זאת היתה גדר של תיל. עבה כזאת, כפולה. לפעמים משולשת. חשמלית.
הוא שמע סיפורים על אנשים שלא יכלו יותר, וקפצו עליה.
רק המראה של הגדר הזאת גרם לו סחרחורת. המפלצת הזאת, שאיימה
עליו, סגרה אותו, בלי אוויר. עם הבור מטר לפני. הוא הכיר את
הבור הזה כ"כ טוב. הוא חפר אותו. הוא שתה מהמים שהצטברו בו.
היה לו קר.
ירד הרבה שלג, והוא עמד בחוץ, במסדר. עירום. קפוא. השלג הלבן
והטהור הזה. השלג הזה, שמצב אחד כ"כ טהור, כ"כ נקי, ומצד שני
מקלף לו את העור של הרגליים כשהוא נדבק. הדם, הדם האדום הזה
שנוזל על הרצפה, ולא כואב לו, כי הקור משתק לו את הרגל.
הוא נכנס לצריף.
לצריף החם, והמחמם. היה בו חימום, אבל הוא לא הופעל. הוא נכנס
למיטה, עם כל 11 האחרים שאיתו. היה לו חם, וצפוף. בהחלטה
משותפת כולם מסתובבים.
הוא ישן.
הוא חולם.
על אמא.
על הפנים שלה, המבט המודאג. הפעם האחרונה שראה אותה. המבט הזה,
כ"כ נורא כשקרעו אותה ממנו. היא בכתה. וגם הוא. איפה היא
עכשיו?
אמא, איפה את?
הוא כמעט נחנק מחוסר אוויר ויצא החוצה. עמד מחוץ לצריף,
הרגליים פצועות, והוא לא מרגיש. קר לו והוא לא מרגיש. הוא
מסתכל על הגדר, ורואה בדמיון את אמא. הפנים שלה, אותם הפנים-
נשקפות אליו דרך התיל הכבד. הוא כבר לא יכול יותר להחזיק את
עצמו.

הוא רץ לגדר, לחבק את אמא.