השעה היא 4:35 לפנות בוקר.  4 שעות ו-35 דקות אחרי חצות. הרבה
אחרי חצות. אלו הן השעות המתות. השעות הממיתות. מגדל ישן
וחלוד, נוטף גשם וזיעת חיילים פשוטים מזדקר לבדו בחשיכה.
כמו פיגיון מכוער הוא נעוץ בגופת הצללים של הלילה. המבנה
המטונף שלידו הפסיק להתנצל על קיומו
עוד בדמדומי הערב, כשהשמש נעלמה ואספה אליה כל תחושת מציאות
מוכרת.

'מעכשיו זה רק אתה ואלוהים.' אני חושב ומביט סביבי.'מעכשיו זה
רק אתה.' אני ממהר לתקן, ומנסה להסתתר מן הטיפות הטורדניות
שחודרות דרך הסדקים במה שהיה פעם תקרת הפח של המגדל המתנדנד.
הנשק נצמד לאצבעותיי בקור מקפיא, ואני מהרהר בשק השינה שלי
שנותר (לבד) נסער ופרוץ בצריפון ליד. הרוח שורקת מסביבי ללא
הפסק ומפילה עליי תרדמה. אני מתעורר בפראות לקול נפץ. 'זה רק
הנשק המחורבן'; הסתרשף הכה בקיר האחיד והעגול של מגדל השמירה
כשהנמנום איים להפוך לתרדמה עמוקה. קופסת השימורים הזו חובקת
אותי כמו קבר לח ומחניק, ולרגע נדמה לי כאילו החלל הקטן הפך
קטן יותר. הצצה חטופה בשעון מגלה  שנותרו לי עוד כשעתיים.
(שנתיים). עוד כשעתיים. 'ואולי קצת יותר...' עוברת בי המחשבה,
יודע שהמילואימניק לא יחליף בזמן. 'ירצה יתעורר, לא
ירצה...לא.' וזה לא ממש משנה. כלום(כבר) לא ממש משנה.
הקור משתק איברים. מנתק חוט מחשבה. מקפיא דמעות. ערפל סמיך
מטפס לאיטו מן הוואדיות הסמוכות
ונצבע בצבעים קודרים מן הזרקור (שלי) ועמוד התאורה הסמוך
שמכבה עצמו לדעת מדי כמה רגעים. עיניי נעצמות שוב, ואני מחייך
כשאני מנסה לדמיין איך עלול הייתי להראות לצופה מן הצד;
אדם המביט בתמיהה על הדמות במגדל המהנהנת שוב ושוב בחשיבות
מרובה, כפוליטיקאי משופשף.
אני מתעורר. שוב. הספוג הרטוב עליו אני יושב יורק מים עם כל
תנועה חדה שלי. "אסור לך להרדם!"
(שוב) אני מצהיר בקול ומיד משתתק,נרתע מקולי שלי. רק כשאתה
לגמרי לבד אתה נתקף בצורך עז לדבר עם מישהו.
"אסור לך להרדם!" אני חוזר בפני על המנטרה, ומוצא שאני מצליח
לשמוע את עצמי בפעם הראשונה (האחרונה?) בחיי. אני שולף את
הרדיו הקטן שהשאיל לי השכן הרומני שלי, ומפעיל אותו. רעש סטטי
אכזרי מחריד את דממת הלילה. אני נבהל כהוגן, וחתיכת הפלסטיק
הרעשנית נשמטת לי מן הידיים.
רמי קליינשטיין בדיוק מסיים (גומר) לשיר על ילדה בת 16 עם
ברזלים על השיניים כשאני מצליח לבסוף לסדר את האנטנה העקומה על
החלון השבור הצפוני. ואז...
השיר נשמע מוכר. אבל...הוא לא. הבסים הללו, התיפוף המסומם הזה.
הפסנתר הסכיזופרני. וששי קשת.

ויותר לא תחשוב על שום דבר (אחר). שחור הופך שחור יותר. השקט
משתיק בנזיפה את הדממה. ופתאום אתה רוצה נורא לישון או
לפחות...לפחות לא להיות כאן. צרופי מילים בנאליים כמו "מוט
ברזל" , "הפיל בחבטה" ו- "הכסא המחושמל" מאבדים ממשמעותם
הרגילה, ומקבלים גוון מעוות, מהפנט, כמעט  על-חושי. אימה בל
תתואר. איבוד שליטה. ואתה (אני) רוצה הבייתה. השיר מסתיים. כך
גם השמירה. והמילואימניק מאחר (שוב). כשהערפל מתפזר אתה שם לב
פתאום שאור יום חיוור כבר שוטף את המדבר והמבנים המוזנחים של
המחנה.

אני זורק מבט על סביבותיי, מעל המעקות אכולי החלודה. וזה שוב
רק אני ואלוהים. אני, אלוהים , ופנקס הקטן שדוחף באיטיות את
כסא הגלגלים של הוד מעלתה מן השק"ם לכיוון האפסנאות.