רוחל'ה הזמינה אותי אליה הביתה להדלקת נרות חנוכה. "יהיה
נחמד," אמרה. "הזמנתי את כל הגירל'ס והזמנתי גם את האיניות,"
לחשה כממתיקה סוד. ת'אמת, לא כל כך בא לי ללכת לרוחל'ה.
להסתובב  בבית המטופח והמבריק שלה, שתמיד מוציא לי את העיניים.
אבל אם היא הזמינה את "האיניות" חייבים ללכת, אחרת תיעלב,
ותוציא אותי מרשימת החשובות שלה, וזה לא יהיה הדבר הכי חכם
שבעולם לעשות. לא טוב לקשרים החברתיים שלי, שמזמן כבר הידרדרו
לשפל.

אז התלבשתי, לבשתי את מיטב המחלצות שלי. טוב, בהשוואה לאלה של
רוחל'ה הן סמרטוטים,  ש"אפילו לעוזרת שלי אני לא מרשה ללבוש".
אני יכולה לשמוע את קולה, כשהיא מעירה לי על סגנון לבושי: "את
אף פעם לא מצליחה לעקוב אחרי החידושים. תמיד מפגרת בכמה שנים."
נו, מילא, אולי לא תשים לב אלי, אם כל האיניות תבואנה.

בדרך עוד עברתי דרך שמוליק וביקשתי שיארוז לי איזה בקבוק שנראה
טוב, אבל לא יקר. במכונית כבר הצטערתי, את רוחל'ה אי אפשר
לרמות, היא תעקם את הפרצוף. חבל שלא קניתי לה פרח אחד, בודד
ומרשים. טוב, עכשיו לא אלך לזרוק עוד בוחטה בשביל לרצות את
רוחל'ה, אולי בפעם הבאה.

נכנסתי. מה אגיד לכם, רוחל'ה תמיד מצליחה להפתיע אותי. מאז
שהייתי אצלה בפעם האחרונה החליפה את כל הריהוט, שינתה את
המיקום של השתי כורסאות והחליפה בינן לבין השלוש כורסאות,
"מאמא מיה."  אני בולעת את רוקי, כמעט נחנקת למראה הכתמים
הסגולים והצהובים של התמונה החדשה. הבית, שתמיד היה סטרילי,
נראה עכשיו כמו מוזיאון מודרני. מה זה מודרני? פוסט מודרני.
ומה זה נקי. כזה שצובט את הלב. אצלי אף פעם לא תמצאו בית כזה
מסודר, אפילו לא אחרי שהעוזרת שלי עמלה וטרחה שעות לסדרו.
כשראיתי את הפיליפינית נרגעתי.  טוב, תגידו בעצמכם זו חוכמה עם
או-פר בילד אין? בטח שלא,  ממש לא.

הסתכלתי סביבי. האיניות עדיין לא הגיעו, אבל היו כמה פרצופים
מוכרים. שוש מהטכניון, צביה מיחסי חוץ, מירי מהאוצר. מכובד
מאוד ומרשים. אין ספק, המסיבות של רוחל'ה מה זה פגז. העפתי מבט
על בגדיי ועל אלה של המסתובבות בחדר,  ממש לא בקלסה. אם גם אני
הייתי קורעת את שולי החצאית שלי באלכסון היה עוד איך שהוא
עובר.  אבל ככה אני נראית כמו הדודה מאמריקה, "ממש בושה
וחרפה," אני שומעת אותן מתלחשות ולא יודעת אם זה עלי או על
משהו אחר.

הן מחייכות, מלהגות בעברית רהוטה, מתבלות באנגלית פה ושם , רק
כדי להדגיש, "יו דונט סיי, רילי". בא לי להקיא,  אבל אני מציצה
על השטיח הלבנבן שפרוש על הרצפה ומתאפקת, רק זה חסר לי.

והנה החוזרת שלנו - מריטה שעכשיו קוראים לה מרים. חצאית שחורה
ארוכה, כיאה למעמדה החדש,  אבל עם שסע מכאן ועד ברוך אתה
אדוני... חולצה לבנה, חצי שקופה עם שרוולים ארוכים ומכופתרים.
יה, כמה כפתורים. בשביל להפשיט את זו צריך לקבל  שעות נוספות.
היא מרחפת בין האורחים, מלטפת בליטוף אימהי את הצעירות, מעירה
בקלילות לבוגרות ומתעלמת לחלוטין מכל מי שבעלה מרוויח פחות
מ... וגילה יותר מ... מתאים לה לחוזרת.

שולחן האוכל הארוך  עטוי  מפה  בצבע כחול כהה. לא ידעתי שהלבן
יצא מהאופנה  אבל איזה מאכלים. את חלקם הגדול אינני מזהה. לא
שאני לא אשת העולם הגדול. כבר הייתי בסין ובאוסטרליה ופעמיים
בארה"ב,  אתם יודעים כנסים. אבל מה שיש כאן, לא ראיתי אפילו
בסעודה של קבלת הפנים הרשמית לכל הנציגים שלנו בארמון. כן, גם
לשם הגעתי בעקבות איזה כנס מטופש, אבל הם היו אנגלים, ופה זה
ישראל.

אני מתקרבת  על מנת לזהות מי ומה הקורבנות הפעם. זיהיתי את
העוגה הזו, איך קוראים לה בלק פורסט, כן - וזה בטח  פירות ים.
לקחתי לי צלחת, כזו קטנה, שמתי עליה קצת, שלא יגידו שאני
גרגרנית, חיפשתי לי איזה מזלג שלא יגידו שאני לא מנומסת,  היד
בחצי הדרך... ואני שומעת את החוזרת:

"בנות, צריך קודם להדליק נרות חנוכה, בנות...." וקולה כקול
המורה שלי לספרות, מכיתה ה'.
אני ממהרת לבלוע את פרי הים הקטן. מניחה את הצלחת, שולפת מצית
(את הסיגריות השארתי במכונית) והולכת לחפש את החנוכייה. כשצריך
מתנדבת אני תמיד חמור קופץ בראש. מה יש, מתנדבת להציל את כולם,
ואז שוב קולה של החוזרת מנסר בחלל החדר.

"בנות," תודה לאל שלא פנתה אלי. "בנות, אנחנו צריכות גבר בשביל
לברך על הנרות..."
גבר.  עכשיו אני ממש נחנקת. מי צריך גבר בשביל להדליק את הנרות
למה  מה, אנחנו לא מספיק טובות? אבל החוזרת פונה לרוחל'ה וקולה
מתקתק:  "את יודעת, אפשר גם בלי להדליק נרות, אבל אם כבר
מדליקים, צריך גבר."

אני לא בטוחה אם רוחל'ה החליפה צבעים מתחת למייק-אפ הכבד, אבל
היא רק נשמה עמוק והלבישה על פנייה את החיוך המסחרי שלה. "בטח,
את צודקת, מאמי שלי, אני כבר מביאה לך גבר."
כמובן,  היא רוצה לעשות עסקים עם הבעל של החוזרת. שמעתי שהוא
עכשיו קנה  את המגרש ההוא בדרום ומחפש משקיעים. נו, שיהיה לה
רק טוב.

עברה איזה רבע שעה עד שרוחל'ה הצליחה לחזור בינתיים, החלפתי
כמה רשמים על רוחל'ה עם חצי מהמוזמנות.  אם רק הייתה יודעת מה
באמת חושבות עליה החברות הטובות ביותר שלה הגירל'ס שלה...
שמעתי גם בדיחה טובה אחת, ושתיים  לא כל כך...

ורוחל'ה חזרה עם גבר. מה אני אגיד לכם. אם הוא היה הגבר
האחרון, היחיד עלי אדמות, ואני האישה האחת והיחידה  בעולם,
המין האנושי היה נכחד סופית. זה גבר זה?  נמוך, שמנמן וזה
דווקא לא נורא, אני אוהבת אותם קצת מלאים. מקריח, שוב לא נורא
אבל המבט על הפנים כמו בהמה תועה עוד מעט יגיד מה... מה..מה...
עיניים קטנות מתרוצצות, מחפשות, את מה? טוב, הביאו גבר.

בוא נגמור עם זה, אני חושבת לעצמי מחליפה רגל ברגל, הרגליים
שלי כבר כואבות מנעלי העקב. איזה מטומטמת, הייתי צריכה לבוא
בשטוחות. טוב, נותנים בידי ה"גבר" אין לי דרך אחרת לכנותו אולי
שוטה הכפר? מעניין מניין הקריצה אותו. אז נותנים לו ביד חפיסת
גפרורים והוא מסתכל עליהם מה אני צריך לעשות עם זה - זה המבט
שהוא שולח בהם.

"בוא," מתנדבת החוזרת, "בוא תדליק אותם ותברך על הנרות."
ל - ב - ר - ך. אה, אז הוא גם מגמגם. "כן",  עונה החוזרת
בסבלנות,  "לברך על הנרות לכבוד החג"...
"אבל אינני יודע את הברכה, "  עכשיו יצא ממנו משפט שלם , תודה
לאל. "אין דבר" שוב החוזרת הזו, "אני אעזור לך ". לוקחת את
ידו. כנראה שגם במיטה צריך לאחוז בידו ולהובילו. עוזרת לו
לאחוז בנר. וזה השוטה חוזר אחריה כתוכי מאולף: "ברוך אתה
אדוניי.... אלוקיינו"....


"אמן," עונה מקהלת הנשים ונושמת לרווחה. עשינו את זה. ומתחילים
לשיר. מה אגיד לכם, הביאו לי את הסעיף הנשים האלה, המתורבתות,
האינטליגנטיות, העצמאיות, בעלות המקצועות החופשיים. לא שיש לי
משהו נגד הדת, חס וחלילה. מצד שני,  אני גם לא מאמינה כזו
גדולה. אבל בשביל להדליק נרות,  במאה הנוכחית? בשביל להיפגש עם
החבריה,  בשביל להחליף מרשמים וחוויות, רק שתי ביצים טוב? מה
יש, ביציות כבר לא הולך בשוק? לא פלא שאנחנו עדיין ... טוב
נניח לזה, חג היום לא?

"מי ימלל גבורות..."









4.12.2001