בכניסה לטרבלינקה סופי קראה לנו אליה. היא אמרה שמי שרוצה שהיא
תעזור לו למצוא אבן עם שם של קהילה מסוימת שיבוא אליה. ת'אמת?
בהתחלה חשבתי לעצמי "אפשר לחשוב שאני לא אצליח למצוא לבד".
נכנסנו לאתר. אבנים. ועוד אבנים. ועוד אבנים. המון אבנים. כל
אחד בצורה, גודל, צבע שונה. היו שם אלפי אבנים. מסודרות בלי כל
סדר הגיוני.
ניגשתי לסופי, עם הפתק שאמא כתבה לי. היה שם את השם של המשפחה
הרחוקה של סבא, ואת העיירה. לא ידעתי אם אני אמצא. אם בכלל
קיימת אבן של המקום. בהיסוס משהו אמרתי לסופי "גוניאדז'". היא
התחילה לחפש בספר, ומצאה. "תחפשי באיזור A 100. בערך שם."
והצביעה. ניגשתי.
במשך כמה דקות הסתובבתי שם. ומצאתי אותה. האבן כמו הסתכלה עלי.
חטפתי צמרמורת רק מלראות את האבן הזאת. נגעתי בה. היא היתה
קרה.
מסביבי היו רק אבנים. הרבה אבנים. פרחים מפוזרים, נרות מכובים
ושאריות חלב של נרות, פתקים מקומטים.
הדלקתי נר ליד האבן. קטפתי פרח, וגם אותו שמתי שם.
זאת היתה נקודת השבירה שלי, והתחלתי לבכות. |