נפשי יצאה בדברו

התאהבתי במנהל בית הספר ואני בת שש עשרה. הוא היה גרוש, בשנות
הארבעים לחייו, ושמעתי רכילות שאמלל איזו מורה ונטש אותה לטובת
מורה אחרת. בהיחבא שלחתי אליו מבטי בוז, אך כשהישרתי אליו את
עיניי, הרגשת התיעוב הפכה למורך. נהגתי לשחזר את צחוקו ואופן
דיבורו כשהוא מהלך שקוע במחשבות ויונק סיגריה. שפתיו ורודות,
בשרניות ותאוותניות. פניו מסכה המבטאת אדישות, שמתחתיה, כך
חשבתי, שוכנת נפש מושחתת. אדם שאין בלבו כבוד לזולתו. משתמש
וזורק. איך נותנים לאדם כזה להיות מנהל? חשבתי, וחיפשתי אותו
שוב ושוב בשבילי הקיבוץ רק כדי לראותו, לצלם את פניו במבט
ולהזדעזע.
היה לו מין הומור משונה. הוא היה מדבר אתי ומחזיק סרגל בידו,
ותוך כדי שיחה היה מודד את אורך שערי, בלי בושה. או שהיה מפסיק
אותי כשדיברתי, ואומר: "הסיטי את השער מעל עין שמאל, אני לא
יכול להקשיב ככה." כשאמר זאת דיבורו היה הופך ילדותי ומתנגן.
כשחלה אחד המורים, נהג להיכנס לכיתתנו כממלא מקום. עמד ודיבר,
ליהג על מהות היופי, האושר, על כך שערכו של אדם נמדד ביכולתו
למצות את כל תחומי החיים. הוא לא נראה מאושר. כולם ייחלו
לצלצול המסיים את השיעור, כולם מלבדי.

באחד השיעורים אזלו הגירים, ואני התנדבתי להביא חבילה נוספת
מהמחסן. בדרך לשם שמעתי נגינת פסנתר מאולם ההרצאות, נוקטורנו
של שופן. מבעד לחלון ראיתי את המנהל פורט על פסנתר, מצחו
המקריח רכון על המנענעים כמתחנן שלא יפיקו כל-כך הרבה יופי.
איך הוא מרשה לעצמו להסתובב ככה בעולם באצבעות מוכתמות
מניקוטין, ולפרוט ככה על פסנתר. הרגשתי כל-כך חסרת אונים
וכל-כך משובשת מזרמים, כמו מישהי שדחפו אותה והיא נופלת וכל
חפציה מתפזרים.

יום אחד התקיימה ישיבת מורים בבית הספר, ואמא, שהייתה מסגל
המורים, הזמינה את המנהל לנוח אצלנו לפני הישיבה. היא הורידה
את התריסים ופרשה סדין על הספה בחדר השני, והוא ביקש בינתיים
לראות את ציוריי. הוצאתי מתיק קרטון אסופה של ציורים בצבעי
גואש: עלמה ארוכת שער, מטיילת בודדה תחת אור פנס ברחוב שומם,
הבתים מסביב כחולים אפורים ושחורים; עצים בוערים וענפיהם באדום
וצהוב עז, גזעיהם תחומים בקו שחור. המנהל התבונן בשתיקה, ינק
מן הסיגריה שלו, הביט בי ואמר: "אני לא יכול להגיד לך מה דעתי
על הציורים האלה משום שאני לא יודע איך להגיד את זה. עדיף
שאשתוק. תציירי עוד תמונות כאלה ותראי לי." ואז אמא נכנסה
והודיעה שהמיטה מוכנה. הוא נתן בי מבט, כאילו כרתנו ברית
סודית, ונעלם מאחורי הדלת.

המאפרה נותרה על השולחן. בדל סיגריה, גפרור שרוף, ואפר. לא
לנגוע, רק להביט. מוצג אמנותי יקר. אני אשאיר אותה כך ואתבונן
בה כל השבוע, חשבתי, והצמדתי את האוזן לקיר בדריכות לשמוע את
נשימותיו. הדברים שאמר עצרו את ניקורי הביקורת התמידיים
בדמותו. מאחורי המסכה השאננה, חשבתי, קיים איש מלא יופי, ואני
אפצח את הקליפה שמונעת ממנו חיים; מוכנה הייתי לתת לו כל אשר
יבקש ובלבד שאעשה אותו מאושר. תמיד הייתי בררנית וביקורתית,
סירבתי להצעות חברות של בני גילי, דחיתי מחזרים, ופתאום רציתי
להציע את עצמי לאדם זר לגמרי. הכמיהה הייתה עזה. מאין זה בא
לי? תהיתי. לו רק ידע מה מסתירים פניי, ואיך דמותו חלחלה
לתוכי. לכודה באין יכולת לנבוע, ניסיתי להעסיק את עצמי בציור,
לימודים וקריאה, עד שנוכחתי שאין בכך תועלת ולא תהיה לי מנוחה.
הוא נכח בחיי, רחוק ובלתי מושג, וידעתי כי ימים רבים יידרשו
לעמעם את הכאב הזה.

ימי החופש הגדול הזדחלו בלאות מענה. שכבתי בחדרי בחושך ורציתי
לרוץ אליו, לגלות לו, מכסה את ראשי בסדין כדי לא לראות את
הציורים המקומטים על הרצפה. על השולחן נחו גירי פחם מפוררים,
יומני הפתוח. בתמונה של רנואר מעל מיטתי נמשכת מסיבה לנצח.
אנשים רוקדים. גברים עם זקנים אדומים. נשים ענוגות, מבטן מצועף
ורך. בושם ליל הקיץ בפריז חדר לחדרי. דברים שמעולם לא ביטאתי
הסתחררו בי, נאבקים למשוך אותי לצדם. ידעתי שהבאתי זאת על עצמי
בדמיוני המשולל כל מעצורים. ידעתי שמוכרח לבוא איזה שינוי,
משהו חייב לקרות, והיה לי רע.

בבוקר התעוררתי לתוך שקט שרק לציפורים ולרוח זכות דיבור בו.
קראתי מתחילתו ועד סופו את היומן בו תיעדתי את אהבתי, צנזרתי
את דברי הבלע שכתבתי עליו, נתתי שם ליומן: "נפשי יצאה בדברו",
כתבתי את כתובתו על המעטפה הגדולה, הלכתי לחדרון ליד המסגרייה
בו היה סניף הדואר המקומי, שמתי את המעטפה על השולחן ואמרתי:
"בבקשה תשלח את זה רשום".
הימים חלפו בדממה כוססת. העצמה התמוססה אט-אט ובמקומה בא גוש
קשה של חשש, אי-ודאות ובושה. נותרתי חשופה כארנבת שמחילתה
נהרסה בשדה הפתוח. ציפורים פטפטו את סודי מעל צמרות העצים.
אורנים הניעו את ענפיהם מצד לצד בהסכמה: תמימה שכזו, מה היא
חשבה לעצמה.

יום אחד בדרך חזרה מחדר האוכל ראיתי מרחוק את מכוניתו שועטת על
הכביש, נחבאת ונגלית חליפות בינות לעצים. ניצלתי את הרגע
שנעלמה מאחורי קבוצת אקליפטוסים רמים, וברחתי לכיוון הבית.
פגשתי את סבתא אנה על השביל, מתנהלת בכבדות עם סלי מצרכים.
"לאן את רצה? ולמה בלי כובע?" שאלה וצקצקה בשפתיה. "שכחתי
להחזיר ספר לספרייה, ותכף סוגרים," צעקתי ורצתי.

ביתנו היה ריק מאדם, שקט וקריר. המהפכה הרגילה. המיטות
הסתורות. אילו יכולתי הייתי מתחבאת תחתן. לבי דפק, כיווצתי את
כתפיי וחשתי יובש בגרון. מדי רגע ניגשתי לחלון וצפיתי על
השביל. יש לי עוד זמן להתחרט ולברוח. ואז הוא הופיע. בצעד
מדוד, בנחת, כמו צייד שאינו ממהר אל טרפו. נקש בדלת, נכנס ושאל
כאילו כלום:
"שלום. אמא בבית?"
"לא, אמא לא," עניתי וחשתי כתמים לוהטים מתפשטים על פניי.
"במקרה כזה, אדבר עם הבת." אמר, ונתן בי מבט רב משמעות כאומר,
כל דבר בעתו.
הוא הציע שניגש למשרדו בבית הספר, שם לא יפריעו לנו. צעדתי
לידו בפסיעות קטנות על הדרך שקודם עברתי בריצה, מהלכת כבתוך
מים, ברכיי מתרוממות לריחוף ודורכות במקום. לבי פרפר, כמו ביקש
שיחזיקו אותו, כי ידעתי שהולך לבוא רגע האמת. רשות שיפוטית
עליונה חרצה את דיני והמנהל הוא רק שליח, זה שנבחר לבשר את גזר
הדין. הוא הביט בי דרך אותה מסכה מגוננת, ושאל בקול מיתמם מה
עשיתי בחופש ומה תכניותיי עכשיו משסיימתי את הלימודים.

מבני בית הספר נחבאו בחורשת אורנים גבוהים, ולהקת יונים המתה
בצמרתם. השבילים היו שוממים, אך דימיתי לשמוע המולת ילדים
וצלצול פעמון. בשביל המוליך למזכירות עדיין טפטפה ברזיית המים
העגולה. התכופפתי להרים זרעון אצטרובל עם כנף שקופה, וכססתי
אותו בשיניי, מבקשת להתחבר לטעם המוכר שאהבתי, ועורי כאילו לא
היה שלי.

הווילונות במזכירות היו מוסטים. קרירות נעימה עמדה באוויר וריח
עדין של דיו עלה ממכונת השכפול. המנהל התרווח בכורסתו מאחורי
מכתבתו ואני, בעיניים מושפלות, כתלמידה סוררת שסטתה מדרך הישר,
ישבתי מאובנת בכיסא מולו. הוא הצית סיגריה, ערבל את עשנה
בריאותיו, ופתח:
"קיבלתי את היומן שלך בדואר, כמו שאת יודעת.. וקראתי אותו...
הוא יפה מאוד בעיניי. אני חושב שיש לך כישרון ספרותי שכדאי
לטפח."
הוא לא יחוס עליי, אני לא אקבל את מה שאני מבקשת.
"אבל לצערי," קולו נחלש פתאום, "אני לא חושב שהקשר בינינו
אפשרי. תביני שלא רק את ואני קיימים. אני צריך לחשוב גם על
ההורים שלך, על הפרשי הגיל בינינו, זה לא בא בחשבון. החברה
שלנו היא אכזרית ולא תקבל קשר כזה."
"לאהבה אין גיל. אנחנו לא צריכים לחיות לפי החברה," לחשתי
ודמעות חלחלו לגרוני. יש סדר אחר ואני אציית לו.
"אני מרגיש שאני לא ראוי לך."
"אתה כן ראוי," לחשתי והרגשתי שהסנטר שלי מתכווץ בעווית בכי.
לא ידעתי להתמקח. ידעתי רק למכור את נכסיי בפרוטה, ועובדה זו
לא נעלמה מעיניו.
"מה אני אעשה אתך?" שאל בנימת תוכחה מעושה. לחייו האדימו כאילו
התבייש או נתפס בדבר שקר. "רוצה שניסע ליפו לאכול משהו?" שאל
פתאום כמציע פרס ניחומים.

המסעדה הייתה ריקה מאדם. הוא הזמין ארוחה ובקבוק יין. פני הים
הכסיפו לאור קרני השמש האחרונות, והרוח בידרה את שערותיי
וליטפה את פניי. המיית הים וקריאות השחפים נמסכו ברעד שבתוכי,
עם אי-הוודאות. לא העזתי להישיר אליו מבט, ולא חשתי בטעם
האוכל. לבסוף החזיר אותי הביתה, ליערות הצמאים, לבדידותי. לחץ
את ידי לשלום ושלח אותי כלעומת שבאתי אל הכלום שבחדרי,
שקירותיו זעקו את הערבוביה.

כמה ימים אחר-כך קבענו להיפגש פעם נוספת. נסענו ללא תכלית
ביערות אשר מסביב לירושלים. אחר-כך הוא דומם את המנוע וישבנו
שנינו במכונית לאורה של הלבנה הבשלה, מאזינים לרחשי הלילה
ולחיזורי החרקים. הוא הוציא שמיכה, בעט בכמה אבנים קטנות, ופרש
אותה על מצע של זרדים. נכרכים זה בזו, אצבעותיו מגששות כעיוור
על עורי תחת הבגדים, עזר לי לפשוט את חולצתי, הפשיל את חצאיתי
ונישק שם. עצורה וניגרת, לא ידעתי את נפשי ממבוכה. מכמונות
נועם פשטו באיבריי, ושערים נפתחו בי.
"אני לא יכול. לא מסוגל להיות הראשון שלך," שמעתי את קולו
בחשכה.
המומה מהעוצמות האצורות בחביון גופי, התרוממתי ותרתי אחר בגדיי
בחושך. לחיי בערו מבושה על שהוא היה שם למטה. הוא הגיש את
סנדליי ועזר לי לכפתר את החולצה, ולא העזתי לפגוש את עיניו.
שתקתי כל הדרך. רציתי להעריץ אותו על התנהגותו ולבכות מתחושה
צורבת של החמצה. הגרוע מכל היה להרגיש את הטוהר שלא נפגם.

באותה עונה הייתה התרגשות גדולה במשפחתי; אבא נשלח מטעם
הסוכנות להולנד וכולם מלבדי ארזו מזוודות. נשארתי לבד בבית
הוריי להתכונן לבחינות הבגרות אך לא הצלחתי להתרכז. מה לי
ולנעלמים במתימטיקה. לעת ערב הסתובבתי בבית בלי להדליק את
האור. מודדת חום, והוא גבוה בלי סיבה נראית לעין, ויתרתי על
הארוחות בחדר אוכל ולא התייצבתי לעבודה. ישבתי בחלון וחיכיתי,
משקיפה לעבר כביש הגישה לקיבוץ. מדי פעם נצנצו פנסיה של מכונית
בודדת. אולי זה אהובי הממהר אליי.
ערב אחד הוא הופיע, "באתי לראות מה שלומך," מלמל.
כל הזיותיי, הדמיונות בהקיץ שהיו לי על אהבה טהורה ושמימית
התחלפו בדבר האמתי. שלא כמו ביער, הוא ויתר על ההקדמות. הגוף
זוכר את התדהמה. מתחכך בי בצרימה, מתפלש בגופי ללא עדינות
ומקמט את נפשי בבלי דעת. הוא קם והבטיח לחזור. נשארתי שוכבת
דואבת במיטה וחשבתי שמשהו פגום בי, לא יכול להיות שזה כואב
כל-כך. אמרתי לעצמי שכל דבר בעתו, הרי יש לו ניסיון והוא בטח
ידבר אתי על זה אחר-כך. כמו עש מהופנט היה בא לחדרי והולך, בא
והולך.
ערב אחד הודיע לי שזה נגמר. "בטח מחכה לך איזה ג4ינג4י נחמד בן
גילך," הבטיח לי זך ונקי, ויותר לא חזר.

בספר של סבא "גידול דבורים" קראתי:
"מי שמתמסר לענף הדבורים בכל נפשו ומאודו ועוקב אחר הדבורה
במשך כל ימות השנה, לו הסיכויים להיות מגדל דבורים טוב.
לעומתו, מי שפוקד את דבוריו רק בסמוך לרדייה, ואחר-כך עוזבן
לנפשן ומפקירן לפגעי הטבע לזה מתאים יותר התואר 4שודד דבש4
ולמדרגת מגדל דבורים לעולם לא יגיע."

הדמעות לא עזרו. מרוקנת ואין לי יותר מה להציע לו, קילפתי בצל
במטבח ובכיתי. גיהצתי במתפרה, ובכיתי. משחדל לבוא לא נשאר לי
מה לעשות ביערות. כשהודעתי להוריי שלא ניגשתי לבחינות בגרות,
הפצירו בי להצטרף אליהם. הם רשמו אותי ללימודי ציור באקדמיה
הממלכתית לאומנויות יפות באמסטרדם. קיבלתי את החדר הגדול והיפה
ביותר שהיה בבית: רצפתו מעץ, תקרתו גבוהה ומעוטרת בפיתוחים.
מהחלונות הגדולים השקפתי לחצר פנימית משובצת גינות קטנות ועצי
צפצפה תמירים. יופייה של אמסטרדם חלחל לתוכי. תעלות ירקרקות,
גשרים, ברווזים. עצים גבוהים פורשים ענפים רחבים ונוגעים
בשמים. חייתי בעיר חלומית, רחוקה מיערות ומעצמי.

גרנו ברחוב צר שפסי חשמלית נחרצו לאורכו. נסעתי בבוקר לאקדמיה
ושבתי ממנה לעת ערב. בדרכי חלפתי על פני חלון ראווה של גלריה
לאמנות. תמונה גדולה מצויירת בדיוק רב הוצגה בחלון על רקע
וילון כחלחל. בציור נראה גל גבוה מתרומם ברגע שלפני ההישברות
לרסיסי קצף. נהגתי לשקוע במחשבות תוך כדי נסיעה, אך בהתקרב
החשמלית לתמונה, הייתי מרימה את ראשי ומחכה לגל שיבוא. החשמלית
התגלגלה והאיצה את מהירותה, צלצוליה וקולה שוברים את שלוות
הרחוב, וכשחלפה בשקשוק רועם ליד הציור, הרים אותי הגל גבוה
גבוה, וחשתי את בטני מתהפכת. אפילו פעם אחת לא ירדתי מהחשמלית
כדי להתקרב אל הציור.

נרשמתי לקורס ערב ללימוד הולנדית. ישבתי מאחורי זוג יפה: נערה
קטנה וענוגה ובחור גבוה ועדין מראה. ישבתי תמיד בספסל האחורי
בכיתה כדי שאוכל להתבונן בהם, וערגה נכמרת הייתה עולה בי.
באקדמיה, בהפסקות שבין השיעורים, העדפתי להתבודד על ספסל
במסדרון עם לימודי ההולנדית, קוראת ומחפשת מילים במילון. החורף
היה כל-כך קר עד שקשה היה לנשום, והחושך ירד כבר משעות אחר
הצהריים. בכיתה היו חלונות גבוהים, ומבעדם נראו השמים הקודרים.
למרות שהסטודנטים בכיתתי היו בני גילי, חשתי במחיצתם כאישה
זקנה בתחפושת, גרגיר אפונה קשה ויבש בין אפונים רעננים
וירוקים. רק השעות שחלפו בציור ללא הפסקה השכיחו את בדידותי.

כשאיחר המחזור החודשי סיפרתי לאמא על הרומן עם המנהל.
"איך הוא עשה לי דבר כזה? ארגן לכבודי מסיבת פרידה בבית הספר,
הרים כוסית לאחל לי הצלחה, עמד שם ונאם על תרומתי לחינוך בזמן
שהוא שכב עם הבת שלי. ואת, לא תיארת לעצמך? לא ידעת שאפשר
להיכנס להיריון?" לא חשכה ממני את שבטה. בערב אבא שב מהמשרד
וכשלא הייתי בחדר, אמא סיפרה לו. אבא נצר את כעסו ונמנע מלפגוש
את עיניי. חיכיתי לרגע שעתליה ויונתן ילכו לחדרם ונשארתי לבד
עם אמא במטבח.
"אני לא יכולה להמשיך ככה," אמרתי לה, "אני לא אחזיק מעמד עד
סוף הלימודים. אני רוצה לחזור לארץ."
"תתגברי. מעטים זוכים להתקבל לאקדמיה הזו. איפה תהיה לך עוד
הזדמנות כזו ללמוד בתנאים כאלה? כולנו פה. מה יש לך לחזור?"
"אני אחזור ליערות ואגור אצל סבתא אנה, עד שאסתדר."
"לפחות תגמרי את השנה. עוד מעט יהיה חופש וניסע לטיול ארוך.
למה שתפסידי? חבל. תבואי אתנו."
"אני לא רוצה טיולים. אני רוצה לחזור לארץ," פרצתי בבכי, "את
לא רואה כמה קשה לי ושאני לא יכולה יותר? למה שתראי? אף פעם לא
עזרת לי."
אמא השתתקה והביטה בי בעיניים נדהמות. ברחתי לחדרי ואחיי
הקטנים נכנסו והתיישבו על השטיח, ובלי לומר דבר שיחקו במכונית
צעצוע בהזדהות אילמת.

בבוקר קיבלתי את המחזור. יצאתי לאקדמיה וראיתי את אמא הולכת
ברחוב, שחוחה, באה מולי עם סלי קניות. עיני התכלת שלה אדומות
ונפוחות והיא נראית כמי שכוסתה באפר. במסוגרות שהפכה לי לטבע,
דחיתי את גישושיה לעברי. הסתגרתי בחדרי וכתבתי מכתבים למנהל,
אך מעולם לא קיבלתי תשובה. אילו הייתי אמי, הייתי מדירה שינה
מעיניי.

חזרתי ליערות לגור עם סבתא אנה. גיליתי שמנהל בית הספר התחלף
ולא מצאתי מנוחה. שנים אחר-כך נודע לי, שכשעזב את תפקידו, פינה
את המשרד בבית הספר מכל נייר השייך לו מלבד היומן שלי, שהושאר
מונח במגירה. מזכירת בית הספר החזיקה ביומן שנים אחדות בטרם
החזירה אותו לאמא, שנשבעה לי שהתאפקה ולא קראה בו. תהיתי מה
הניע אותו להפקיר אותי כך. אולי רצה שזרים יתפעלו מדמותו כפי
שהצטיירה בעיני נערה מאוהבת.
הטבעתי עצמי בעבודה. קטפתי שזיפים במטע, עברתי לעבוד בלול, ולא
מצאתי טעם בכלום. מששמעה סבתא על רצוני לעזוב לירושלים, הנידה
בראשה לשלילה. "איך תסתדרי? ממה תחיי?" שאלה וליוותה אותי
במבטי דאגה. שכרתי חדר קטנטן בקריית משה. הייתה לי בו פינת
בישול קטנה עם גזיה, ולא הצלחתי להיפטר מריחות הטיגון שדבקו
בקירות החדר. מהחלון נשקפה צומת דרכים, וכל העת בהיתי בצבעי
הרמזורים מתחלפים.

ביררתי את מקום עבודתו החדש, והסתבר לי שהוא קודם לדרגת מפקח
במשרד החינוך. החלטתי לבקרו. הפנו אותי למשרד שלו ששכן בקצה
המסדרון, ומצאתי אותו רכון על ניירותיו. פניו אורו משהבחין בי,
והוא הזמין אותי לשבת כאילו חיכה לי. אחרי שעניתי בקצרה
לשאלותיו הנימוסיות, אספתי את עצמי לשאול: "למה לא ענית על
המכתבים שלי?" הוא ענה: "רואים שאת המכתבים האלה כתב אדם
סובל."
נתתי לו את כתובתי.

הוא בא לבקר אותי פעם אחת בכוך הקטן שלי. ישב מולי על הכיסא
היחיד וניהל שיחת נימוסין. כעת ראיתי שהוא השמין מאוד וכרסו
השתפלה לפניו. שפתיו העבות היו פסוקות קמעה ולשונו השתרבבה
תדיר החוצה. נשימתו חרחרה, איש חלוד. שאל:" מה שלומך? מה שלום
אמא?" כאילו לא היו בינינו דברים מעולם. לפתע קם, עבר למיטה
והחל ללטף אותי, מתנשם בכבדות וקולו הופך ילדותי ומתנגן. מין
רפיון אחז אותי, כטובעת במי מדמנה העולים על גדותיהם, עוטפים
וחודרים לכל נקביי. עצמתי את עיניי כעכבר המעמיד פני מת, אולי
יניח לי. זרועו משכה אותי אליו באדנות ומשקפיו ניגחו את מצחי.
הוא הניח אותם בצד, שחרר את חגורתו ומלמל את שמי בגניחות, פתח
את רוכסן מכנסיו, הרים את שמלתי ונדחק לתוכי, בוטש, דוחק, דש,
שולף את איברו ומתיז, ממלמל מילים לא ברורות.

בספר של סבא "גידול דבורים" קראתי: "יקרה שלתוך הכוורת חדר
אורח בלתי רצוי פרפר גדול, חילזון, עכבר קטן או שרץ אחר. אם
אינו מצליח להימלט הרי העמלות עוקצות אותו עד מוות; ואם בגלל
גודלו אין הן יכולות להוציאו אל מחוץ לכוורת הרי הן מכסות את
הפגר בשכבת פרופוליס והוא יישאר חנוט בתוכו עד שהכוורן ירחיקו
משם. אף פעם אין ריח של ריקבון בכוורת. פגרי בעלי חיים, אם הם
נמצאים בה, חנוטים בתוך פרופוליס ואינם נרקבים."


"נפשי יצאה בדברו" הוא פרק מתוך הרומן "ואפילו בשנתי" שראה
אור בפברואר 2004 בהוצאת "ירדן".
הספר נמצא בחניות הספרים ובחנויות הספרים הוירטואליות.
כמו כן ניתן לרכוש אותו ישירות מהמחברת עם הקדשה אישית.
ניתן לצור קשר דרך תיבת הדואר או לשלוח מסר באי.סיק. יו.