'נו, תירה בה כבר'.
'לא יורה'.
'תירה, תירה'.
לא רוצה'.
''תה לא רוצה לירות בקלאצ'?'
'רוצה'.
'נו, אז מה הבעיה?'
'לא רוצה לירות בה'.
'אבל זאת רק פרה'.
'לא יורה'.
עמדנו ליד הג'יפ של ג'אקי, שלקח אותו 'בחווא' מהיחידה שלו
בצבא. הוא אמר להם, שיש לו הלוויה בקיבוץ והם האמינו לו. ג'אקי
ידע איך לדבר אל אנשים, כדי שיתנו לו את כל מה שהוא רצה. מה גם
שזה היה יום שלישי, ככה שגם אם הם היו בודקים אותו, הם היו
מגלים שבאמת הייתה הלוויה, כי באמת כל יום שלישי מת מישהו
בקיבוץ. כל יום שלישי היה אמור להיות מוקרן סרט בחדר האוכל,
אבל תמיד הוא התבטל מפאת הלוויה. ניסו להעביר את יום ההקרנה
ליום רביעי ואחר כך גם לשבת, אבל שום דבר לא עזר ותמיד באותו
יום נבחר, מת מישהו וביטל את הקרנת הסרט. לבסוף החזירו את
ההקרנה ליום שלישי, כי כולם כבר היו רגילים לכך, וזה השתלב
מציון במסגרת החגים והמועדים של הקיבוץ.
באותו יום, ישבנו אצל יואבי בדירה, הוא, אני ויוני, ביחד עם
ג'אקי ותומר. הם היו גדולים מאיתנו וכבר בצבא, ככה שלא היה להם
איפה לשבת והיו באים אלינו, כשיצאו הביתה לחופשה. לא היו מספיק
דירות בקיבוץ, אז לקחו מבני המשק שהתגייסו, את הדירות שלהם
ושיכנו בהן אותנו, בני משק אחרים שעוד לא התגייסו. כשהחיילים
יצאו לחופשה, הם פשוט באו לגור איתנו. אני גרתי בדירה של
ג'אקי, והיה לנו סיכום כזה שבזמן שהוא מגיע, אני ישן אצל דבי
חברתי האנגליה, במגורי המתנדבים. בתמורה, היה מביא לי חומרי
נפץ מהצבא ומצ'פר אותי, מדי פעם בג'וינט טוב, או בהפתעה אחרת.
אי אפשר לומר שהיינו חברים, בכל אופן לא כמוני וכמו יואבי, אבל
היה בינינו קשר טוב. האמת, שקצת פחדתי ממנו. הוא היה טיפוס
כזה, לא צפוי. אף פעם לא ידעתי מה הוא באמת חושב על דברים.
למשל, עלי. או על יואבי ויוני.
תומר גר אצל יוני ויואבי גר עם אחיו הגדול, שטס יומיים קודם
לכן לחו"ל.
יואבי, יוני ואני סיימנו את בית הספר בקיץ והיינו אמורים
להתגייס בפברואר, כלומר בעוד כחודש וחצי. יוני היה אמור
להתגייס שנה לפני כן, אבל בגיל שלוש עשרה הוא החליט שלא לגדול
יותר, ונשאר באותו גובה שלוש שנים. כשהצליחו לשכנע אותו להמשיך
לגבוה, הוא צמח במהירות. לפעמים היה צומח בשני סנטימטר בשבוע,
לפעמים ביומיים. אבל ההחלטה לא לגבוה וכל הטיפולים שעבר
בעקבותיה, הפריעו לו בלימודים. הוא לא הספיק להשלים את כל
החומר הלימודי באותו קצב בו גבה והיו מוכרחים להשאיר אותו
כיתה. אחיו התאום, טל כבר היה חייל.
היינו אמורים לעבוד במטע, רק שלא הייתה יותר מדי עבודה והיה
גשם. בגשם אי אפשר לעבוד, כלומר, אנחנו לא יכולנו לעבוד, כלומר
התחמקנו מלעבוד.
היינו מתחבאים בדירה של אחד מאיתנו, כל פעם בדירה אחרת, כדי לא
להיתפס, שותים בירות ומשחקים קלפים, והכל בשקט, כדי שאף אחד
מחברי המשק לא יתפוס אותנו ויחזירנו לעבודה. לפעמים, כמו אותו
יום עליו אני מספר, היינו מצליחים לארגן גם משהו לעשן.
אח של יואבי שטס לחו"ל, השאיר לאחיו הצעיר את מערכת הסטריאו
שלו, את הכיסוי מיטה שלו וגם חצי טולה של חשיש.
ישבנו אצלו בשקט, אני מפורר את החשיש ומכין קססה, יואבי בונה
באנג מבקבוק מים מינרלים וצינורית טפטוף, שחתך מהגינה של חדר
האוכל, ויוני מנסה לראות משהו בטלוויזיה, שקלטה רק את ישראל
ואת התחנה של קולונל חדד, 'מידל איסט טלוויזן'.
לפתע נשמעו דפיקות עדינות על הדלת. יוני נבהל. הוא הסתובב ופגע
בשולחן עליו קיססתי.
'בוא'נה, תיזהר', אמרתי בכעס.
'מי זה?', הוא סינן בחשש, שמא עלו עלינו ונצטרך לחזור לעבודה.
בחוץ לא ירד גשם, אבל היה מאוד קר והאדמה הייתה בוצית מהגשם של
הלילה. ממש לא התחשק לנו להתלכלך בבוץ. 'מי זה?', הוא שאל שוב.

'לא יודע', אמר יואבי, רגוע, 'אבל זה בטוח לא פוקסמן. אם זה
היה הוא, הדלת מזמן הייתה נשברת'.
פוקסמן היה מרכז ענף המטע ואחד האנשים הכי חזקים שהכרתי. והיה
לו גם את הגרפסים הכי רועשים. אומרים, שפעם הוא שבר חלון עם
גרפס שלו.
הדפיקות נמשכו מבלי שמישהו מאיתנו ענה. לבסוף נשמע קול מאחורי
הדלת, 'יואבי. אמיר, זה אני'.
יואבי חייך וקם מיד, לפתוח את הדלת. אל הדירה נכנסו תומר
וג'אקי, שהיה לבוש עדיין במדים.
אהלן, מה נשמע? מה המצב? מה קורה?', השתלט מיד ג'אקי על השיחה.

'ואללה, ג'אקי, הכל בסדר', אמרתי תוך החלפת כאפות הדדיות, 'מה
אתה עושה כאן?'  
'אתה יודע', אמר ג'אקי, 'הלוויה. תכין ראש'.
יואבי מילא את הבאנג במים והעביר אותו אלי. מילאתי את ראש
הצינורית והגשתי לג'אקי, אחר כבוד. היה לנו כבוד אל הגיל
וג'אקי היה המבוגר שבינינו. הוא התבונן בהערכה במכשיר ואמר,
'למדתם להכין באנג, מה?'
'היה לנו מורה לא משהו, ענה לו יואבי וחייך, 'אבל בסוף, בכל
זאת יצא משהו'.
ג'אקי לימד אותנו המון דברים חדשים, בעיקר בתחום האסור, שכלל
שימוש בסמים חדשים, גניבת מכוניות וניתוק מד הקילומטרים שלהן.
הוא הראשון שהראה לנו איך לבצע פרסה בנסיעה מהירה לאחור.
הראשון שנתן לנו להתנסות בקריסטל. הוא הביא את הקוק, אחרי
שבז'ה, בחור מהקיבוץ שעבד איתנו במטע, התגרה בו באומרו, שבטוח
שהוא לא יכול לארגן את זה.

ביום שישי שאחרי ההתגרות ישבנו ג'אקי ואני בדיסקו של הקיבוץ,
כשבז'ה התקרב אלינו ונעצר לפני ג'אקי. 'נו?', הוא שאל בזלזול,
'ארגנת?'
ג'אקי חייך אליו ואמר, 'בוא למעלה'.
הדיסקו שלנו היה במקלט, שמתחת לחדר האוכל. עלינו למעלה ויצאנו
אל החשכה. טיפסנו על גג המקלט. ג'אקי הוציא מכיס מכנסיו נייר
כסף מגולגל וצינורית פלסטיק דקה. הוא פרס את נייר הכסף. בתוכו
הייתה אבקה לבנה. הוא סידר את האבקה בשלוש שורות שוות והגיש
לבז'ה את צינורית הפלסטיק. בז'ה, מרוגש, ניסה לעשות פוזה של
מבין גדול, אבל היה ברור שהוא לא יודע מה עושים.
'תקרב את הצינורית לקצה שורה ואז תדחוף את הקצה השני לנחיר.
בז'ה ציית ועשה כמו שהסביר לו ג'אקי.
'עכשיו תשאף בבת אחת ותוליך את הצינורית לאורך כל השורה'.
הוא ניסה לעשות כפי שהורה לו ג'אקי, אבל לא הוציא לפני השאיפה
מספיק אוויר, ככה שהיה צריך לשאוף את האבקה בפעמיים. מיד הוא
נפל לאחור על גג המקלט. ג'אקי קפץ ובדק אותו.
הייתי די מבוהל, אבל ג'אקי הרגיע אותי, 'אל תדאג', הוא אמר,
'זה בגלל שהוא לא עשה את זה בבת אחת. תכף הוא יתאושש. רוצה
גם?'
הנהנתי לאיטי בראשי בשתיקה. ג'אקי הגיש לי את צינורית הפלסטיק
ואמר, 'תעשה את זה מהר ובבת אחת'.
עשיתי כמו שאמר לי ונפלתי גם אני על הגב.

לא הכל זכור לי מאז, רק שג'אקי סחב אותי בחזרה אל הדיסקו,
ושהרגשתי כמו רוח רפאים שמשוטטת בריחוף עדין בין האנשים
הרוקדים, כשמדי פעם אני עובר דרך גופם ומרגיש שוחה להם בתוך
הנשמות. כל אותו זמן היה צליל עמום ומרוחק מתנגן לו בקצה
מוחי.
בבת אחת נשאבתי בחזרה לתוך הכיסא שליד ג'אקי. הצליל העמום הפך
למוסיקה המתנגנת ברקע.
'חזרת?', שאל ג'אקי בחיוך ציני, 'איך היה?'
לא הצלחתי לדבר, אבל לפתע קלטתי שהשפתיים שלי כואבות מהחיוך,
שהיה מרוח לי על כל הפרצוף.
'קח, תשתה משהו', אמר לי ג'אקי, 'אתה צריך נוזלים'.
שתיתי מים ושאלתי, 'איפה בז'ה?'
ג'אקי חייך אלי ואמר, 'השארתי אותו שיתאושש על הגג, אבל אחר כך
באו זיגי ואורי ולקחו אותו משם, כי יש לו משלוח עופות בלילה.
הם חשבו שהוא שיכור והכניסו אותו למקלחת. מעניין כמה תרנגולות
הוא יצליח באמת לתפוס'. את הערב סיימנו בבריכת השחייה, עם שתי
מתנדבות שוודיות, שג'אקי 'סידר' לנו.  
ג'אקי לקח את מכשיר הבאנג הדליק את הראש ושאף בשקיקה את העשן.
הוא נשף את העשן בכוח ושאל את יואבי, 'ג'אנגו הביא לך?'
יואבי הנהן בראשו. לקחתי מג'אקי את הבאנג ומילאתי אותו שוב.
הדלקתי ושאפתי את העשן. תמיד בראש הראשון אני מקבל סחרחורת,
אבל בראש הבא שאני מפיל, זה מסתדר. אחר כך עברתי בסבב בין
כולנו. יוני היה אחרון.

הוא לא עישן הרבה ולעיתים קרובות היה מוצא את עצמו בסוף
'ישיבה' כזאת, סגור בשירותים, מנסה להקיא את נשמתו החוצה.
בפעם הראשונה שהוא עישן באנג, עשו לו ארנון ותומר את 'מבחן
האבות והאימהות' וכמעט הרגו אותו.
ישבנו אצלי בדירה עישנו, כשהוא הגיע והצטרף לסבב. ארנון ידע
שיוני חדש בעסק והכין לו ראשים קטנים, אבל תומר לא ויתר על
'מבחן האבות והאימהות'.
'מבחן האבות והאימהות' אמר, שהראש הראשון, הוא לזכר אברהם
אבינו, השני הוא ליצחק, השלישי ליעקב, הרביעי לשרה והלאה...
כשיוני הוריד את הראש של יעקב, הוא כמעט התעלף. כשתומר הגיש לו
את הבאנג, כדי להוריד ראש לזכרה של 'שרה אימנו', הוא קפץ
ממקומו ורץ לשירותים. בסוף הערב, היינו צריכים לגרור אותו
למיטתו.
מאותו ערב עבר כבר הרבה זמן, ויוני למד איך להסתדר עם המכשיר,
אבל עדיין השתדל לעשן פחות עם הבאנג ויותר עם ג'וינטים, ככה
שליוני לא הגשתי את המכשיר, אלא גילגלתי לו ג'וינט.
לפתע נפתחה הדלת בסערה, ובז'ה נכנס אל החדר, כנראה שכחנו לנעול
אותה, כשג'אקי ותומר נכנסו. הוא היה מרוגש כולו.
'יאללה בואו', הוא כמעט צעק, 'יש פרה במטע'.
שבוע לפני כן הודיע פוקסמן במודעה גדולה על לוח המודעות שבחדר
האוכל, שיש אישור לירות בפרות שמתרוצצות במטע. לקיבוץ השכן היו
פרות, אשר רעו בשטחים שליד המטע.

המטע שלנו היה מגודר, אבל בשביל גוש בשר ששוקל כשש מאות קילו,
גדר, זו במקרה הטוב אופציה לגירוד יותר מאשר מחסום, והן היו
עוברות אל תוך המטע, משמידות בדרכן שתילים צעירים וקורעות קווי
השקיה.
פוקסמן התלונן בפני מזכירות הקיבוץ השכן וכשזה לא עזר, הוא
הודיע להם חד משמעית, שבפעם הבאה, שהוא יראה פרה בתוך שטחי
המטע, הוא ידאג לחסל אותה.
'ראית אותה?', נדבק יואבי בהתלהבותו של בז'ה.
'לא', אמר בז'ה, 'אבל פוקסמן אמר לי. תביא ראש'.
הכנתי לו אחד. הוא לקח את הבאנג, הסתכל בתיעוב בכמות החומר,
שמילאתי בראש המכשיר ולקח אליו את קערית הקססה. הוא דחף עוד
קססה לתוך הראש מלמל, 'טירונים מזוינים', והוריד את הראש בכוח.

מיד הוא פרץ בסדרת שיעולים חריפה, ממלא את החדר בעשן סמיך.
'בוא'נה, מה זה חומר הזה?', הוא אמר תוך כדי שיעול, 'זה חשיש,
זה?'
'תה לא מריח?', סינן יואבי בזלזול.
'חומר טוב', מלמל בז'ה והתמוטט על מיטתו של יואבי.
'למה עם הבגדי עבודה?' צעק יואבי, אבל בז'ה לא הקשיב לו ושכב
ללא תזוזה.
'התעלף?', שאל ג'אקי.
'מת', ענה לו תומר. זו הייתה המילה הראשונה שאמר ביומיים
האחרונים, ועבר בערך שבוע מאז שדיבר לפני כן. תומר לא היה
טיפוס משתפך.

בוא נאמר שאם היו בחינות ל'שלגיה ושבעת הגמדים', בטוח שלא היה
מקבל את התפקיד של הגמד 'דברני'.
הוא היה נהג בוס בצבא והסתובב, תמיד, בבגדים אזרחיים, כשאקדח
גדול תקוע לו על המכנסיים, 'משכין שלום', הוא קרא לו, כמו ההוא
מהסרט.
'בוא'נה', סנט בו ג'אקי, 'תיזהר שלא יתייבש לך הגרון מרוב
דיבור'.
תומר החזיר לו חיוך מרוצה ולקח את הבאנג שעל השולחן.
'מה עם הפרה?', שאל יוני, 'לא הולכים לחסל אותה, כמו שאמר
פוקסמן?' הוא היה להוט להתגייס, אבל כולנו ידענו, שאין לו
הפרופיל המתאים להיות קרבי, בגלל הניסויים בגדילה שעבר.
'יש לך רובה?', שאלתי אותו בלעג.
'לא', הוא ענה לי, 'אבל לג'אקי יש, ויש לו גם ג'יפ'.
על זה לא חשבתי ופניתי אליו מיד. 'מה אתה אומר, ג'אקי?',
שאלתי, 'יש מצב?'
ג'אקי נראה משועשע. הוא הסב את מבטו בשאלה אל תומר, שהנהן
בראשו לחיוב.
שלושתנו קפצנו על רגלינו בהתלהבות.
'הלו, רגע', קרא ג'אקי, 'אתם יודעים איפה היא?'
נבוכים, הסתכלנו אחד אל השני ואז אל בז'ה ששכב על המיטה.
'בז'ה', קרא לו יואבי, ''תה בא?'
בז'ה מלמל משהו לא ברור ונשאר לשכב בלי לזוז.
'מה זה?', שאל יואבי.
בז'ה ממלמל שוב. יואבי התכופף אליו וקרב את אזנו אל פיו של
בז'ה. 'אתה בא?' הוא שאל, מחכה לתשובה.
'עזוב אותי, אני מת', אמר לו בז'ה.
תמיד היה לו טיימינג מושלם. אמרו עליו  בקיבוץ, שהוא יודע
בדיוק מתי להופיע או להעלם בדיוק ברגע הנכון. עכשיו, מבחינתו,
כנראה שזה היה זמן טוב להעלם.  
'תשאל אותו איפה נמצאת הפרה?', דחק יוני ביואבי.
'לא חשוב', אמר יואב והתרומם, 'נמצא לבד'.
'אבל מה, נסתובב כמו מטומטמים בכל המטע?', התעקש יוני, ',
תשאל, תשאל אותו'.
'הוא לא יענה לי, הוא מת', אמר בכעס יואבי, 'חוץ מזה שלא
נסתובב כמו מטומטמים, נסתובב כמו גברים על הג'יפ'.
האסימון ירד ליוני והוא חייך אל יואבי ואז אל ג'אקי. 'תיתן לי
לנהוג בג'יפ?'
'בטח', אמר ג'אקי, 'ואם תהיה נחמד, גם לירות בקלאצ' שלי'.
יוני התרגש מאוד וגם יואבי ואני היינו נלהבים.
יצאנו מהדירה ועלינו לרכב של ג'אקי. הוא ישב במושב הנהג, תומר
ישב לידו ואנחנו הצטופפנו במושב האחורי. ג'אקי נהג את הג'פ, עד
שהגענו לשער בגדר המערכת של הקיבוץ, שהייתה גם גדר הגבול בין
ישראל ללבנון.
הקיבוץ שכן בואדי, שחיבר בין שתי המדינות. מצד אחד של הגדר
גרנו אנחנו ומצידו השני שכן כפר לבנוני. פעם היו בינינו קשרים
ואפילו ביקרנו בכפר והם אצלנו.
אחת הילדות הלבנוניות טבעה אצלנו בבריכה ורק הודות ליובל, שקפץ
אליה והוציא אותה מהמים, נמנעה תקרית דיפלומטית מביכה. ככה
לפחות סיפר לנו אבא שלו, כי הוא כבר מת בצבא.
אבל מאז המלחמה הגדולה של בגין, אין כבר יחסים טובים עם הכפר
הלבנוני והקשר היחידי בינם לבינינו הוא קול המואזין שלהם,
שנשמע בבוקר ואחר הצהריים.
ברגע שעבר את שער הקיבוץ, עצר ג'אקי את הג'יפ וירד ממנו
בקפיצה. 'מי נוהג ראשון?'
'אני', קראנו שלושתנו ביחד וזינקנו ממקומנו. יוני היה זריז
יותר ועבר במהירות למושב הנהג. ג'אקי התיישב לידנו ואמר, 'סע,
גבר'.
הג'יפ קרטע, כשיוני ניסה לזנק איתו.
'הלו, לאן אתה ממהר?', נזף בו ג'אקי, 'תתחיל בעדינות, כמו עם
בחורה'.
יוני הסמיק. הוא עוד לא היה עם בחורה, כלומר לא שכב איתה, אם
לא לוקחים בחשבון את הפעם בה החליט ג'אקי לגאול אותו מבתוליו.
ערב אחד ירדנו לפאב של המתנדבים. המקום, להבדיל מהדיסקו של
הקיבוץ, היה פתוח כמעט כל ערב. לא יודע למה, אבל ג'אקי התלבש
על בז'ה וחימם אותו על בחורה דנית שמנה. עכשיו, כשאני אומר
שמנה, אני לא מתכוון ביחס, נאמר,  ליוני, שהיה רזה כמו מקל.
אני מתכוון שמנה ביחס, לבז'ה, שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליו
זה שהוא רזה. הוא היה גם שמן וגם נמוך. ג'אקי והוא התערבו
שלבז'ה אין את האומץ להשכיב אותה. בז'ה הסכים וניגש אליה מיד.

הוא דיבר איתה שתי מילים בקושי, כשהיא גררה אותו החוצה. הוא
עוד הספיק לומר לנו שהחלון שלו פתוח ונעלם אחריה. עלינו אל
הדירה שלו והצצנו מהחלון. זה היה מחזה מדהים.
כמו שני לוויתנים, הגוהרים אחד על השניה. בז'ה קלט אותנו מיד
והרביץ פוזות מול עינינו הנדהמות. הדנית לא הרגישה בכלום.
'אתה נכנס אליהם', פסק ג'אקי והתכוון ליוני.
'אני מה?', שאל יוני במבוכה.
'קדימה, כנס', אמר ג'אקי, 'זה הצ'אנס שלך'.
'אבל אני לא נמשך אליה', התנגד יוני.
'חמש פעמים ראשונות, אתה לא יכול להיות סלקטיבי', הסביר לו
ג'אקי, 'אחר כך זה כבר סיפור אחר'.
'ומה אם היא לא תסכים?'
'אם היא הסכימה לב'זה, היא תסכים לכל דבר', סגר ג'אקי את
הדיון, 'יאללה, כנס כבר'.
יוני נכנס ועמד מבויש בפינת החדר. הדנית נבהלה וקפצה אל בגדיה,
כשבז'ה מנסה להרגיעה, בספרו לה שהם אחים ושתמיד הם נוהגים כך.
אבל שום דבר לא עזר והמתנדבת הדנית ברחה מהדירה, לקול צחוקנו.

מאז, לא היה ליוני הרבה מה לחדש בתחום המיני, ככה שכשג'אקי נזף
בו על הג'יפ, הוא יוכל היה רק לדמיין איך מתנהגים בעדינות עם
בחורה.
הוא שיחרר את הדוושה לאט, לאט. הג'יפ יצא בנסיעה חלקה ממקומו.
'ככה יותר טוב', אמר ג'אקי.
יוני חייך בגאווה.
הסתובבנו ברחבי המטעים, מחפשים את הפרה המשוטטת ולא מוצאים.
אני כבר התייאשתי והיה לי קר. ההתלהבות הראשונית שככה, מה גם
שלא נראה לי שזה שיא העולם בהנאה, לירות בפרה. גם יואב וג'אקי
כבר נראו כאילו נמאס להם. אבל יוני לא ויתר, הוא הרי נהג.
לתומר, שישב מקדימה, שום דבר לא היה איכפת.
לפתע הופיע מולנו מאייר, רכוב על טרקטור ישן. אנשים סיפרו
שהטרקטור והוא הגיעו לקיבוץ בערך באותו הזמן ולפי איך ששניהם
נראו, זה קרה לפני הרבה מאוד זמן. מאייר היה האיש הכי זקן שעבד
במטעים, והכי חזק, חוץ מפוקסמן. אבא שלי סיפר עליו שפעם הוא
נלחם בידיים ריקות בחזיר בר, ויצא בלי אף שריטה.
'זה לא היה חזיר, זאת הייתה חזירה', הוא אמר לי, כששאלתי אותו
יום אחד, בזמן שגזמנו ביחד עצים במטע, 'וזה לא נכון שהייתי
בידיים ריקות, היה לי אקדח, אבל הנוקר שלו נתקע, בדיוק כשהיא
התקיפה אותי. היא פחדה שאני אפגע בגורים שלה'.
'אז מה עשית?', שאלתי, מסוקרן.
'זרקתי עליה את האקדח', הוא המשיך בסיפורו, 'אבל זה לא הזיז לה
והיא קפצה עלי'.
הוא השתתק והמשיך לגזום בשקט. חיכיתי שימשיך.
'הייתה חזירה זקנה, החטים שלה כבר היו רופפים'.
'הרגת אותה?'
'בטח הרגתי אותה', הוא התנער וחייך לעברי, 'לא רציתי בהתחלה,
אבל היא שברה לי את היד, ככה שלא הייתה לי ברירה'.
כמובן שלא.
מאייר נעצר לידינו עם הטרקטור המקרטע שלו.
'ראיתם את פוקסמן?', הוא שאל, נסער.
'לא', אמר ג'אקי, 'למה?'
'שוב חדרה פרה למטע'.
'מה אתה אומר?', אמר ג'אקי באדישות, 'איפה?'
'באגסים, חלקה 22 A', אמר פוקסמן, 'אם תראו אותו תדווחו לו,
בסדר?'
'אין בעיה מאייר', השיב לו ג'אקי, 'ד"ש למאיה'.
תוך כדי חיוך אל מאייר, הוא סינן ליוני, 'סע, גבר, סע'.
יוני זינק עם הג'יפ, מאושר שמאייר לא שם לב שהוא הנהג, משאיר
את מאייר מאחור, תוהה לעצמו, מה לעזאזל יש לג'אקי למסור ד"ש
לביתו.
ג'אקי היה שוכב עם מאיה, ביתו הצעירה של מאייר, שהייתה יפהפייה
בת 16. היא הייתה כל כך יפה, שכולם טענו שהיא לא באמת הבת של
הזוג מאייר, מאחר שאישתו של מאייר, הייתה אפילו יותר מכוערת
ממנו. היא זכתה פעם בתחרות התחת הגדול של אילת, בעת טיול משק
לדרום. אבל כמו שאמא שלי, עליה השלום, הייתה אומרת, 'מינוס
ועוד מינוס, נותן פלוס'. היו לה הרבה סיסמאות כאלו, מהן אני
זוכר בעיקר את זו וגם, 'מי שאומר לך- תיזהר, אתה דורך על
נמלים, תדע מיד שהוא רוצח', וגם, 'על תלך יחף על רצפה קרה, כי
אז תקבל רמיטיזים'. אף פעם לא הבנתי מה זה רמיטיזים, ועכשיו,
כשהיא איננה, זה כבר במילא לא משנה, אבל אני מוצא את עצמי אומר
בדיוק את אותם המשפטים האלו לבני, ככה שיש סיכוי סביר, שגם היא
לא ידעה את פירושם ושמעה אותם מאימה.

נסענו מהר לחלקת האגסים עליה הצביע מאייר ושם היא עמדה, מלחכת
עשב, פרה ענקית בצבעים שחור ולבן.
'הולנדית', אמר יואבי. הוא הבין בהולנדיות. הייתה לו חברה,
מתנדבת מהולנד, כך שלא פקפקנו באינפורמציה שסיפק.
ירדנו מהרכב ונעמדנו מולה. היא הרימה את ראשה לקראתנו ומיד
חזרה באדישות אל העשב שאכלה.
'תן ת'מפתחות', אמרתי ליוני.
הוא הסתכל אל ג'אקי, שהנהן בראשו וסינן לעברי, 'תשאיר את הקשר
דלוק', אמר, 'ואם אתה שומע שצועקים משהו על ילקוטים, תחזור מיד
לכאן, מובן?'
ילקוטים היה הכינוי הצבאי ליריות. מעל למטעים של הקיבוץ היה
מוצב צבאי, שחלש על הגזרה, שמר עלינו ועל הכפר הלבנוני, שמהצד
השני של הגדר.
'תחזור מהר', אמר יואבי, 'גם אני רוצה'.
חייכתי ועליתי על הג'יפ. לא הייתה לי כל כוונה לחזור, לפני שהם
גומרים לירות בפרה.
יצאתי בנסיעה מהירה בין חלקות האגסים, מנסה ככל יכולתי שלא
לפגוע בעצים, מחפש כל מהמורה על דרך העפר, כדי לקפוץ כמה שיותר
גבוה, שהרי בשביל זה הם ייצרו את הג'יפ, לא?
לפתע נשמעו יריות מהכיוון שבו השארתי את 'החברה' והפרה. ידעתי
שהם הולכים לירות בה, אבל הרעש הבהיל אותי. שניות אחר כך,
נשמעו בקשר הצבאי, צעקות על ילקוטים בגזרה. מרוב פחד, איבדתי
לשנייה את השליטה על הרכב ומצאתי את עצמי תקוע בתוך עץ אגס
גדול. ניסיתי לנסוע לאחור, אבל הייתי תקוע חזק. לא ידעתי מה
לעשות. מרחוק, נשמעו שוב קולות ירי. קפצתי מהרכב ומיהרתי אל
חבריי.
כשהגעתי אליהם ראיתי שיואבי וג'אקי מתווכחים ביניהם. ג'אקי
ניסה להחזיר לו את הרובה, אבל יואבי סרב בעיקשות.
'נו, תירה בה כבר', אמר ג'אקי, חסר סבלנות.
'לא יורה', התנגד יואבי.

'תירה, תירה', הצטרף יוני, חסר סבלנות.
לא רוצה', אמר יואבי.
''תה לא רוצה לירות בקלאצ'?', שאל ג'אקי, מופתע.
'רוצה, בטח שרוצה'.
'נו, אז מה הבעיה?', שאל יוני.
'לא רוצה לירות בה', אמר יואבי והצביע על הפרה.
זו, עמדה מולם והמשיכה ללעוס עשב באדישות, למרות שכבר הייתה
פצועה.
גופה הגדול, כוסה כתמי דם, שזלג ממנה בטיפות גדולות וכהות
שהחתימו את האדמה והעשב מסביבה.
'אבל זאת רק פרה', ציין ג'אקי ודחף שוב את הנשק לידיו של
יואבי.
'לא יורה בה', התעקש יואבי.
'אז במה תירה?', שאל בזלזול יוני, 'באוויר?'
'בוא'נה, יא מסטול, תירה כבר', התפרץ עליו ג'אקי, 'תירה בה, או
שאני יורה בך'.
הם השתתקו בהפתעה, וניסו לבחון בפניו, אם הוא רציני. הוא היה
רציני. הרובה היה בין ידיו, קנהו מכוון על האדמה שבינו ובין
יואבי.
יואבי היה מבוהל. גם יוני. גם אני נבהלתי. יצאתי מבין העצים
והתקרבתי אליהם.
'מה קורה, ג'אקי?', ניסיתי להישמע קליל.
'החבר שלך כאן, לא רוצה לירות בה', אמר ג'אקי בכעס, מהול
בשנאה.
הסתכלתי אל יואבי. הוא החזיר לי מבט מפוחד וסינן, כמעט בוכה,
'מה אתה רוצה ממני, ג'אקי, לא בא לי לירות'.
'מה אתה בא להסתלבט עלי?', כעס ג'אקי, 'אמרנו שכל אחד יורה
בתורו, לא?'
הוא פנה אל יוני ותומר, כאילו בכדי לקבל את אישורם. הם נמנעו
מלפגוש את מבטו.
'אתה אמרת', מלמל יואבי.
'בואנה, תיזהר ממני', אמר ג'אקי והתקרב באיום אל יואבי, 'אתה
מוציא אותי מנייק'.
יואבי נרתע לאחור בפחד ומעד על הרצפה. ג'אקי עמד מעליו.
לפתע נשמעה ירייה חזקה. קפצנו בבהלה וראינו את תומר, עומד מול
הפרה באקדח שלוף, חצי חיוך אדיש על פניו. הוא המשיך לירות עד
שהאקדח התרוקן.
הפרה געתה בכאב. נכון יותר לומר, שהיא צווחה, אולי אפילו בכתה
מכאב. אף פעם לפני כן לא שמעתי קול כזה. זה היה כל כך נורא,
שגם אני הרגשתי כאב והיו לי דמעות בעיניים. הפרה רצה במעגלים
סביבנו, פוגעת בראשה בעצים, דבר שהגביר את סבלה וכך גם את
בכייה. עמדנו מזועזעים נוכח המראה המזעזע הזה. כנראה שכולם חשו
כמוני, כי הם נראו כאילו הם נפגעו מהיריות. בעצם לא כולם. תומר
התבונן בה בעניין כמעט מדעי. חצי החיוך לא עזב את פניו.
לעומתו, ג'אקי נראה כאילו הוא עומד עוד רגע להתמוטט. חטפתי
בכעס את הרובה מידיו. הוא לא התנגד לי והתיישב, כמעט נפל, על
האדמה.
עמדתי מול הפרה וכיוונתי אליה את הנשק. היא הפסיקה לרוץ ורק
עמדה מולי, מתנשפת בכבדות. כל נשיפה של אוויר הוציאה מתוך פיה,
סילון של אוויר ודם.
לחצתי על ההדק ועצמתי עיניים. לא קרה כלום. ההדק לא נלחץ לי.
ניסיתי שוב, יותר בכוח, אבל שוב לא הצלחתי ללחוץ עליו.
הסתובבתי אל ג'אקי, 'מה יש לרובה שלך?', שאלתי, 'למה הוא לא
יורה לי?'
ג'אקי לא ענה לי. הוא ישב על הרצפה בראש מורכן.
'ג'אקי. היי ג'אקי', קראתי, לעברו. אבל הוא לא ענה.
''תה צריך לשחרר את הנצרה לפני כן', אמר בשקט תומר.
'תסתום 'תפה שלך, מפלצת', התפרץ עליו במפתיע יוני, 'אתה, אתה
יותר גרוע מהיטלר, יותר מערפאת'.
'גם אתה ירית בה', אמר תומר, 'אז אל תתחיל לי גם אתה להיות
הומו כמוהם'.
יוני התנפל עליו בכעס והיכה אותו באגרופו. תומר נפל בכבדות על
האדמה ויוני קפץ עליו, ממשיך להכותו, עד שיואבי הוריד אותו
ממנו. תומר נשאר שוכב מקופל מחזיק את ראשו בידיו.
שחררתי את הנצרה והסתובבתי אל הפרה. היא כבר בקושי עמדה על
רגליה. עצמתי שוב את עיניי ולחצתי על ההדק. צרור יריות השתחרר
מהרובה. נהדפתי לאחור בהפתעה, עיניי עדיין עצומות. כשפקחתי
אותן ראיתי את הפרה מוטלת לידי, מתה. יואבי התקרב אלי, תפס
בקנה הרובה והזיז את אצבעי מההדק. לא שמתי לב, אבל עדיין לחצתי
עליו בכוח.
'די', הוא אמר בשקט, 'זה נגמר'.
הוא לקח ממני את הרובה והגישו לג'אקי. 'קח', הוא אמר בשקט.
והסתובב ממנו.
ג'אקי לקח את הנשק, בראש מושפל. 'סליחה', הוא אמר כמעט בלחש,
'סליחה יואבי'.
יואבי הסתובב בהפתעה ונעמד מול ג'אקי, שישב על הארץ. הוא ניגש
ונעמד מעליו, הרים אותו על רגליו והניח בעדינות את ידו על
כתפו. הם עמדו כך כמה שניות עד שיוני אמר, כדאי לעוף מכאן לפני
שיבואו מהצבא'.
'פלא שהם עוד לא הגיעו', פלט תומר בכאב. אני חושב שהוא דיבר,
אותו יום, יותר מששמעתי אותו מדבר כל חיי.
יואבי וג'אקי התנערו והסתובבו לעברי בשאלה, היכן הג'יפ?
'איך זה, שלא שמעתי אותך מגיע?', נזכר לפתע יוני.
'אה...א...', גמגמתי, 'נתקע לי הג'יפ'.
'איפה?', שאל ג'אקי, שהתעשת בינתיים וחזר להיות מעשי כתמיד.
'לא יודע', השבתי, 'אולי שתי חלקות מכאן'.
בוא נמצא אותו', אמר ג'אקי, 'נמצא ונעוף מכאן'.
התחלנו ללכת כשיוני מלמל, 'יותר אני לא נוגע בבשר'. המשכנו
לצעוד בשתיקה. כל אחד היה עסוק במחשבותיו, על מה שהתרחש דקות
אחדות לפני כן. אני שאלתי את עצמי כל הזמן הזה, 'מאיפה לעזאזל
בא הרוע הזה שראיתי בפניו של תומר, כשירה בפרה?' לא מצאתי
תשובה לכך. הוא הלך איתנו אבל לא בדיוק איתנו, מעט מאחור, נזהר
שלא להיתקל ביוני.
הגענו אל הג'יפ. מרחוק, אי אפשר היה לראות אותו וזה היה מזלנו,
כיוון שאיך שעמדנו לידו, חלפו שלושה ג'יפים צבאיים, במרחק כמה
עשרות מטרים מאיתנו, בדרכם למקום המשוער, בו נשמעו היריות. מיד
קפצנו לתוך הג'יפ של ג'אקי והמתנו בשקט. הרכבים הסתובבו במטעים
מבלי למצוא כלום. אחד מהם, אף עבר לידינו מבלי שיגלה אותנו.
לאחר כעשרים דקות, נסעו הג'יפים בחזרה למוצב ואנו נותרנו
לבדנו. ניסינו לחשוב איך אפשר לחלץ את הרכב מהעץ.
'צריך לנסר את הענפים מסביב', חיווה יוני את דעתו.
'יש לך משור?', שאל בציניות ג'אקי, 'לא, כי לי אין, אבל אם אתה
מציע, אז אולי יש לך?'
יוני נענע ראשו לשלילה, 'לא, אין לי'.
'צריך להוציא אוויר מהגלגלים', אמר תומר בשקט.
היה רגע של שתיקה, שאחריו התפרצנו בצחוק.
שנתיים לפני כן, נסענו לים, באחד מרכבי הקיבוץ. החלטנו להיכנס
עם הרכב, קרוב ככל שניתן לים. בערך עשרים מטר מקו הים, שקענו
בחול.  ג'אקי, שנהג באוטו, ניסה לנסוע קדימה ואחורה, אבל רק
התחפר עוד יותר. ירדנו מהרכב לבחון את המצב. זה לא נראה טוב.
ניסינו לחפור ליד הגלגלים. הרכב לא יצא. ניסינו לדחוף קרשים.
הרכב נשאר תקוע. נועם הציע שנוציא אוויר מהגלגלים, אבל אף אחד
לא הקשיב לו. אף פעם לא הקשבנו לו. ניסינו לדחוף את רכב, אבל
גם זה לא עזר. נועם המשיך להציע להוציא אוויר. אבא שלו אמר,
שככה עושים. עדיין לא הקשבנו לו. ניסינו להרטיב את החול שסביב
הגלגלים. הרכב סירב לצאת. ונועם ממשיך לקשקש על האוויר
בגלגלים. לבסוף הסתובב אליו ג'אקי וצעק בכעס, 'אם אתה רוצה
להוציא אוויר, אז תוציא ותעזוב אותנו בשקט'.
נועם הוציא את האוויר מהגלגלים. אחר כך, הוא נכנס לרכב וניסה
לחלצו בנסיעה קדימה ואחור. כמובן שהוא לא הצליח, כך שנותרנו עם
רכב, בלי אוויר בגלגלים, השקועים עמוק בתוך החול הרך.
מאז, בכל פעם, שמישהו נתקע עם רכב, או רואה רכב תקוע, מיד היה
עולה המשפט הזה, 'צריך להוציא את האוויר מהגלגלים', כמו שם
צופן למצב שאין לו פתרון.
עמדנו שם וצחקנו צחוק היסטרי. צחוק, שהוציא מתוכנו את כל
המתחים של היום הזה. צחוק, שחיבר את תומר מחדש אלינו. עמדו לי
כבר דמעות בעיניים מרוב צחוק. לאט, לאט נרגענו והשתתקנו. שוב
היינו אובדי עצות בנוגע לג'יפ.
'מה זה?', שאל לפתע יוני, אני שומע משהו?'
האזנתי בריכוז. מרחוק, נשמע רעש טרקטור. הרעש התחזק בהדרגה
והתקרב אלינו. מבין העצים הופיע לפתע בז'ה, רכוב על טרקטור
ג'ון-דיר ירוק וגדול. הוא נעצר לפנינו וירד מהטרקטור בחיוך
רחב.
'אהלן', הוא קרא אלינו בהתלהבות, 'מצאתם אותה?'
הוא לא שם לב שהג'יפ תקוע. כמו שאמרתי, היה לו חוש טיימינג
מצוין. לא אמרתי חוש הבחנה.
'איך ידעת?', שאלתי אותו.
'אז מצאתם?', הוא היה מאושר, בואו נירה בה.
'איך ידעת, בז'ה?', שאלתי שוב.
'ידעתי מה?', הוא שאל במבוכה.
'איך ידעת לבוא בזמן, ועוד עם ג'ון-דיר?'
'מה?', הוא ספק התנצל, ספק לא הבין, 'זה הטרקטור היחידי
שמצאתי'.
'לא חשוב', אמר ג'אקי, חסר סבלנות, 'בוא תעזור לגרור אותו
החוצה'. הוא הצביע על הג'יפ.
בז'ה הסתכל בעקבות ידו של ג'אקי ומבט של הבנה עלה על פניו.
'מי נהג?', הוא שאל בזלזול, יוני?'
התחלתי לענות, כשתומר התערב ואמר, 'מה זה משנה מי נהג, צריך
לעוף מכאן לפני שיהיו צרות'.
בז'ה היה המום, מכך שתומר מדבר. 'אתה חולה, או משהו? אכלת משהו
לא טוב? ניתחו לך לשון לתוך הפה?'
תומר לא ענה.  ג'אקי השתלט על העניינים ואמר, 'עזוב, בז'ה. עלה
על הטרקטור ותקרב אותו אל הג'יפ'.
בז'ה עשה כמו שהתבקש. ג'אקי הוציא מהג'יפ כבל גרירה וחיברו
לטרקטור ולג'יפ.
'עכשיו תיסע לאחור', הוא הורה לבז'ה.
בז'ה נסע לאחור ומשך את הרכב אל מחוץ לענפי עץ האגס הגדול.  
ג'אקי קיפל את הכבל והכניס אותו לג'יפ.
'יאללה, הביתה', סינן יואבי ועלה על הרכב. עלינו אחריו ורק
ג'אקי הלך אל בז'ה, שישב על הטרקטור, והסביר לו שירי על הפרה,
הוא כבר לא אופציה מעשית. בז'ה, התאכזב, סינן קללה, ונסע
מהמקום בכעס.
ג'אקי חזר אל הג'יפ ונסענו בחזרה לקיבוץ.
למחרת שמעתי שהקפיצו בצבא את כל הגזרה של הגבול בהתראה של
יריות, אבל לא מצאו כלום. אחרי שלושה ימים, גילו את גוויית
הפרה. פוקסמן גרר אותה מהמקום בו יריתי בה, ושרף אותה במזבלה,
שבקצה המטעים.
שבועיים אחר כך עוד נסחב אחריו שובל של זבובים, שנמשכו לריח של
המוות. אישתו לא נתנה לו לישון בבית, אז הוא החליף עם חברי משק
תורנות של שמירה בלילות.
ואני? אני לא הפסקתי לאכול בשר אומנם, כמו יוני, אבל למחרת
בבוקר קמתי עם הידיעה, שיותר אני לא יורה ברובה. בחיים.
זה לא היה המפגש האחרון שלי עם פרות. ביפן, נפלה פרה על הרכב
בו נהגתי. מחצה את כל החלק האחורי של המכונית.
אבל זה כבר סיפור אחר...