ביום שיש זרקו אותי מהבית. או שאולי בעצם אני ברחתי. מהם, או
מעצמי, בחיפוש אחרי עולם אחר, יפה יותר וטוב יותר.
חלפתי על פניה של אמא מול הטלויזיה ושל אבא מול המחשב. "אני
עוזבת" אמרתי להם. "ביי", היא אמרה לי. "תקחי איתך את
הפלאפון". הם לא עצרו בעדי. אולי יותר טוב להם בלעדיי. נשבעתי
לעצמי שהם עוד יתחננו שאחזור.

מאז יום שישי אין לי בית יותר. ואני גרה ברחוב, ואני אחת
מהחתולים. ישנה מתחת לפנסים, אוכלת מפחים ציבוריים, מכינה את
השיעורים שלי על ספסל, קונה בכרטיסי אשראי פוסטרים לחדר. והם
לא התקשרו, ולא חיפשו אותי.
אתמול עברתי עם מעיין ליד הבית שלי. מעיין סטודנט לרפואה אבל
תמיד רצה להיות גנן. פשוט אמא שלו איימה שתזרוק אותו מהבית אם
לא יהיה לה בן רופא (הצעתי לו שיגור אצלי עד שהעניינים
יסתדרו). את החברה הקודמת שלו הוא עזב כי אמאלה חשבה שהיא לא
מספיק טובה בשבילו.
וכשעברנו ליד הבית שלי, בזמן שהוא התלהב מהגינה והבריכה, אני
חשבתי לי שיש בפנים כל כך הרבה מקום, אז למה אין להם עוד טיפ
טיפת אהבה בשבילי?
ובלילה ירד גשם, וישנתי אצל מעיין, ומתוך שינה הוא אמר לי שהוא
אוהב אותי. איך יכולתי לחשוב שאני כבר מבוגרת?

למחרת חזרתי הביתה. נכנסתי בשקט, כמו חתול פצוע. כמו כלב שחוזר
ליד המכה אותו.
ןכמו שלא היה להם אכפת שהלכתי, הם אפילו לא שמו לב שחזרתי.