חדר.קירות לבנים.אי אפשר אפילו לראות את החיבורים שבין הקיר
לתקרה, הרגשה של אינסוף.באמצע החדר שולחן עגול בצבע כסף בעל
שוליים עבים בצבע אפור מטאלי ורגל אחת ארוכה, הוא גבוה, כזה
שמצריך כסאות גבוהים, שעליהם בדרך כלל יושבים בבארים.בסמוך
לשולחן, שני כסאות גבוהים, שעליהם ישובים שני אנשים, אישה
ואישה, בעצם נער ונערה ובעצם ילד וילדה.
שניהם שותקים.היא סיפרה לו על אחד, אחד שהיא מכירה כבר זמן
מה.היא הייתה רוצה להגיד לו שהיא מחבבת אותו אבל היא קצת מפחדת
ממה שיקרה או יותר נכון ממה שלא יקרה.הוא אומר לה שתדבר איתו,
הכי טוב בשניה הראשונה שתפגוש אותו, בלי לחשוב יותר מדי.היא
מסכימה אבל בכל זאת היא מהססת ויש לה קצת ספקות הרי הוא יושב
כאן מולה והיא עוד לא אמרה לו.הוא סיפר לה על אחת, אחת שהוא
פגש.מישהיא חמודה, שגורמת לו הרגשה טובה.היא שואלת אם בת המזל
גם מרגישה ככה והוא עונה שאולי, הוא לא יודע, הוא עוד לא דיבר
איתה.היא מאיצה בו להגיד לה ולספר לה איך הוא מרגיש הוא מסכים
אבל משהו מונע בעדו, הוא יספר לה בפעם הבאה שישבו יחד בשולחן,
אבל בטח גם אז לא יהיה לו האומץ.
שניהם יושבים אל השולחן, כל אחד מפנה את מבטו הצידה.בעוד חמש
דקות הם ישכחו מזה לזמן מה ויתחילו לצחוק על משהו שקרה לאחד
מהם, שוב יעלה בהם הרצון להגיד ושוב הוא ישכך. אנשים שותקים.