש השני של הלילה שלהם, מוכנים
להתעורר בעוד ארבע-חמש שעות, ורק אני מסיימת עוד יום עבודה
בדרזנר ושות'.
כבר שלוש שנים אני עורכת דין. עובדת מהבוקר עד חצות כמעט. על
המקום שלי במשרד מתחרים, בוודאי, עוד 45 עורכי דין חדשים,
רעננים, מוכנים לזנק על הטרף. אז בכל שש בבוקר אני קמה, אם
רוצה או לא, ונכנסת לתחפושת האישה העסוקה שלי. את פיג'מת הסטן
עם הדובונים מחליפות חולצת כפתורים לבנה ומכנסיים שחורות
אלגנטיות. את נעלי הבית בצורת ארנבת מחליפות נעליים שחורות עם
עקב לא נגמר. איפור קל מכסה פנים עייפות, ולבסוף, השיער
החום-כהה שלי נאסף בקוקו ונסגר בסיכה מוכספת.
אישה רצינית. אין מה לדבר.
חלק מהעובדים במשרד יגידו שאני רצינית מידי, פדנטית מידי - אני
יודעת. רוב עורכי הדין הגברים שם דווקא נחמדים אלי. תמיד
שואלים אותי אם אני רוצה להזמין איתם ארוחת ערב למשרד, תמיד
מחייכים אלי במעלית וליד מכונת הצילום, אבל אני - אין לי זמן
להתייחס לרמזים שלהם, להתחיל לפענח אמירות לכאן ולכאן. אני
שורדת את דרכי במשרד יום אחרי יום, מוכיחה את עצמי בכל תיק
מחדש, לפני כל לקוח. זה לוקח זמן, אתם יודעים. כך שבסוף היום
אני נשארת מותשת, ללא כוחות נפשיים ופיזיים, וללא רצון לנסות
ולהרשים עוד גבר צעיר בדייט. זה פשוט למעלה מכוחותיי.
הנחתי את התיק הרטוב שלי על הכסא הצהוב המטבח, בודקת אם הדפים
בפנים ניזוקו מהגשם. הדירה הייתה שקטה. יעל בוודאי ישנה,
חשבתי, והצצתי לכיוון דלת חדרה. לא היה חריץ אור תחתיה. המעיל
הכחול-אפור והצעיף הלבן נשארו אף הם על הכיסא, מכסים אותו,
ואני פניתי לחדר שלי, מדליקה בדרכי את דוד המים החמים ואת תנור
החימום הקטן שקבוע בקיר חדר האמבטיה.
בחושך גמור העפתי את נעליי העקב שלי לצד השני של החדר ושחררתי
את השיער מהסיכה, נותנת לו לצנוח בגלים עדינים ורכים על כתפיי.
קצוותיו הרטובים ממי שמיים דיגדגו את עורפי והחלו ליצור כתמי
רטיבות בצווארון החולצה הלבנה. פתחתי את הכפתורים הקטנים ואת
רוכסן החצאית, מפילה את הבגדים על הרצפה הקרה, ומוסיפה לערימה
תחתונים וחזיה עשויים סאטן בצבע שמנת. בצעד אחד יצאתי מהבדים
שעטפו כעת את קרסוליי ועשיתי את דרכי עירומה לאמבטיה, מוודאת
שהדלת של יעל אכן סגורה.
אחרי שלוש שנים בתחום יכולנו להרשות לעצמנו דירה טובה יותר,
אבל יעל התעקשה עדיין לחסוך כמה שיותר לקראת איזה סוף
אפוקליפטי שראתה בדמיונה.
נפגשנו בלימודי משפטים באוניברסיטה העברית, בשנה השניה, ומאז
הגשנו יחד כמעט את כל העבודות, עשינו את הסטאז' באותו המשרד
בירושלים, עשינו קניה של חולצות לבנות ומכנסיים שחורים יחד,
וגם שכרנו דירה נחמדה במרכז העיר הדחוסה והעייפה הזו. יעל
עובדת כיום ב"הורן את שמואלי" וזוכה לחיים קלים יותר ממני, אבל
גם משכורת מספקת פחות.
נהנית מהרגע, עמדתי מול תנור החימום באמבטיה, מפנה את ראשי
אליו להתענג על החמימות החדשה, מותחת את צווארי אליו כמו
חמנייה אל השמש. מתוך המסגרת הירוקה של המראה ניבטה אלי דמותי
העייפה, לחיים ורודות מקור עדיין, שפתיים מלאות שהשפתון ירד
מהן שעות רבות קודם לכן, גוף דק ועדין עומד שמוט כתפיים מעט.
מתוך שמחה על המים החדשים שהגיעו לעולם פתחתי את הברז והתחלתי
למלא את האמבט במים חמים, מוקצפים בלבן ריחני. רק מעט, שאוכל
לשבת במים חמים ונעימים ולא על השטיחון הדוקרני.
הברשתי מעט את השיער, שיהיה קל לסרק אחר כך, וטבלתי את כפות
רגליי הלבנות בחום הנפלא של המים, סוגרת אחרי את וילון
האמבטיה. אחר כך הנחתי את הישבן על הקרקעית, נשענת אחורה,
אפופה באדים, עוצמת עיניים ומתמכרת לדקות של שקט נדיר.
פקחתי את העיניים כששמעתי את דלת האמבטיה נפתחת. הוילון הוסט
ואני מיהרתי לסוכך על גופי בזרועותיי עד שראיתי את יעל עומדת
מולי, קצת מנומנמת. לפעמים היינו נכנסות כך בזמן שהאחרת הייתה
מתקלחת, אם היינו צריכות בדחיפות לצחצח שיניים או את מברשת
השיער, אבל לעולם לא בלי להודיע. לעולם בלי להסיט את הוילון.
יעל התיישבה על מכסה האסלה לידי - לא ממש מסתכלת עלי, לא ממש
טורחת להסב את מבטה קדימה.
- את נראית גמורה.
- תודה על העידוד יעלי, את נראית מצוין, כרגיל.
- אני יודעת.
- אכפת לך לסגור את הוילון?
היא נאנחה בשקט והסתכלה עלי במבט מעורפל. לא מסירה את עיניה
מפני.
באי נוחות קלה הזדקפתי והושטתי יד לעבר קוביית הסבון הורוד-
יעל קטעה את תנועתי, תופסת לפני את הסבון ומניחה את כף ידה
הריחנית עתה תחת אפי.
- אני יכולה לעזור, אמרה בשקט, את נראית עייפה.
- מה? לא, מה פתאום?! אמרתי ספק בצחוק ספק בבהלה, אני
אסתדר...תודה.
- אל תדאגי לחשה, והניחה את ידה השניה על ראשי, מלטפת ברוך את
שיערי, אני רק רוצה לעזור.
- זה בסדר...אמרתי בלחץ, לוקחת מידה את הסבון, אני באמת אסתדר
יעל, את יכולה לחזור לישון...
עקבתי במבטי אחריה קמה ופונה לאחור, מניחה את ידה על ידית
הדלת, ומתחרטת.
עם גבה אלי, העבירה את חולצתה הסגולה מעל ראשה, שומטת אותה
לצד, ויצאה ממכנסי הטרנינג האפורות שלה. נדהמת, לא יכולתי
להסיר את מבטי ממנה, גם שהסתובבה חזרה לעברי, חושפת בפני גוף
גבעולי, צעיר ומתוח, שדיים עגולים וזקופים עם פטמות בהירות,
מתרגשות.
- מה את-
ששש....היסתה אותי בשקט, מתקרבת אלי, מניחה אצבע על פי.
- אם לא תרצי, אפסיק.
- אני לא רוצה.
- לא ניסית.
- אני לא צריכה לנסות.
- מה את עושה יע-
- די...מתוקה שלי...אל תפחדי...זה רק יעשה לך נעים, לא
רע....רק קצת...
בלי לחכות לתגובה ממני נטלה שוב את הסבון וטבלה אותו במים
החמים. משפשפת מעט ממנו לכף ידה התחילה לעסות את זרועי
באיטיות, לשה את העור בעדינות מפרק היד עד הכתף. כמעט משותקת
מבהלה ניסיתי למשוך את ידי לאחור, אבל יעל התמידה בתנועתה,
מהסה ברוך את פי המתנגד, מלטפת ברכות את פני, עד שעצמתי את
עיני שוב, אולי מחכה שתפסיק, אבל כבר לא מתנגדת.
מגעה נעם לי.
כפופה על ברכיה ליד האמבט, שיערה הבהיר של יעל צנח אל תוך קו
המים, עולה עם תנועת ידיה ונוגע לא-נוגע בגופי. פקחתי את עיני.
נטלתי קווצת שיער דבוקה ומוללתי באצבעותי, מתפעלת מיופי מוכר
אבל חדש של גופה. הלחץ והבהלה פגו כמעט לחלוטין, משאירות אותי
נינוחה במים, נתונה לעיסוי עדין ומענג. ידה הפנויה של יעל גלשה
מפני אל תחת עצם הבריח שלי, מרחפת על העור החלק, יורדת לאט אל
שדי ועולה חזרה. נעצרת.
- להפסיק? לחשה, מקרבת את ראשה היפה אלי.
פחדתי.
גם פחדתי שתפסיק.
אחזתי בידה, נישקתי נשיקה קלה את האצבעות, והנחתי אותה על שדי
הימני לאות אישור, נותנת לאצבעותיה לסגור עליו, למעוך אותו
בעדינות. היא הסתכלה עלי, מופתעת הפעם בעצמה, מתרגשת. יעל
כופפה את ראשה עד שנגע בשד הרטוב והעבירה עליו את לחייה
בחמימות, מצמידה עור לעור, מנשקת את הפטמה. ידה השניה ליטפה את
בטני הרכה שהייתה חציה במים, מאושרת.
מפי יצאה אנקה קלה, עונג החל להתפשט בגופי, חדש, נורא, לא
מוכר, ומדהים.
עצמתי את עיני, מתמכרת לליטוף, לעיסוי, ללשון הנעימה מחליקה על
ידי, על כתפי, על שדי. עד שגופי התכווץ בעונג מחודש כשהרגשתי
אצבע נדחקת במים אל תוך הנרתיק שלי, מגששת את דרכה, מנוסה בדרך
הנשית הזו, חוקרת את המרחב הצר. נשמתי הפכה כבדה, קולנית,
מהירה. ירכי סגרו על היד, דוחקת בה להעמיק עוד ועוד, להגיע אל
מעמקי גופי, לעולם לא להפסיק את העונג הזה. יעל החדירה אצבע
נוספת לתוכי, מגששת בידה השניה אחרי הדגדגן שלי. בתנועות
קטנות, לוחצות, עיסתה אותו, גורמת לי להאנח ולהתפתל תחת מגעה.
הידקתי את שיני, מרוכזת, לא מאמינה למצב בו אני נמצאת, מצב
שלעולם לא היה עולה על דעתי.
אבל בשעת לילה מאוחרת כזו, עם שמים אדירים שמתפרקים בחוץ,
כנראה שהכל אפשרי.
גופי נכנע לתענוגות, לידיים הנפלאות, ליעל היפיפייה.
היא התרוממה לפתע, חילצה את ידיה ממני, הרימה רגל ונכנסה אל
האמבט. היא שיחררה את פקק האמבט ונתנה למים המעטים לזרום
החוצה. הסתכלתי עליה במבט תוהה. הייתכן שכל זה היה לשווא? יעל
קלטה את מבטי, ובחיוך זוהר פישקה את רגלי, מכופפת את ראשה לעבר
הדגדגן שלי, מעבירה בקלילות לשון חמה ורטובה. לא מתוקה שלי, לא
לשווא, לא לחינם, לא נגמר....נתתי לעפעפי לרדת, לכסות על עיני
המתמכרות לתחושת הגוף, ללשונה של יעל, ורק שמעתי אותה סוגרת
אחרינו את הוילון.