שוב מרגיש כלוא, בצורה לא נכונה,
 אני קורא עכשיו לאמא, אבל היא לא עונה.
 היא חוזרת מעוד לילה ושוכחת מהכל,
 וספוגה בכל הריח, שהשאיר האלכוהול.

 וככה זה בבית, שלאבא לא איכפת,
 הוא עסוק רק בשקרים, שיגיד בבית משפט.
 ואומרים שלא גדלתי בצורה הנכונה,
 שגברים שוכבים בבית, עם האמא הזונה.

 ונשרפתי בלילות, ושרפתי את הימים,
 והיתה לי משפחה, כשהכרתי את הסמים.
 זה עשה אותי נורמלי, וגרם לי רק לראות,
 מה שכבר עוד לא קרה לי, אבא כבר בבית קברות.

 ועכשיו אחרי שנתיים, מתלבט במיניות,
 הצבא כבר פעמיים שוב דחה על אי שפיות.
 ונשאר לי רק לכתוב, לספר מה שקרה,
 פסיכולוג דפוק אומר: תסתכל זה לא נורא..
 
                                                       וזה
כן  נורא.