בחיי המדונה , בשם כל הקדושים והצלוב, ממרומי
הקאפלות המעוטרות ביד גאון, ממקום שבתי במסעדות
ביתיות, ממקום עומדי על גדות הטיבר ולמרגלות מדרגות,
בפיאצות, מהמקום בו השלכתי מטבע זהב מעבר לכתפי
ומשאלה בלבי - בי נשבעתי - איזו ארץ מופלאה!
וזו אינה סתם מליצה, וזה לא רק בגלל שהולכתי
עצמי לאיבוד  בין כרמי טוסקנה הכורעים לעייפה
תחת עסיס ענבים לפני בציר, זה בעיקר בגלל
שהצלחתי להשכיח מעצמי מאיפה אני באה
בלי דעת לאן אני הולכת , פסק זמן מהחיים
במקום מופלא שעוצב בידי הבורא באהבה רבה,
ביד גאון של ממש.  זה בזכות הצבעים והמראות
הריחות והטעמים, זה בגלל האנשים המחייכים,
זה בגלל השפה המתנגנת והכמעט לא מובנת,
זה בגלל ההארה שהאוכל האיטלקי שאנחנו
מבשלים כאן בבית טעים  לא פחות (ואני יודעת
כמה בשלנים מתוכנו שפסטה ממטבחם טעימה
פי שש) זה משהו באויר המתובל  בתבלינים ושמן זית,
זה הקיאנטי  הקטיפתי המחליק את פירות הים במורד הגרון,
ועוד לא דיברנו  על עיר המים האגדית, זו שגונדולות
משייטות  בעורקיה,  והאי הקטן  בו מורנו ורבנן מפיחים
חיים בזכוכית , מעשה אומן, בריאה של ממש, והמגדל הנוטה,
שמקרוב קרוב - נמוך נמוך, אך יותר מהכל - אודה ולא אבוש -
זה בזכות חבל ארץ ירוק, בו כבישים מתפתלים בין שדות
מטעים וכרמים, כל כך ירוק שבא לבכות, כמו בפעם ההיא,
בבית הכנסת היהודי שניצל מאוד בפירנצה הקסומה, כמו אז
כשלב נצבט מול מנורה מסותתת על שער כובש רומאי, כזו
שנבזזה מביתנו השני וזה מפעים לב יהודי כל פעם מחדש בין
איצטגנין ועכו"ם. ויורדת שלווה ,כזו שכבר נשתכחה וכמעט מפריעה
לשגרה הברוכה, והידיעה שעכשיו זה  זמן שאול בלבד עד לטרוף
המבורך של מחר, זו יותר מנחמה  פורתא.  וכל לילה, עם שקיעה,
עת עייפות מכרעת גופך בין סדיני פוך וכותנה, עיניים נעצמות
כמעט מאליהן, ורק המחשבה על ציפור מפלדה שתתרומם עוד מעט
(גם אם  באיחור של חצי יממה במרחב אווירי שיפתח מחדש לתנועה)
ותישא אותך חזרה לביתך בבטחה משרה שינה מתוקה, כמעט ללא
הפרעה או חלום בלהה.

ועכשיו אני כאן.
וכבר אמרתי שהרגע הכי מרגש זה לחזור הביתה?
והציניקנים יגידו  - קלישאה שחוקה , ואני אומרת שזו הקלישאה
הכי נכונה שאני מכירה.
ומי שחושב אחרת - שיקום!