נחל הדמעות של ארז

"גברים אמיתיים לא בוכים" אמרו לארז מאז שהיה תינוק בקיבוץ
בעמק.
ארז שכב במיטה וייבב כמו תינוק, עכשיו שסמדר לא הייתה לצדו,
יכול היה להרשות לעצמו ליילל. סמדר, אשתו בעשרים ואחת השנים
האחרונות , זו שאהב אותה פעם נורא. מיום שראה אותה פעם ראשונה
חוצה את השביל ליד מגרש המסדרים בבסיס ,רצה לה לקמב"ץ או ללשכת
המפקד, במין ריצה ילדותית מפזרת שיער.
אז אהב אותה. הרגיש  את כל גופו משתוקק אליה, ולא ידע מי היא
בכלל, חיילת חדשה בבסיס עם שיער ארוך וחלק שלא מצליח להיאסף
כמו שהרס"ר רצה תמיד. משהו היה כל כך נבוך בריצה שלה משהו שאסף
אותה אליו.
בערב מצא כבר את הדרך אל חדרה, ידע את נוכחותו ואת השפעתו על
בנות. העיניים הירוקות שלו, והגובה שלו, לא נתנו לבנות אפשרות
לסרב לו כמעט.
כן, גם סמדר נפלה מהר מאד בקסמיו ובחוטים שטווה סביבה, וארז
מצא את עצמו הולך ומתאהב בסמדר, מה שהיה מחוץ לתוכניות שלו
לחלוטין.
אבל סמדר,אינה החיילת שאהב, והיא כיום אשתו, כבדת גוף,ונשמה.
סמדר לא יכולה לסבול את ארז בוכה, או חולה או נטוש, סמדר
שמרחמת על כל חתול עזוב, עובדת כאחות במרפאה לחולים סופניים,
לא מסוגלת לראות את ארז בוכה.
ארז בשבילה צריך להיות תמיד חזק וגברי כמו בסיפורים.את כל
החיבה שלה היא מבזבזת על החולים שלה שממילא הולכים למות, חושב
לו ארז תוך כדי משיכות אף.
הוא כל כך רוצה שסמדר תהיה , שתבין, שתנחם אותו.וגוש מחניק
יוצא מגרונו במין יבבות לא מובנות.
ארז כל כך רוצה לספר לסמדר על אורנה,יש לו לארז חולשה לנשים
ששמן אורנה, החל מחברתו הראשונה ,המשיך בבגידתו הראשונה, ועתה
שוב פעם אורנה.
אורנה שהחליטה לעזוב אותו, החליטה שאינה יכולה יותר לנהל מערכת
יחסים כפולה, כך אמרה. אינה יכולה יותר לבגוד בבעלה , בעצמה
ובו,בארז.
אורנה שהייתה מקור החום, החיבה והאושר שלו בארבע השנים
האחרונות,כל התוכניות שלהם להתחמק מדודי וסמדר, כל ההסעות
המשותפות של הילדים, הטיולים השנתיים ששניהם התנדבו ללווות,
רופא השיניים המשותף, אורנה שהיא חברתה הטובה של סמדר.
לאורנה יש שיער מתולתל וקצר, כזה שאפשר לשקוע בו. לו רק סמדר
הייתה מאפשרת לו לסרק את שיערה החלק הארוך כמו שעשה בעבר,לו לא
הייתה אוספת אותו יומם וליל בגומיה מכוערת.
לאורנה גוף רזה ושרירי כיאה למורה לריקוד, סמדר רפתה עם השנים
והלידות,פעם  נזכר ארז שהציע לה לעשות ניתוח פלסטי, כדי שתרגיש
יותר טוב עם עצמה, ואולי הוא גם ירגיש טוב יותר איתה, וחס
וחלילה לא אמר את זה שלא תחשוד בו, ואילו סמדר סובבה לו את
הגב,ואמרה שלה טוב "איך שהיא".וארז לא רצה להוסיף מילה בעניין,
ושקע בכרית התפוחה שלו.
ארז לא יכול היה להקים עצמו מהמיטה. טוב שסמדר בעבודה והילדים
בבית הספר כבר. לא יראו אותו במצבו. ועד הצהרים יתאושש אולי,
ויגיד שזו שפעת קלה, וסמדר תציע לו תה כי תה בוודאי עוזר
להחלמה משפעת, ותכרכר סביבו, כי בכך היא טובה סמדר שלו, בטפל
בחולים.
אבל ארז רצה את סמדר שתהיה איתו גם בכאבים האחרים, אלו של
הניתוק מאורנה . הכאב של הנטישה . קור הרוח של אורנה שאמרה לו
שאינה רוצה עוד קשר איתו ועדיף שלא יתקשר אליה.ותחנוניו
ובקשותיו וחיזוריו- והכל ללא הועיל.
ארז חשב לעצמו איך סמדר תגיב אם יספר לה על אורנה, האם כמו
בעבר תסתכל בו מבעד למשקפים הקטנים שלה תעשה את עצמה עניינית
ותכליתית, בעוד שהכאב יחלחל מבעד לסדקים הזעירים שליד השפתיים.
האם תגיד לו שהיא איתו בכל מקרה, ושדברים כאלו יכולים לקרות
לכל אחד, וטוב שנגמר כך וכל אותן קלישאות שאינו מצליח לראות
אותה דרכן.
האם סמדר תגיד לו שוב, "בוא נחכה שהבנים ישנו" ו" ארז, באמת,
לא עכשיו"
כאשר יבוא אליה במסע ניחומים. האם תפנה לו רק את גבה , או גם
את נשמתה.
לא יכול לקום, ואם כל חייו יישאר ככה במיטה כמו תינוק שסמדר
תטפל בו , ותפנק אותו, ולא יצטרך להחליט יותר דבר,ולא יצטרך
לראות כל בוקר את החניה של אורנה ריקה ,ואת הגינה הציבורית,
ואת כל אותם מקומות שהיו להם בית ומסתור ומבטח מפני הקור
שבחיים?
וארז שוכב במיטה ובוכה על אורנה שהייתה ,על סמדר שאהב, ועל
עצמו ובעיקר בוכה על חייו ועצמו ,ולא שומע את הקולות שמגיעים
מחוץ , ולא רואה את הנחילים של הדמעות המימיות שנשפכים מעבר
לדלת ולחצר ולגדר הגבוהה, וזורמים אל הרחוב ואל סמדר שהלכה
ממנו מזמן מזמן,ורק דמותה  
או בבואתה עדיין כאן.