אנחנו הזדיינו ברגע בו הבנתי שהיא מגעילה אותי.  השיער המדובלל
שלה היה דבוק לשפתיי וטעמו היה כטעם סיגריות וחשיש. הקעקועים
שלה צעקו לעברי בכעס בזמן שחיכיתי שהיא תגמור. שכבתי, בוהה
בתקרה, מותנים לא זזות וידי מושענות בחוסר סבלנות על גבה. כל
כמה דקות סובבתי את ראשי כדי לבדוק מה השעה.
'זה אמור להסתיים תוך כמה דקות', ניחמתי את עצמי, תוך שאני
נאנח בכבדות עם עיניים סגורות וממתין לזמני.
היא בפתאומיות הפסיקה, ונשכבה על הצד. יצאתי מהכיסוי שלי
והתבוננתי היישר לעברה, מתוך תקווה שהיא גמרה ופשוט לא שמתי
לב.
"אתה בסדר?", היא שאלה, במבט המום מכך שרק בהיתי בה, בלי
להוציא מילה.
שתקתי, הרי מה כבר יכולתי לומר? הגרון שלי היה יבש לחלוטין,
ולא הייתי בטוח שאני יצליח להוציא אפילו מילה, "אני בסדר",
אמרתי, משקר לה כדי להרגיע את רוחה.
כופה על עצמי כל עברה שיצאה מפי, תוהה אם המילים באמת ברחו
מבין שפתי, מבלי שהייתי מודע למצבי.
בזמן שמתחתי את זרועותיי מעל ראשי ונרגעתי לאחר האקט, היא
התגלגלה מהמיטה ואז שוב הסתובבה. בצורה מתסכלת היא פנתה אלי
וקבע, "מה קורה איתך?". היא לקחה את הסיגריות שלה מקצה השולחן
ונשענה על המיטה.
לאחר מכן היא הסירה גומייה מהמצית שלה ומשכה את כל שערה לאחור,
כשכל העת עשן בוער יוצא מבעד לשפתיה. בשאת נפש הבטתי בה
ובדוגמה מייצגת של האישה איתה חלקתי את מיטתי. 'אלוהים', החלו
לרוץ המחשבות בראשי. 'על מה בדיוק חשבתי? האם היא תמיד נראתה
כך? מתי היא נעשתה כל כך נתעבת בעיניי? כמה זמן אני כבר מתבונן
בה ועיניי למעשה סגורות? האם זה כך מאז שפגשתי אותה או שאני
בכל זאת באיזו-שהיא נקודה אפילו מצאתי אותה מושכת ויפה?'.

סובבתי את גבי לעברה, תוך מיקום רגלי היחפות על ריצפת העץ
הקשה, והתרוממתי מהמיטה. עדין בלי לומר לה מילה, הסרתי את
תחתוני הבוקסר שלי מקרסולי והחזרתי אותם למקום המתאים. משכתי
את חולצתי המזיעה, שעדין הייתה תלויה על צווארי, מעלי אל תוך
סלסלת הכביסה.
'היא אפילו לא טורחת להפשיט אותי יותר', אמרתי בלבי תוך ניעור
ראשי וכניסה אל המטבח, בזמן שיכולתי להרגיש את מבטיה המשתוממים
בי, קודחים חורים בכל רמ"ח אברי.
מה יכולתי לומר? פשוט לא יכולתי לשכב איתה יותר, ועוד הרבה
פחות לעשות איתה אהבה. בקושי יכולתי להסתכל עליה יותר, אבל
עדין לא יכולתי לומר לה אף מילה.

לקחתי וויסקי ממתקן הכוסות שהיה בסלון, ומזגתי לי כמה כוסות
בכדי להירגע. חשתי בחום שלה בזמן שהיא יצאה לעברי מחדר השינה.
נשענת בחוסר יציבות על מפתן הדלת, עדין מעשנת, והיא עומדת מולי
כשרק תחתוניה נפולים על גופה.
"אז מה לעזאזל קורה ירון?", היא לפתע פלטה.
זיעה שטפה כעת את כל כולי, ובלעתי רוק תוך דיבור מגומגם, "למה
את מתכוונת?", סובבתי את גופי אל עבר הבקבוק ומזגתי עוד כוס
שתייה. בעודי בוהה בטבעות הריכוז המונחת על הדלפק, היא החלה
להתקדם לכיווני. "אני פשוט לא מבינה את זה. זה הרגיש כאילו
ואתה לא היית באותה המיטה איתי", היא אמרה ורמזה במבטה לכיוון
חדר השינה. "אתה ללא ספק לא היית בתוך זה הלילה. אתה מוכן
בבקשה לדבר איתי לפחות! תגיד לי כבר מה לעזאזל קורה?".
היא העבירה את ידה דרך שערי, וקירבה את פרצופה לתוכו, תוך שהיא
כורכת את זרועותיה מסביב למותניי. לקחתי את הכוס מהשולחן
והלכתי ממנה אל הקצה השני של הסלון. עמדתי שם בשקט, בוהה בירח
ואורו אשר נפל על הקרקע שנותרה ללא מגע.
היא נאנחה בכבדות מאחורי. ויכולתי לראות את ההשתקפות שלה
בחלון, ידיה נשענות על החלק העליון של הדלפק ביציבות, ופרצופה
מופנה לכיוון הרצפה.
"מה לעזאזל ירון? מה? מה העניין? אני עצבנתי אותך? אני עשיתי
משהו לא בסדר? מה?".
"בשם אלוהים מיכל! תני לי דקה מנוחה!", אמרתי בצורה חדה, תוך
שהסתובבתי לעברה ונעצתי בה מבט נוקב. עינינו נפגשו לכמה רגעים,
אך מייד הורדתי את מבטי כדי לשתות את הלגימה האחרונה.  

"אני לא יכולה לעשות את זה יותר מיכל, אני לא ", אמרתי בשקט
וטלטלתי את ראשי תוך הורדת המבט ובהייה בלכלוך שהצטבר בין
מרצפות המטבח.
"אני לא יכול...אני פשוט לא יכול ", אמרתי בגמגום לעברה.
"על מה לעזאזל אתה מדבר?", היא החלה שוב להתקדם לכיווני. אבל
הושטתי את ידי לעברה כדי לשמור על איזה-שהוא מרחק, והיא עצרה.
שילבה את ידיה ומיקמה את רגליה ישירות מולי.
"זה רק, שאני לא חושב או יותר נכון אני לא בטוח שאני עדין או
אי פעם, באמת אהבתי אותך", אמרתי לה בזמן שבהייתי ברגלי,
והרמתי את מבטי רק לאחר שסיימתי את דברי.
ענייה השחורות ללא הבעה הביטו לעברי וחיפשו תשובה.
"אני לא מסוגל להעמיד פנים", אמרתי וזרקתי את ידיי באוויר.
"אני לא אוהב אותך מיכל, זה עד כדי כך פשוט", אמרתי וברחתי
שוב, בגלל שלא הייתי מסוגל לומר לה עוד מילה.

                                         

הסלון שלנו קר, וחשוך. השעה אחרי חצות, ונראה כי העולם פשוט
עצר את כל מהלכו. התרפסתי על הספה בסלון, גבי מושען על זרועות
הספה וברכי מקופלות עד בטני, כשמולי עדין ניצבת כוס הויסקי,
בטוחה בתוך ידי.
הרחובות נטושים אך עדין חרושים בסערת הגשם שעברה עליהן לפני
כשעה, ואורות הפנסים  מבזיקים על המים הצלולים. מיכל עומדת על
מפתן הדלת של חדר השינה מאחורי. לא הבחנתי בה לכמה רגעים,
ולפתע היא עמדה מתחננת אלי ודמעות עומדות כבר על גרונה.
"ירון, אני לא באמת יודעת מה קורה לך היום. אבל בוא למיטה.
אנחנו נדבר על זה בבוקר".
סובבתי את ראשי בצורה חלקית כדי לראות אותה בזוית עיני. "מיכל,
אין על מה לדבר, ואני באמת מעדיף לישון על הספה".
היא נשארה עומדת באותו המקום לכמה רגעים, לא זזה, לא מבינה,
בוהה בקשיחות בפרצופי.
הפנתי שוב את מבטי אל עבר הרחובות הרטובים ופנסי הרחוב,
כשדמעות מתחילות לרדת מעיניי.
לאחר מכן, עוד שמעתי אותה זזה אל עבר חדר השינה ואת הדלת
שנסגרה בעדינות, לפני שסיימתי את כוס הויסקי האחרונה. חזרתי
להסתלסל אל תוך הספה, וליפול אל תוך הראשון מבין הרבה לילות
בודדים של שינה עקלקלה.