אנה: אני רוצה שתבין משהו אחד, שתדע מה אתה לוקח על עצמך כשאתה
נפגש איתי. כולם יודעים שאנה פסיכית (הוא זע באי נוחות). כל מי
שמכיר אותה... יש כאלה שמצליחים לחיות עם זה, אבל אם אתה ואני
מתראים על בסיס קבוע, אתה צריך לדעת עם מה אתה מתמודד...

הוא(מרגיע): את יודעת שבשביל זה אני כאן. אני לא עוזב. (מסתכל
עליה בציפייה לדבריה)

אנה: כן, זה נחמד. אתה מבין... זה לא שאני בנאדם נורא, רק טיפה
לא סגורה על עצמי. אומרים שיותר מדי תמימות יכולה לשגע בנאדם,
ולשגע גם את הסביבה שלו. אז אם הם לא יודעים שאני תמימה זה
מסוכן. הם מפרשים דברים לא נכון, ובסופו של דבר, בכל מקרה, הם
חושבים עליי דבר אחד- פסיכית.

הוא: תעשי לי טובה אנה! אל תשתמשי במילה הזו.

אנה: אוקיי, אז... איך נאמר? מאותגרת שפיותית? המצבי רוח שלי
משתנים נורא מהר. לפעמים בא לי נורא לדבר על כל זה, אבל לא עם
כולם אני מרגישה בנוח.

הוא: וכאן, איתי, נוח לך?

אנה: נוח זה עניין יחסי... נעים לי פה. אבל...

הוא: אבל מה? מה הדבר שהכי מפריע לך בחדר הזה?

אנה (מחייכת): זה קל. אני.  (הוא תולה באנה מבט מסוקרן.)
לא טוב לי עם עצמי, זה הכל.

הוא: מאיזו בחינה, אנה?

אנה: וואו, מאיזו בחינה לא? (הוא מביט בשעונו בשיעמום.מפהק
ומתחיל לקום. אנה- נעלבת:) מה?

הוא: נגמרה לנו השעה, אנה... שבוע הבא,אותו מקום, אותה שעה.
אנחנו מתקדמים.

(אנה והפסיכולוג)