בכנסיה הפרציסקנית באסיזי באיטליה

בכנסיה הפרנציסקנית באסיזי באיטליה, יושב לו הכומר החדש של
העיירה בגלימתו החומה, עם הסנדלים וחגורת החבל הלבן, בחדרו
שמול תא הוידוי.
חם באסיזי שבאומבריה , חם בחדר הקטן והדחוס והכומר לובש את
גלימתו ודבר חוץ ממנה.
יושב בחדרון ושומע את הוידויים של כל העולים לרגל, של כל
המאמינים, שם מאחורי המחיצה , כולם אנונימיים לגביו.
והוא אנונימי לגביהם, לא כאן נולד , אלא בדרומה של איטליה,
אינו מכיר איש פרט למבשלת משק ביתו.
"כומר" , הם קוראים לו
והוא עונה
הם משמיעים והוא מקשיב ומוחל בשמו של אלוהיו וישו בנו.
גברים, נשים, צעירים, מבוגרים, כולם רק רוצים לספר, את האמת
שלהם או את זו שחושקים בה שתהיה האמת.
והכומר מציץ מבעד לחרכים ,לעיתים משאיר את מבטו לשעה ארוכה
יותר,כאשר עלמה צעירה ניצבת מולו.

מקשיב מבלי לשים ממש לב למילים, ובלבד שיפטור את המאמין
במחילה, והוא שומע מתוך המלמול השקט והעדין אשה.
קול בטוח בעצמו, בוגר, אולי אפילו קשישה והכומר לא מביט , משחק
בשולי חגורת החבל.
ידיו מונחות בחיקו.
"חטאתי אבי, ואין בי חרטה, חטאתי ואשמח לחטוא שוב " מרים הכומר
את עיניו למילים הלא שגרתיות, ומהשמש שמסנוורת , אינו מצליח
לראות דמות ברורה, אלא אולי של אשה מקומית כבדה, גדולה,
מבוגרת.
מה יכולה זו לחטוא ? תוהה לו הכומר? שרפה את ארוחתו של בעלה?
היכתה את בנה?
והיא מספרת, הלכתי לתומי לפנות ערב אחד בעיר , חזרתי מביקור
אצל דודתי החולה , ברחוב היו שלשה צעירים , אולי לא כל כך
צעירים,ככה נראו לי בדמדומי העיר, גברים בטוחים בעצמם.
אחד פנה אלי,הצעיר החביב שבניהם, כך חשבתי, שאל אותי לדבר מה,
ופתח שיחה של הא ודא. לא הכרתי אותו ולא את ידידיו. אבל היו
נעימים לשיח, והציעו שנשב ללגום כוס אחת של יין בפונדק
הסמוך.במילא הייתי בדרכי לשם,לאסוף טיפונת של כוח לפני שאני
שבה לביתי ואישי היבשושי.ואני הלכתי איתם.
אחרי הכוסית של היין, ועוד אחת ואולי גם שלישית..הציע החביב,
שנלך לחדרם בפונדק.
ואני,אשת איש, מוכרת בקהילה, הצצתי לי לצדדים לראות שאין איש
מכיר,
והלכתי איתו.
לא יודעת מה עבר במוחי והיין ששתיתי לא מהווה תירוץ להליכה
איתו לחדרו, ועוד שאלתי מה יהא על חבריו, והוא ענה לי " אל
תדאגי להם" ואני לא דאגתי.
נכנסנו לחדר, היה בו ריח של פונדק דרכים זולים .הוא הציע לי
להוריד את מעילי, וסייע לי בנימוס, ידו אגב כך, מלטפת גולשת
כאילו באקראי על שדי.
הוא סובב אותי אל פניו, נישק אותי כמו שגבר צעיר ולהוט יודע,
לשונו חוקרת כל פינה  בפי, וידיו משוטטות על כל גופי, נעות
בקדחתנות מפשיטות אותי מבגדי. ואני נבוכה בגילי, ומגופי הבוגר,
הבשל למדי, לא חשה נוח עם התלהבותו ,אבל גם מוקסמת ולא רוצה
שיפסיק.
הוא מוביל אותי למיטה הרחבה מאד במרכזו של החדר, דוחף כמעט את
גופי אליה, וראשו במבושיי,
לשונו מחוללת פלאים,אותם לא הכרתי. אני עוצמת עיני בהנאה רבה,
ומתמסרת למגעו,
ואני לרגע, כפריה בורה שכמוני לא מבינה כמה איברים יש לו
לאדם,ואולי זה עונשו של אלוהים על שהסכמתי לחטוא עם זר
מוחלט,ואולי זו תחילתו של הדרך לגיהנום, אך היות וכולי בתענוג
שבי, אני מלטפת את האיבר הנוסף .הוא מצמיד אותו בין שדיי
הכבדים, ואני משמחת גם אותו, בתנועה שאני כל כך מכירה.
ואז הוא נשכב על גבו,ואני תוהה מה ירצה ממני עתה, חיש מהר
מתבררת לי בקשתו , ללא מילים מושיב אותי ברכינה מעליו, זה
הבחור אליו אני מתייחסת , זה שהזמין אותי לחדרו,ואני כפריה
פשוטה ושיכורה קמעה, הצטרפתי ולא תיארתי את המשכו של הערב.
הצעיר, הלהוט מכולם מרקיד אותי על איברו כאילו הייתי נדנדה
,וזה מאחורי, שאת פניו אני לא רואה כלל,הינו התקיף מכולם,
ואולי זה עקב התנוחה בה אנו מכירים זה את זו. ואני אחרי כל כך
נבוכה ומבויישת.אבל הלהיטות והתשוקה של הגוף, מכסה על הבושה
שעושה איש זר זה באחוריי.
והשלישי, מגודל הגוף,איני רואה את פניו כמעט, רק מריחה את
ריחו, וטועמת את איברו המוצב מול פני בעמדה שלא מאפשרת לי כלל
מחשבה שניה לגבי מהות המגע.
ושלשתם נוגעים זה בי ובהם, ידיים מלטפות,הצעיר עליו אני
רוכבת,ידיו בשדיי, משחק בפטמותיהן החומות המחודדות כאילו היו
כפתורי משחק של ילד, וכל מגע שלו בהן, מעורר את גופי לפרץ נוסף
של שמחה .
מגודל הגוף, מלטף את פני וכתפיי, ומרחיק שיערי הארוך מעל
פי,שלא יפריע לי במלאכת הקודש שבה נתון מגדלו הזקור.
וההוא מאחור, מזמן כבר עבר לעולמות אחרים, אולי כי היה יותר
מגורה מחבריו,או שהמגע עורר אותו יותר,אך למרות ששלף את כלי
נשקו , ממשיכות ידיו לשוטט על פתחי ונקביי ועושה בהם כאילו הם
שלו.
עם הזמן , הגופות מתערבבים זה בזה.
שלשה גופות שלובים זה בזה, ידיים, רגלים, לשונות וכלי זין.ואני
משוטטת בין הגופות , מלוטפת , מלטפת,מנשקת ומנושקת מכל עבר.
החשיכה עולה מהחלון הצר , וניתן לראות את זריחת הירח, ואני
יודעת שעלי לשוב לביתי,וכי היין שקע כבר בדמי. עוטפת עצמי
בשמלה השחורה, שלי קושרת המטפחת לראשי , ויוצאת בדממה, שלא
להפריע את מנוחת שלשת הגברים המוטלים כמעולפים במיטת החדר
הצר.
רק ביציאה , מעיפה מבט אחרון, לראות את האנשים ואת פלא הבריאה,
איך איש צעיר אחד הפך לשלשה.לראות את המגודל, את הצעיר ואת
האיש האחורי, שאת פניו לא ראיתי כלל , וגם עתה הם כבושים
בכרית.ישן שנת עמלים,או שיכורים.
רואה בפינת החדרון הדלוח של הפונדק
שלוש גלימות חומות ועל הרצפה סנדלים.

מסיימת האשה את דבריה, והכומר מקשיב בתשומת לב ,כמו שמקשיב לכל
צאן מרעיתו, חושב על כתבי המחילה שתצטרך לקנות תמורת כל כך
הרבה חטאים.

הכומר , מביט בה היטב דרך החרכים, ולא זוכר את פניה כלל וכלל
רק את נשימתה, גופה רכותה וטעמה..