אילנה, שקראה לעצמה בעשר השנים ,אילנית (33)סגרה את חלון החדר,
התאוורר מספיק היא אמרה לעצמה, כמו כל בוקר כמו כל ערב כמו כל
יום. מזלה שאביה היה אמיד מספיק, ובמותו המוקדם איפשר לה את
חייה הנוכחיים. לא הייתה צריכה לצאת מהבית אלא לקניות במכולת
או פעם בחודש בסופרמרקט השכונתי בשעת לילה מאוחרת. את פרנסתה
מצאה מעריכה לשונית של כתב עת לגנים וגננים. הייתה מקבלת את
מאמרי הירחון לביתה ואותו השליח בדרך כלל היה גם מגיע לאסוף את
החומר המוכן כאשר התקשרה לעורך.
דירה, קומה חמישית, ללא מעלית, אינה מקום שקל לרדת ממנו ולעלות
אליו, התלונן השליח כל פעם. אנחנו לא בניו יורק ענתה לו אילנה,
ונתנה בידיו את המעטפה החומה עם דפי המאמרים מקושטי סימני
העריכה האדומים.
אחר כך התפנתה להכין לעצמה עוד כוס של קפה פילטר, חזק. וכמו
בתנועה מורגלת מאליה הדליקה לעצמה סיגריה והביטה במחשב, עלתה
אל רשת הצ'אטים ונכנסה לחדר השיחות החביב עליה "סופרים
וספרות". למה דווקא שם, היא תהתה לעצמה לא פעם, אולי משום ששם
יכלה להסתתר הכי טוב מאחורי דיונים אקדמאים על טיבה של ספרות,
וההקשרים בינה ובין חיי המציאות. אולי משום ששם היו גברים
בודדים שהגיעו, רכי שפה ולא בוטים ודוחים כמו בחדרי שיחה אחרים
אליהם הייתה גולשת בשעות לילה מאוחרות, זמן שחדר הסופרים
והספרות היה נטוש וכל אחד הלך למיטתו ולעיתים לאהבתו.
פעם עוד לפני שנעלה עצמה במרומי הקומה החמישית, אילנה למדה
ספרות בבר - אילן, הפסיקה במחצית השנה השלישית, בגלל מותו של
אביה, ולא שבה עוד ללמוד. למען האמת, גם את קשריה עם גדעון
ניתקה באותה העת, לא שהיה משהו ממש רציני בניהם, ובחורה בת 23
הייתה צריכה כבר לחשוב על עתידה, ואילו גדעון לא הציע לה ממש
עתיד אלא מזמוזים חטופים במכונית הפולסווגן הישנה שלו, ופעם
בחודש יציאה לסרט, בו חיבק את כתפיה. לו הייתה לה אמא, הייתה
אולי אילנה מתייעצת איתה, איך רוכשים ליבו של גבר, אבל היות
ואמה נפטרה בהיותה בת מצווה, ואביה היה ממילא חולה לב וקשיש,
שבגללו לא הלכה לצבא וישר אחרי התיכון הלכה ללמוד בבר אילן,
מרחה קצת את לימודיה, פיצלה קורסים, לא רצתה יותר מדי לקחת על
עצמה בבת אחת, כי גם הייתה צריכה לטפל באבא וגם הייתה איטית
מטבעה ובכלל.
בהתחלה אחרי שאביה נפטר, חשבו הדודים, השכנים, המכרים, שזוהי
עצבותה של יתמות מאוחרת, שאולי ככה אילנה מתמודדת עם אבלה. אך
כשנקפו השנים, ואיש לא ראה אותה יוצאת מפתח ביתה, החלו רינונים
על אורח חייה המשונה. בו שליחים מביאים לביתה כל שתחפוץ, בו
אין איש פוקד את דלת הבית, חוץ מאותם שליחים ואפילו הספרנית של
השכונה הייתה מביאה את הספרים לאילנה וזו הייתה משלשלת חבל
ארוך וסל קש בקצהו, וכך הייתה מחליפה את ספריה.
פעם שאלה אותה דודתה בשיחת טלפון ארוכה, לקראת ארגונו של יום
השנה של אביה או אמה, איך תמצא ככה חתן? איך תקים משפחה? ובכלל
איזה מין חיים אלו לבחורה צעירה ובריאה שאין שום סיבה
להסתגרותה בבית, וזהו הגיע הזמן לצאת ולהכיר אנשים, אמרה.
ואילנה ניסתה להסביר לה שהיא מכירה אנשים, אנשים טובים אפילו,
שיש לה חברים, שהיא קוראת ספורים רבים, שהיא גודלת ומתפתחת
בקשריה עם האנשים.

הדודה, שכבר ראתה דברים רבים בעולם, תהתה, איך, איך אפשר מתוך
הבית ליצור את כל קשרי העולם, ואילנה ענתה לה שדרך המחשב היא
מדברת עם אנשים, וככה נוצרים קשרים של ידידות וחיבה וחום ואהבה
ובסוד המתיקה את אוזנה של הדודה, אפילו סקס היא לעיתים יוצרת
ככה עם גבר אהוב ונחשק. והדודה, שכבר ראתה דברים רבים בעולם,
אמרה לה שהיא יודעת שהיום בחורות לא מתחתנות בשביל  "זה" ולא
יכלה להגיד את המילה המפורשת, אבל בכל זאת שתשמור אילנה ושלא
תיכנס להריון ככה, כי לא בטוח שהגבר ירצה אותה אז, ובכלל
להתחיל נשואין דרך הריון זה לא כל כך טוב.

אילנה שקראה לעצמה בעשר השנים האחרונות אילנית(33) שרק המספר
לצידו של הכינוי השתנה כל חודש פברואר, כתבה שירי אהבה, כתבה
ספורי אהבה רומנטיים על אבירים ונסיכות בארמונות מבודדים. לא
חשה בדידות. ישבה לאכול ארוחת בוקר בקמלוט עם המלך ארתור
ואביריו. בערבים הייתה מדליקה נר קטן ליד המחשב המואר, שומעת
דיסק של שופן או שטראוס ובראשה מרקדת בשמלות מתנפנפות.
תריסי ביתה מוגפים תמיד, לדירה ריח קל של אבק עצור, אבל אילנה
לא אוהבת את אורו של היום, כמו שלא אוהבת את ריחו של הרחוב.
מעולם לא ראו אותה השכנות יושבת במרפסת הדירה מביטה אפילו
למטה, או מציצה מהחלון. וזו שדירתה מול חלון חדר השינה של
אילנה יכלה לספר בשקט ובסוד שאיש לא וישמע וחלילה שזו לא תהיה
רכילות, כי אילנה כל ימיה ולילותיה יושבת מול צג המחשב, את כל
עולמה היא רואה דרכו, ובחדר השינה שלה לא דרכה כף רגלו של גבר
מעולם.

אילנה לא יודעת איך זה קרה שלנסלוט, מצא חן בעיניה יותר מיתר
המשוחחים הוירטואליים של חייה, הוא היה מבוגר ממנה בעשרים שנה
לפחות, נשוי כמובן, דנו על אומנות ועל ספרות ועל תרבות ומוסיקה
ולמרות שנפגשו בחדר סופרים וספרות, השיחות בניהם החלו להיות
אישיות יותר ויותר, על חייו בעיקר פחות על חייה. החלה לחכות
לשעה שיעלה לרשת, שיפתח את מחשבו. בשבילה עמיר לא היה עמיל
מכס, במשרד מאובק בדרומה של העיר, אלא סיר לנסלוט לפחות, והיא
גבירתו משאלוט.
"משני צידי הנהר, שדות חיטה ושעורה, מלבישים את העולם ופונים
אל השמיים" היא ליהגה
והוא ענה" בשדות אלו שהדרך חוצה אותם לכוון קאמלוט, הלוך ושוב
אנשים הולכים היכן שהחבצלות  הצנועות גדלות, עצי ערבה מלבינים
מעבירים רטט של רעד, צמרמורת של בים ערבים" ואילנה, הרגישה את
הצמרמורת הזו, כל גופה השתוקק אל האביר שלה שמילותיו יפות כל
כך והוא משלים את דבריה כאילו הוא משורר של ממש.
"אילנית שלי" הוא אומר  "גם שערך השחור, ועורך הלבן כצבעה
הבתולי של חבצלת החוף, שפתייך האדומות ועיניך הכחולות בהן אני
מוכן לטבוע, כמו בים הדגניות, אנא אילנית שלי, היכן אמצא את
מפתח הזהב לארמון ליבך?"

אחרי כמה חודשים, ביקש עמיר לראותה, היסס רבות לפני שפנה, ידע
כי היא מסתגרת בעצמה, חשב אולי מסתירה נכות או פגם מולד שאינה
רוצה להראותו. אבל הוא כל כך בודד היה בנישואיו המורגלים, ולא
איש של קשרים חברותיים, שמן מקריח, אפרורי ומשעמם, ורק אילנית
זו, חשבה שהוא גבר מרתק אולי אם יצליח להיפגש עימה יגיעו ידיו
אל גופה כמו שהגיעה לשונו אל ליבה? הוא לא חשב שהוא יסתבך
איתה, כי בארוחת הצהרים במכס, דיברו החבר'ה על זיונים מהצד,
ועל הזהירות הנדרשת, וחס וחלילה לא עם אשה פנויה ולא עם צעירה
ממך בשנות דור. ואילו עמיר חשב שדווקא נעוריה, ותמימותה הם
לטובתו. לא היו גברים רבים בחייה, אם בכלל היו, חשב לעצמו,
ואני אוכל להיות המלך היחידי. האביר של העלמה במצוקה.

עמיר כבר דמיין את עצמו איתה בדירתה, שהוא מניח, ששם הוא כבר
יזיין אותה כמו שצריך, כי השיחות האלו איתה נהיו לו מעיקות
וספרותיות מדי, הוא יודע מה היא צריכה ולכן שתיתן לו את
ההזדמנות כבר ותהנה.
אילנה גם היא דמיינה את עמיר מגיע לדירתה עטורה מלמלות פרחונית
מריחה מבשמים מתקתקים, הוא יגיע לחצר הבית, היא תביט בו
מהחלון, לא דרך מסגרת המחשב אלא דרך החיים עצמם. הוא יהיה גבוה
שרירי שחרחר, עם זקנקן צרפתי, לבוש בהידור ומנומס כיאות לאביר,
היא תפיל אליו את ממחטתה, והוא יעלה אל מבצרה.
הוא יכנס לדירה, היא תעמוד בפתחה לבושה בכותנת לילה לבנה שאינה
אמורה להיות שקופה, אבל האור הרב שיגיע מאחוריה יהפוך את
הכותונת המצויצת, לשקופה. דרכה יראה עמיר את שיערה השחור הארוך
הנופל על גבה, צווארה הגבוה, אוזניה הקטנות, שפתיה האדומות,
להן ינשק מייד עם כניסתו לדירה. הוא יביט בה רגע ארוך, שדיה
הרכים והמוצקים תחת הכותונת יהיו ברורים למדי ובתחתית ביטנה
אפלולית מרמזת לבאות.
הוא רק יגע בשפתיו על לחיה לנשיקה של ברכת שלום, והיא תעטוף
אותו בנשיקותיה המתוקות, שפתיים יתערבלו, לשונות יחקרו זו את
זו, הכותונת שעל גופה תעלם במחי יד ובאותה להיטות של רעב נורא
בגדיו יוסרו מעליו.שניהם לא יוכלו לעמוד רבות מול פתח הדירה
והיא תמשוך אותו בזרועו אל מיטתה הרחבה, שם הוא יאהב את גופה
כמו שאהב את נשמתה.
ואילנית (33) ענתה לו שהיא מוכנה שיבוא לפתח ביתה, היא תציץ בו
מלמעלה, ואם יראה לה הולם, תאשר את כניסתו לביתה.
עמיר, קצת הופתע מגישתה זו, אבל בשביל בחורה כל כך רומנטית, מה
לא יעשה, ובוודאי שתרצה בו אחרי כל שיחותיהם, והוא יוכל לעלות
לדירתה וכן... גם.. כמובן.

וכמו שקבעו, לבש את מעילו בסיום יום העבודה, הלך לפתח ביתה
בכתובת שמסרה, עמד כמו שקבעה לו, הביט לשחקים הביט בין רבי
הקומות, שלא ידע באיזה מהם היא מתגוררת בכלל, הסתכל לראות חלון
שאינו מוגף, מרפסת שדלתה פתוחה, ראשו הסתחרר - אבל לא ראה
אותה. אמורה הייתה לזרוק לו מטפחת ולא נשרה אל חיקו אף אחת.
חיכה זמן מה - והלך לדרכו. מאוכזב וכועס אפילו.

בערב היא עלתה לרשת, הוא לא ענה לה, הוא היה בשיחה עם  אדווה
(42 נ.) לא רצה יותר לדבר עם אילנית (33) לא לדעת מה היה
משחקה, לא לנסות להבין את נפשה המבולבלת.
הקריאות ממנה אליו הפכו חזקות ותוקפניות יותר ויותר, בסופו של
עניין לקראת חצות ענה לה, ושאל מה היא רוצה מחייו?
מהצד השני לא הייתה אילנית(33) אלא בת דודתה, אמרה לו שהיא
מודיעה עכשיו לכל מכיריה של אילנה על מועד ההלוויה, וחשבה
שאולי הוא גם מיודד עימה, כי צג המחשב אצל אילנה היה פתוח
כרגיל, עת נטלה כמות אדירה של כדורי שינה, ושמו של לנסלוט היה
רשום לאורכו ולרוחבו של המחשב, כמו גם מין שיר או ספור מוזר
שכתבה, ואולי הוא מבין מה התכוונה, כי לא השאירה מכתב או הסבר
כלשהו.
"הליידי משאלוט קוללה באכזריות כי תוכל לראות את העולם רק דרך
המראה שבחדרה, בילתה את ימיה בבידוד במגדל הארמון, ארגה את
שטיחיה והביטה במראה.
לפנות ערב עבר סיר לנסלוט ברחוב העיר, הליידי הוקסמה ממנו,
שכחה את הקללה, הביטה אליו מחלון המגדל, המראה בידיה התנפצה
לרסיסים, והקללה הופעלה. סיר לנסלוט התרחק
ולא החזיר לה אהבה כרצונה, והיא ירדה לנהר, נטלה את הסירה ושטה
בה, היא שרה לעצמה עת דמה קופא למוות, במורד הנהר, הסירה עם
הזרם הגיעה לקאמלוט שם, קהל סקרנים השתומם לראותה, ובידה
הקפוצה קפאון של מוות מכתב ובו שמו של סיר לנסלוט".

(בהשראת שירו של  אלפרד לורד טניסון הליידי משאלוט).