"אולי תעמוד במנוחה?" שאלתי, מעביר את האבן על הסכין. "אני לא
יכול" הוא ענה "יש לי הרגשה רעה בקשר לזה" הסכין כמעט מושחז
לגמרי עכשיו. חייכתי "יש לך הרגשה רעה בקשר לכל דבר, כמעט".
הוא נשף. אדים לבנים. קר מאוד. מה שחסר לי עכשיו זה גשם. "כן,
יש לי הרגשה רעה בקשר לכל דבר כמעט" חיקה אותי במין נימה
מזלזלת  "-ובדרך כלל אני צודק". סיימתי עם הסכין "ביקשתי
שתירגע" אמרתי, מוציא את האקדח. גם הוא זקוק לטיפול. ניקיון.
הוא הביט בי במבט מוזר "להירגע?" איך אתה יכול להיות רגוע?",
אבל לפחות הוא פסק מלפסוע הלוך ושוב. גם זה משהו. במקום זה הוא
עמד במקום, עצבני עדיין, מתופף ברגלו. בדקתי את בית הבליעה של
האקדח "אני לא רגוע" קרצתי "אני פשוט לא מראה את זה". הוא פלט
קול לא מוגדר. החזרתי את האקדח למקומו, קופץ על רגלי "הנה
הלקוח שלנו" הצבעתי.
הוא עומד שם.
מהסס.
לא היסוס של חוסר החלטיות, היסוס של התכוננות, קצת מזכיר
טיינאיג'ר שהולך לנסות להתחיל עם בחורה, אתם יודעים איך זה.
אחר כך הוא ניגש אלינו. לא היו שמות קוד גם לא רמזים או סתם
שטיות אחרות שמופיעות בסרטים. אנחנו מקצוענים.
"שלום" הוא אמר. הנהנתי לעברו. כבר דיברנו בטלפון. הוא שלף
מעטפה. הפרטים נמצאים שם. "עד ה5/12" התנה שוב. זה בסדר. הוא
אמר את זה כבר בטלפון. לקחתי את המעטפה בזהירות. "חצי תשלום
עכשיו, השאר אחר כך" המשיך. גם זה היה מותנה מלכתחילה. העברתי
את המעטפה לשותף שלי. הוא בדק שיש שם את הכסף והנהן אלי. כבר
הספקנו להתחיל להתרחק כשהבנו שזו מלכודת. ההוא לא התרחק. הוא
עמד שם, עם אקדח ביד. מכוון אלינו. "אתה שוטר" אמרתי. יש לי
כשרון להגיד בתמציתיות דברים פשוטים, דברים ברורים מאליהם.
הסירנות כבר נשמעו מסביב. הערכתי שאנחנו מוקפים כבר זמן מה.
השוטר הנהן, אקדחו מונף, מוכיח שגם הוא מסוגל להביע דברים
ברורים מאליהם בתמציתיות. העפתי מבט אל השותף שלי. הוא היה
לחוץ כל כך קודם, אבל עכשיו הוא היה רגוע ביותר. הוא ידע מה
לעשות.
אמרתי כבר,
- אנחנו מקצוענים.

4/12/01