"זה  בסך הכל  חומוס", היא אמרה,  
"רק חומוס!, איך את יכולה להגיד את זה", אמרתי תוך כדי בליעה,"
את לא מרגישה במרקם, בשילוב הטעמים, בסינרגיה של שלושה מרכיבים
בסיסים, שכל אחד מהם בנפרד חסר כל משמעות, אבל הביחד שלהם גורם
לי לרגשות כמעט דתיים.", נשמתי.
"  אתה קצת מגזים " אמרה והסתכלה עלי בפרצוף מתנשא.
ניגבתי ניגוב מתמשך של תערובת של פול שבושל עשרים וארבע שעות
על פתיליה  וחומוס שנתחן דק במטחנת בשר, ואמרתי  ,"לא, אני לא
מגזים, והפרצוף הזה ממש לא לעניין",
"רצית שאני אבוא לאכול חומוס אצל הסורי, באתי.", אמרה
וניגבה.
" רציתי שתיהני, בסך הכל רציתי שתיהני מחומוס טוב, זה כל מה
שרציתי", גמגמתי.
" לי זה לא משנה אם זה חומוס של שטראוס או חומוס מאבו גוש..",
אמרה מונוטונית.
"בשקט" אמרתי מזועזע  ועשיתי תנועה של הנמכה ביד, "ענת יש
דברים שלא אומרים פה,  אני מהקבועים", לחשתי והסתכלתי על
המנגבים במבט קצת מבוהל.
"חבל שאתה לא מתרגש ככה מעוד דברים" היא אמרה את זה בשקט,
וראיתי איך קצות שפתותיה נכנעות לכוח המשיכה.
"את שוב מתחילה עם הקמט הזה?",
"איזה קמט", שאלה, ומיששה את פנייה.
"הקמט הזה שיורד לך מהפה"
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר"
"לא חשוב,  זה בסך הכל קמט"
" אתה ציני?"
" לא ציני, בסך הכל רציתי שתיהני"  
" ואני רק אמרתי שחבל שאתה לא מתרגש ככה מעוד דברים"
הרמתי את עיני מהצלחת, הסתכלתי עליה, ושתקתי.
"נגמרו לך המילים, על חומוס שעות , אבל על הדברים האמיתיים..
מנזר... נמאס לי מאבו חסן, הסורי, הלבנוני, עד  עכו כבר הגענו.
"
"את עשית שם פרצופים של נהנית, אל תגידי לי שאת מאלו?"
"ממי?", שאלה וחתכה חתיכה של פיתה,
"מזיפות הניגובים", אמרתי בהנהון של מבין, היא חייכה חיוך
עדין, שגרם לי לחשוב  שזה לא הולך לכיוון של פרידה, לפחות לא
הפעם.
"זה לא יצליח לך", אמרה.
"מה לא יצליח?",
"לכבות את השיחה באמצעות הומור, יש עוד דברים בעולם חוץ
מחומוס," צמצמה עיניה,  
" אתה יודע באמת למה אתה  מומחה?",  ניסיתי לחשוב אבל היא
המשיכה " בהסתכלות  על החיים דרך חלון ראווה מאובק", והיו לה
פנים אלכסוניות כשאמרה את זה,  
"עוד דברים בעולם חוץ מחומוס" מלמלתי מתרשם  " אני אצטרך לחשוב
על זה", וצמצמתי גם אני את עיני בחשיבות עצמית.
אף אחד מאתנו כבר לא חייך.
"חשוב לי שתדע שקשה לי עם זה". ועשתה את הפרצוף הרציני שהיה
שמור לאירועים מיוחדים, בלעתי במהירות את הפיתה  ומלמלתי
"ניגוב מוחמץ",
"מה?" שאלה,
" כלום, החמצתי ניגוב, לא הרגשתי את הטעם", שררה שתיקה ממושכת,
חשבתי שאולי בכל זאת זה הולך לכיוון של סוף,
ששתקנו, רציתי להגיד לה שאני אוהב אותה, שהיא הדבר הכי טוב
שקרה לי בעשר שנים האחרונות, שהיא כמו קרן אור שהכניסה אלומה
של שקט  דרך חריץ שנפתח מתריס גלילה. ושהחומוס שאכלנו בנצרת
לפני כחודש היה בעצם שיר האהבה הכי אמיתי שאי פעם שרתי למשהי.
בסוף קטעתי את השתיקה, "את גומרת?", שאלתי והצבעתי בתנועות
אצבע מהירות על החומוס שנותר בצלחת שלה.
ענת הזמינה חשבון, וקמה במהירות מהכסא, בשבוע הבא אני אקח אותה
לאבו חסן, חשבתי, שם זה בטח יהיה אחרת.