כל האנשים שהיו שם אמרו אדום. כאילו זה היה ברור, כאילו זה היה
מובן מאליו. 'אדום'- הם אמרו וחייכו זה לזו, קרצו במבט מבין של
הסכמה, הנהנו, הרימו את המשקפיים והניחו אותם על קצה החוטם. כל
האנשים שהיו שם הרגישו את זה מהבטן, מהסרעפת, מאיפה שזה בא
כשמרגישים את זה. והם אמרו אדום, הם ידעו שזה ככה, הם הפנימו
את זה.
     יונתן אמר כחול. הוא אמר את זה בשקט. הוא לחש את זה עד
שקולו נבלע בצקצוקיי השפתים, ברעשי המצתים, בנשיפות הקצובות של
האויר הקריר, ברשרוש השיחים הנמוכים. אף אחד כמעט שלא הבחין
בו, מעט ידעו על קיומו, פחות מהם ייחסו לקיום הזה חשיבות. גם
יונתן עצמו כמעט ולא ייחס חשיבות לקיום שלו. אולי בגלל זה הוא
לחש. אולי בגלל זה הוא רעד רעידות קצובות, הוא נשם נשימות
מקוטעות. אולי בגלל זה הוא חשש.
- "אני חושב שאני משתגע, גברת" - הוא אמר לנטלי. הוא אחז בידה
בבהלה.
- "אני נטלי", היא ענתה לו. "אני לא גברת, ואף פעם לא הייתי."

     יונתן נעמד במקום ודמם. הוא ראה כחול, כחול עמוק, כחול
צלול, כחול ברור. הוא גם ראה גברת, הוא היה בטוח שהיא גברת
ועכשיו הסתבר לו שהיא נטלי. האדמה שמתחתיו השמיעה קולות של
נפץ, הירח זע בחוסר נוחות, התאורה סינוורה אותו.

- "נעים מאד גברת נטלי" , הוא אמר לה. "יש לך עיניים יפות".
- "תודה מקרב לב," - היא חייכה. "אני גם אוהבת את העיניים שלי.
זה הדבר היחיד שאני אוהבת אצלי..." - היא צחקה צחוק גדול וריק.
העמידה המגושמת שלה הקנתה לה אצל יונתן נופך מלכותי. החיוך
השמנמן שלה הרגיע אותו לשנייה, אולי שתיים. היד הבשרנית שלה
נגעה בו והשאירה לו נקודת אחיזה.
- "לאן נעלמו הדובים נטלי?" - הוא שאל אותה.
- "לאן נעלמה האהבה?" , היא השיבה. "לאן נעלמו הקיוסקים
הקטנים? לאן נעלמה ההפסקה הגדולה? לאן נעלם השרת של בית הספר?
לאן נעלמו ההיסוסים?".

יונתן חשב על זה ולא הייתה לו תשובה, לא היה לו קצה של מושג.
הוא חשב שהוא נופל וניסה לייצב את עצמו. הוא חשב שהכל סתום
בתוך חלל וזמן, הוא חשב שאלוהים מת ושעוד לא קם לו תחליף. הוא
ראה אותה מביטה בו במבט רך ועדין. האיפור שלה כבר היה עייף
ומטושטש. ליד העיניים הוא ראה סימנים של נדודי שינה. הלחיים
האדומות שלה היו ספוגות בעצב. היא אחזה בידו והביטה בהמולה.
היא ראתה אדום והוא ראה כחול של ים, של שמיים, כחול של כחול.
היא אחזה בעגלת יד ישנה ומלאה. הוא עמד והביט בשחפים שעפים
מעליהם.

- "גברת נטלי....", הוא פנה אלייה בנימוס.
- "כן" , היא ענתה.
- "אני חושב שאני משתגע, גברת נטלי."
- "אתה משוכנע?", היא שאלה. "צריך שיקרו הרבה דברים בשביל
שנשתגע, צריך שיהיו מפולות  כל כך גדולות, מבוכים נטולי פתרון,
צריך סיבה."
- "לא". הוא ענה לקונית. "אני לא משוכנע ואני לא חושב שצריך
סיבה. אני חושב שאפשר להיות  סתם משוגע. כמו שמורה הוא סתם
מורה,  כמו שדייג הוא סתם דייג."
- "זה מעניין", היא הביטה בו וחייכה חיוך מעוקם. היא ראתה
אדום, כולם ראו אדום. כלום צילמו תמונות של האדום. עיתונאים
בישרו לאומה על האדום. מרצים ומומחים ושועי עולם - כולם ראו את
האדום הזה. כולם הסכימו עליו.
     יונתן הציץ בשעון. הוא ראה שנשאר לו עוד הרבה מאוד זמן
עד שיגיע מחר. הוא ראה שעברו רק שתיים עשרה דקות מאז שהציץ בו
לאחרונה. הוא ראה את האנשים צועקים, מתווכחים, מתחבקים, מגלים
אהדה, שנאה, פאניקה. הוא שמע רמקולים והכרזות על עתיד בטוח.
הוא זיהה קבוצה של ילדים מתבוננים בעמוד חשמל. הוא ראה תינוקת
קטנה מחייכת בעגלה. איש גדול עם כרס חיבק בחורה צנומה עם מטפחת
על הראש. יונתן קפא.

- "ומי אתה?", נטלי שאלה.
- "אני חושב שאני יונתן".
- "אתה חושב או שאתה יודע?" -היא שאלה בפליאה.
- "אני כבר לא בטוח..." - הוא אמר לה.

דמעה עגולה וקלה התנפצה מעיניו והתאדתה. נטלי בכתה גם היא. היא
אחזה בידו. היא ליטפה את שערותיו. היא נשקה לו על המצח.

- "לאן נעלמו הדובים נטלי?" - הוא שאל.
- "הם לא נעלמו," - היא חייכה. "הם רק התרחקו. זה הכל...".

יונתן שתק. הדמעות התנדפו להן. הוא ראה כחול, זה היה לו ברור.
היא ראתה אדום, אבל לא היה בזה שום דבר יוצא דופן, לא היה בה
שום דבר מיוחד. היא הייתה כמו כל האנשים. היא ראתה אותם והם
ראו אותה. היא שילמה להם והם נתנו לה עודף. היא צעקה עליהם והם
צעקו חזרה. היא אחזה בידו בחוזקה והשאירה אותו עומד, ניצב,
נושם. הוא הרגיש לפתע את האוויר ממלא את ריאותיו. התחושה הייתה
לו מוזרה. הוא נשף. הוא שאף. הוא נשף שוב.

     האנשים החלו להתפזר. הוא שמע אותם בלהגם הבלתי פוסק. הוא
ראה את עיניהם יוצאות מחוריהם. הוא שמע את העצב שלה. הוא הקשיב
לצער שלה. הוא האמין בקיומה, גם אם היה בקיום הזה צורך וגם אם
לאו.
     הם עמדו בלב השדרה. ידה אחזה את ידו. האוויר התכסה
בערפילים משונים. הכחול נותר בודד, ערום, חיוור וחסר טעם. הוא
הביט בשעון.
עוד שבע דקות חלפו.....