בבוקר חורף סגרירי בשנת 1479 נסעו להן שתי גבירות מריה לבית
מדיצ'י וסיליה אלמנתו של ג'ולאיני לבית מדיצ'י,לוונציה השוקקת
חיים , להתאוששות מהמוות הנוראי בידי כמרים מתנקשים על מדרגות
הדואמו של פירנצה.
מעולם לא ביקרו במקום כלשהו פרט לעיר הולדתן,פירנצה, ושמחו
לנסוע לראות עולמות אחרים. למרות שסיליה האלמנה לא רצתה תחילה
באבלה הקשה לנסוע, הבטיחה לה מריה כי ישובו לבתיהן לאחר הקרנבל
ולא יאוחר מטקס נשואי הים שיערך ארבעים יום לאחר מותו של ישו.
מריה הייתה בטוחה שמעשה החסד שלה, בליווי האלמנה , יקנה לה את
הזכות למלכות שמים, כמו גם מעשים רבים נוספים שטרחה לעשות כדי
להגיע לפתחו של גן העדן, שאת שעריו המופלאים ראתה כבר
בבפטיסטריום שבעירה, מוזהבים ונוצצים.גם שסיפר לה בעלה,לורנצו,
הקרוי בפי האנשים לורנצו המפואר,וגם שהציג את ג'יברטי, יוצר
הדלתות המוזהבות בפניה. לא עזר הענין מאומה.והיא נשארה עיקשת
בראייתה התמימה, שהרי אם שערי גן העדן כה סמוכים לביתה והיא
עושה אך מעשים טובים, הרי תוכל גם היא לעבור בשערי זהב אלו
בבוא העת.

ואילו סיליה הייתה כבת 23, צעירה הייתה ,תוססת כמו שיערה
האדמוני,שרק בעלה זכה לראות . זכתה להיות אשתו של  ג'ולאינו
כחודשיים בלבד עד שנרצח על ידי אותם שני נזירים . והיות והיה
גם רפה שכל במידת מה וגם חולה שיגרון כמו אביו, פיירו השני,
הניחה מראש שנישואיהם לא יארכו ימים,והיא תוכל להיות אלמנה
מכובדת ובעלת ממון ושררה. רק לא ידעה שתוך פרק זמן כל כך קצר
תהיה אלמנה, שתידרש להפגין בציבור את אבלה הקשה .סיליה הסכימה
בקושי רב לנסוע עם גיסתה לוונציה,לא אהבה את אדיקותה , תמימותה
וצדקנותה.

קור עז של חודש פברואר לא מנע משתי הנשים ללבוש את מיטב בגדיהן
, שמלות דקיקות חשופות כתפיים ומכוסות בברדס על כל גופן , שרק
עיניהן נצצו מתחת .בולעות את ההמון בנמל של וונציה.
בכיכר סן מרקו ביקשה סיליה מהמלווים נושאי ציודן, תיבותיהן
ורכושן, שיעזבו אותן לנפשן. הן ישוטטו קמעה זו עם זו ולאחר
השקיעה יצעדו יחד לארמונו של הדוג'ים לארוחת הערב בחברתו של
המארח האדיב.
המלווים לא היססו רבות, מיגוון הצבעים, הריחות המשכרים, אוסף
היצאניות שקרצו מפינות הנמל, לא השאירו מקום לספק , לגבי
העדפותיהם.
המוני אדם, לבושים רובם ככולם בבאוטה של קטיפה על עיניהם,
ואילו גופם עטוף בדומינו, גלימתם המקומית בעלת הברדס. לא ראו
פנים, לא ראו עיניים, רק דמויות נעות ממקום למקום במהירות .
גם שתי הנשים כיסו את מיטב גופן בשכמיות שהביאו, אך פניהן
נותרו גלויות , מה שהביא את המתבונן להבין שלא מדובר ביצאניות
נוספות, אלא גבירות נכבדות.
סיליה , חשה סחרור עצום של חופש. מין זמזום טורדני החל לנגן
במוחה.

מריה הבוגרת, השקולה יותר, חשה את אותו הסחרור מפרפר בין
אצבעות רגליה הקפואות, אך נזהרה לתת דרור לתחושתה אפילו.
לא עבר זמן רב, ובפינת הכיכר הופיע גבר גבוה, לבוש אף הוא
בדומינו ובאוטה על עיניו, אך בפיו חליל והוא מנגן לו זמירות,
ואנשים עטופי גלימות וברדסים הולכים אחריו. הלכו גם שתי הנשים
עם ההמון הזורם , מול סימטה המובילה לגשר האנחות, הוא עצר לרגע
הביט לצדדיו, הוריד לזמן קצר את המסיכה השחורה מעיניו, ומבטו
נלפת במבטה של מריה שחשה מכושפת .עין כחולה אחת ועין ירוקה
שניה מביטות בה , נועצות בה מבט, ומבט זה מפלח את כל גופה,
מצמרר את גווה, והיא הולכת אחריו כעיוור אחרי מובילו,ככלב אחרי
אדונו. את סיליה אינה רואה עוד ואינה יודעת אם היא לצידה או
התרחקה ממנה ,היא שוכחת את הארוחה המצפה בארמון הדוג'ים ואת
הקור שמחלחל בלבושה הדק.
עיניה במצנפתו ורגליה עוקבות אחרי פסיעותיו, הוא מוביל את הקהל
שהלך והתמעט לכדי קובץ מסיכות וגלימות קטן, לאיטו החלילן מוביל
את האנשים לפלאצו סוראנזו הסמוך, והיא כמסוממת אחריו.
עם הכניסה לארמון, מסיר החלילן את הנעליים הרכות שלרגליו, נעל
אחת ואחרי כמה מטרים נעל נוספת, ואחריו מחרים מוסיפים כל מצעד
הגלימות, נעלים רכות, נעלים קשות, מעץ, מבד , מעור . כולן
מושלכות לצדדים ללא בעלים.
ואז מהקירות מתבוננות התמונות "נישואי הבתולה" מביטה על מריה
מצד ימין, "הכתרת המדונה" מביטה מהקיר הנגדי. החלילן מסיר את
מכנסיו מתחת לגלימתו, ומריה  ללא חשיבה מורידה את שמלתה
העליונה מתחת לגלימתה שהתקצרה עליה לפתע או שמא רק היותה יחפה
וערומה מתחת לגלימה , מעביר בה רטט של התרגשות. החלילן ממשיך
בדרכו לאורך חדרים ומסדרונות, והאנשים אחריו, משילים חלקי
ביגוד,כאשר מגיע החלילן לדלת ברונזה מפוסלת,עוצר לדקה קצרה ,
מסיר את גלימתו ונשאר כאשר הבאוטה לעיניו מריה לרגע משפשפת את
עיניה, וכל הצבור אחריו, מסיר את הגלימות ונשאר עם מסיכות
לעינים, ומריה גלויית עיניים.
החלילן פותח את דלת הברונזה , חדר מחומם על ידי אח של עצים
במרכזו. מרבדים ושטיחים, כדים של שתיה,שולחנות עמוסים תקרובת
,ואנשים , עירומים ומסיכות על פניהם, נשים, גברים,צעירים ,
מבוגרים, כולם עוסקים זה בזו.
מריה באי נוחות מסויימת התיישבה לה על מזרון פינתי,אבל החום של
החדר, האווירה והיין עשו את שלהם.  אשה אחת מצאה את עצמה קרובה
אליה, נוגעת לא נוגעת בברכה,ידה עוברת את מחסום השקיפות
הביישנית שלה, נושקת לה על צווארה ועל כתפיה מרפרפת בשפתיה על
אלו של מריה שהיו יבשות מהקור העז של חודש פברואר. יד אחרת
נוגעת לא נוגעת  בירכיה, מלטפת את מריה מעל ומתחת לשמלתה
התחתונה הדקיקה. מריה עצמה את עיניה פישקה את רגליה במידת
הנימוס האפשרית, מתרווחת בישיבתה, נשמה בכבדות ,האשה בעדינות
רבה הסירה את שמלתה של מריה מעל ראשה, וחשפה את גופה הלבן,
רגליה הארוכות,מריה ברגעים אחרונים של מבוכה ניסתה לכסות בידיה
על שדיה הבשלים, בעוד ידה האחרת מנסה ללא יכולת ממשית לכסות את
ערוותה שנגלתה לעיני כל. המומה מעצמה ומהמקום המוזר הזה. מביטה
לצדדים, שתי נשים זו בתוך רעותה מכורבלות פיה של האחת מלא
בשדיה של השניה וזו נעה לעבר הפתח שבין רגליה, לשונה שלופה
ולוחכת וזו נאנקת ורועדת בזרועות חברתה. ליד כד המים, ראתה אשה
גדולת מימדים, נוטלת איברו של איש בפיה יונקת אותו אל קירבה
,והאיש כולו חיוכים ותנועות דחיפה ממלאות את אגנו.ישבנים עולים
ויורדים, לא יודעת למי הם שייכים, גברים נשים, ולא כל כך איכפת
לה גם.
לא היה למריה זמן רב לעכל את מה שאירע לה, ולחשוב מדוע נגזר
עליה להיות בגיהנום שכזה ,כאשר כל חייה עשתה רק מעשים טובים
לזולתה. היא שכבה על המזרון מסוחררת במקצת.
גבר ניגש אליה וגביע יין בידו, הוא נתן לה לשתות, וכאשר לא
הייתה מעוניינת יותר, היין נשפך על גופה הערום הלבנוני, הוא
החל ללקק את היין מגופה, סנטימטר אחר השני, הוא הביט בשדיה
הכבדים, בפטמות החומות, ליקק אותן בלשונו עד שהתקשו, ערוותה
הבהירה בלטה על רקע המרבד בצבע ארגמן, ריח חריף של תשוקה עלה
ממנה עם כל לקיקה של הגבר, הוא המשיך ללקק את היין מגופה
ואצבעותיו בתוכה ,אחת אחרי השניה, אצבע ועוד אצבע ,גבעת וונוס
שלה קרבה אל מול פניו והוא שיקע אותם בתוכה, לשונו מחוללת
פלאים, אשה נושקת לשדיה הכבדים אחרת נושקת לפיה הבשרני , והגבר
ראשו במבושיה.מריה הטלטלה מצד אל צד עצמה את עיניה והרפתה את
גופה, והיא כולה נסערת מעצם החוויה והעונג ,כמו גם הידיעה
שחלחלה בה בשולי תודעתה המעורפלת , כי למונחי השכר והעונש
הנוצרים עליהם התחנכה, כנראה ישנה עוד פרשנות שהייתה נסתרת
מעיניה.

סיליה שחשה שהיא מאבדת את חברתה בהמון הסוער , ניסתה עוד לקרוא
לה, אבל הגעש של האנשים לא איפשר לה לשמוע את קול עצמה אפילו.
נשארה במקומה מחכה למריה שתשוב. מריה שהיא השקולה בין שתיהן
ונעלמה לה בהמון. לא יודעת סיליה כמה זמן עמדה כפסל באותה
נקודה ומקום. רגליה התקשו לחלוטין, הקור צרב בפניה והיא חשה
שדמדומים יורדים על העיר הזרה.
לא העיזה לנוע ממקומה. אשה אחת בוונציה  הזרה ב 1479.
צעיר אחד, שלא לבש מסיכה על עיניו,אלא רק את הברדס המקומי,
הביט בה ישר לעיניה. הלך ושב כמה פעמים עד שהעיז לפנות אליה
בדברים.מטון דבריו שמעה כי בן אצילים הוא, שפתו קולחת
ונקיה,ותלתל צהוב השתרבב לו מברדסו ושיווה לו מראה אנושי
יותר.
סיליה ביקשה שילווה  את דרכה לבית הדוג'ים,שמא לשם תשוב גם
מריה. האיש הסכים בשמחה , מגעו הבטוח בזרועה עת נטל אותה
להובלה, היה קליל כמגעו של מלאך שמיימי.הכיכרות היו מרוצפות
אבנים קטנות שחתכו את נעליה, והוא לקח אותה בידיו,.על מדרגות
הקאמפנאלה עצר,פתח את דלת גרם המדרגות,ונשא אותה על כפותיו עד
למרומו של המגדל גבה הקומה. שם בשעת השקיעה ,כאשר הגיעה עצורת
נשימה ומתפעלת מהנוף החלו כל הפעמונים לנגן, נבעתה לרגע ,
מעצמת הצלילים. הוא לקח אותה בין זרועותיו, נוגע בה בפניה
הגלויים ברכות, קצה אצבעו מונחת על סנטרה,עולה בהססנות לשפתה
התחתונה,ידו מלטפת את רעמת השיער האדמוני. אצבעו מלטפת את
שפתיה, לומדת להכירן,שפתיה כה קרובות לשלו, אדומות בשרניות
בשלות,פיו נוגע בפיה כבנשיקת פרפר, מצמיד שפתיו לשלה,לשונות
מתערבבים,אחת נוגעת בזולתה ,שפה מוצצת שפה וזרמים של אהבה
עוברים בכל גופה.