יונה...

יש כל כך הרבה תהיות ומחשבות על המוות ומה שאחרי המוות. ובתכלס
זה בטח משהו שבכלל לא חשבנו עליו אף פעם. וכשאני חושבת על
המחשבה הזו אני מיד מפסיקה לחשוב על זה כי הרי זה מעבר למה
שאנחנו מדמיינים...
המוות שלי הגיע אליי בהפתעה - כמו לכולם.

זה קרה בבית שלי. אני גרה בבית הזה 9 שנים ואף פעם לא פרצו לנו
לבית (טפו טפו טפו...למרות שזה לא כל כך עוזר לי עכשיו) יש
לפעמים את הרגעים האלה שאתה שומע מוסיקה או מתקלח ונדמה לך
שאתה שומע מישהו קורא לך או קול מסויים. מאיזה אינסטנקט ליהיות
קשובים כל הזמן. זה נשמע כל כך אמיתי, אבל בעצם אף אחד לא קורא
לך. זה רק בראש. הייתי מוצאת את עצמי מסתובבת בבית עם מחבט
בייסבול - כמו בסרטים - ומחפשת מתחת לספות או מכינה את עצמי
למכת האקדח של השודד או הרוצח שבא לתקוף. לפעמים זה פשוט עולה
לראש שלי איך הוא נכנס בבית. המחשבות האלה לא היו כל הזמן, רק
שאני לבד בבית בערב או משהו.
והיה איזה יום אחד שחזרתי מביצפר מוקדם כי שחררו אותנו שעה
לפני  ולא הורדתי את האוזניות והמשכתי לשמוע מוסיקה. הבית היה
ריק והדלת הייתה פתוחה - מה שיכול ליהיות רגיל אצלינו בבית.
אולי זו הייתה התגרות בגורל, אולי מישהו היה למעלה וישן, ואני
שומעת מוסיקה על פול ווליום. בפול ווליום נאבקתי עם שודד מפוחד
שהחליט בידיוק שהוא מפחד והוא החליט לצאת רק עם איזה 50 שקל
שהיו על השולחן ואז בדקירות סכין הוא לקח גם את חיי.
זה כל כך כאב....כל כך..כו...

אחרי איזה שעתיים ששכבתי על הריצפה קמתי "ואו. אז סך הכל
התעלפתי וזהו. וזה ממש כאב אני באמת חשבתי שאני הולכת למות, זה
מזל שנשארתי חייה"..
קמתי ועליתי למעלה לשטוף את עצמי. ישבתי על מיטה שלי וחשבתי על
מה שקרה איך זה יכול ליהיות - אין לי פציעות! אולי הוא רק שרט
אותי? יש לי ממש מזל!
שמעתי מלמטה צליל של מפתחות בדלת, אה יופי אמא. טוב הדלת פתוחה
היא לא צריכה ת'מפתח. החלטתי לא לספר לאמא מה קרה, כי היא
מספיק תבהל שזה קרה ואם לא קרה לי כלום זה לא הכרחי..
פתאום שמעתי צרחה איומה של אמא שלי.
אני לא אשכח את הצרחה שלה שמהדהדת לי בראש לפעמים, ואז אני
מדחיקה אותה.ירדתי למטה מהר...יכולתי למות מהלם ממה שראיתי.
כיביכול זה לא היה אפשרי כי מה שראיתי מעיניי זה אותי שוכבת,
מדממת, והיסטריה בצורת אנשים מסביבי (או ההיפך).
הלם מוחלט.
ניפנפתי ביידיים שלי מול העיניים של אבא ואמא ההמומים
והבוכיים.
הרגשתי כל כך רע פתאום!! אני כן מתתי!! ואיך הם סובלים
עכשיו...
הכל צף ועלה פתאום..כל הקרובים והחברים שלי שבחיים שלי
התייחסתי אליהם לא יפה לפעמים ולא היה לי הזדמנות לכפר..
החיים שלי פתאום עברו מול עיניי כמו בשקופיות שכאלה.כמו
שמתארים בהרבה סיפורים. אבל לא אמרו לי שזכרון בא ועובר לזכרון
אחר מהר. מנסה כל כך להאחז בזכרונות - שלא יעברו כל כך מהר!!
שלא יעברו ממני בכלל!! אבל לאט לאט הבנתי שזה משהו שלא
בשליטתי.
מתישהוא התיישבתי על הספה בבית. לא יכולתי אפילו לחשוב על
להסתכל על עצמי..אני לא אבהל מידיי...
רגע אבל מה עושים עכשיו?
וכאילו מישהו צוטט לי, התעלפתי.
וקמתי במקום אחר. קמתי על משטח אבן, והייתה לי תחושה בלי שום
תחושה. לא היה לי קר או חם. לא היה לי עצוב או שמח.
הבנתי איפה אני, בבית הקברות.
נבהלתי נורא, רגע, איך זה צריך ליהיות? מה אני צריכה לעשות
עכשיו?
אני לא צריכה ליהיות בתוך הקבר?
הסתכלתי למעלה, השמיים נראו בלי צורה, העננים זזו בלי רוח.
אפילו לא ידעתי אם זה לילה או בוקר...שמיים שלא מביעים דבר.
אפילו פחד לא הרגשתי, אבל מתי שחשבתי על הפחד פתאום הוא עלה
והציף אותי.
קמתי לראות על מה אני יושבת....על המצבה שלי! שמי חקוק על אבן
אפורה עשויה משיש - לפעמים אוכלים על שיש ולפעמים מתים תחתיה.
חשבתי..קמתי והסתובבתי בין הקברים, ואף אחד לא היה באיזור. אף
נפש חייה. עברתי בין שמות ושמות משפחה. שמות שמות שנבלעים בעוד
שמות....האם אני אהיה אחת מהם? שתבלע בין מתים וזכרוני ישכח?
זה נשמע לא יפה להגיד את זה, יש אנשים שזכרונם נבלע מזמן..
ואני פוחדת על עכשיו...
הבנתי שגם לא מסתכלים עליי ולא רואים אותי, וחשבתי אם לעשות
דברים שבא לי לעשות מבלי לחשוב "מה אחרים חושבים" זה לא היה
משפיע עליי בחיים עצמם ההרגשה הזו, אבל זה הציק.
אבל לא רציתי להסתובב יותר ואיכשהוא מצאתי את המצבה שלי, בהיתי
בה שוב בהתמהון ספק אי שפיות וישבתי על הקצה שלה..ניסיתי להזכר
בהלוויה שלי אפילו - אפילו את זה אני לא זוכרת! זו ההזדמנות
האחרונה שלי - שהייתה לי, להפרד מכל החברים והמכרים שלי, כל
החרטות וההרגשה הרעה הזו, שלא הספקת מלא דברים ושהכל נקטע
באמצע
כל המילים שלא אמרת וכל הדברים שהחמצת - אינם יותר וכאילו הם
לא יכולים ליהיות יותר...אין לך הזדמנות יותר. די, נגמר.
איזה הרגשה אבודה.
לא רציתי להמשיך מכאן, פתאום זה נראה לי יותר מידי, רגשות ועצב
וחרדה, אבל המוזר והמפחיד פה - שלא הרגשתי את הרגשות האלה.
אלא חשבתי אותם.
זה יותר מידי או שאני חושבת שזה יותר מידי?!
פשוט ישבתי, וניסיתי לא לחשוב על כלום, אולי משהו יקרה
מעצמו....
אחרי זמן לא מוגדר ממש, פתאום...הרגשתי באמת רוח קלה, ואז זה
נהפך לנגיעה. קפצתי במקום בכזו בהלה! ראיתי מולי דמות ארוכה
ורזה עם חיוך ביישני ומתוק. "נעים מאוד, אני פה במצבה שלידך,
פשוט הרגע התעוררתי לא ראיתי שהגעת סופסוף!.." וצחקק לעצמו.
טוב די הבנתי שזה לא הגיוני שאני לבד פה בלי אנשים כמוני שמתו.
אבל מאוד נבהלתי, כי הוא הזכיר לי מישהו שהשארתי שם מאחור...

מישהו ממש ארוך וגבוה כמוהו, תמיד תהיתי אם הוא בעצמו לא היה
איזה מלאך שנשלח אליי. לעולם, ודווקא בחר בי. הוא היה בן 18
אבל הוא היה הילד הכי תמים שהכרתי, כל כך מדהים וכל כך טהור.
זה התחיל ביננו בטלפון, שיחות של שעות שעות שעות...
ואז הוא החליט לבוא אליי לפה.
ואחרי חודשיים מאוד יפים שלנו, החודשיים הכי יפים בחיים שלי
אני נרצחתי.
אני יכולה רק לבכות שעות על זה שלא הזדמן לי להמשיך איתו ובכלל
את כל חיי עם אהבת חיי שמצאתי בגיל כזה יפה שלי, של כל אחד
בחייו.
זה הגיל שאתה חופשי, אבל גם תלוי. ויש בזה יתרון שאתה לא צריך
לדאוג לדברים שבאמת מבוגרים דואגים להם.
באמת תמיד חששתי ממתי שאהיה מבוגרת ומאלף ואחד דאגות בלי
מנוחה, כל חשבונות הביטוח, המכונית, הבית.....יותר מידי!
ותמיד פחדתי שאני עצמי אלך לאיבוד מקטע הזה של החיים. אבל
עכשיו אני כבר לא אעבור את זה..וזה גם חבל שלא ניסיתי...
אבל האהבה המדהימה הזו, זו האהבה שמדברים עליו השירים ואהבה
שהרבה מיואשים לא האמינו שהיא בכלל קיימת. זה היה זמן ריחוף
שלי.
הזמן הכי טוב בחיים שלי, הזמן שבאמת הרגשתי חייה.
איתו, הכרתי אותו הרבה זמן, ואז התחלתי להכיר אותו מקרוב.. ואז
ממש מקרוב.
חודשיים תמימים שהיו מוצפים באהבה כל הדדית של שנינו, זה לא
חלום, זה פה. הנשיקות המתוקות שלו זה לא היה דימיון.
ועכשיו באמת לא הספקתי להפרד, אני זוכרת שנפגשתי איתו יומיים
לפני
ובכינו שהוא חוזר הביתה, בכינו!
אני כל כך רוצה לדעת מה הוא אמר, אני יודעת מה הוא מרגיש.

כל זה חשבתי בהבזק קטן אבל כל כך כבד ועמוס בפרטים...השכן שלי
כנראה שם לב שאני מביעה משהו על פניי, הוא פשוט כנראה לא הבין
מה.
"את...בטח רוצה הסבר מה קורה פה" אמר עם הרגשה נבוכה בדיבור.
"לא אל תרגיש מובך " מיהרתי להבהיר "אני פשוט ממש לא מבינה הכל
בא בכזו מכה!!"
"את צודקת לכן יש אותנו השכנים שיותר מנוסים ומבינים באמת מה
קרה ולמה את מחכה".
?
"עכשיו יש מלא מתים כמונו שיושבים או יושנים בבית הקברות בשטח
שלהם ומחכים, מה שאנחנו עושים זה יושבים ומחכים שנעלה למעלה,
מה את חושבת שישר עולים למעלה? יש להם תמיד תפוסה מלאה ואנחנו
בנתיים מחכים, פה, למטה"
התרתחתי מכעס...מזותאומרת מחכים? איך? למה? זה כל כך יכול
לגרום לכל המחשבות הבלתי פוסקות שלי לאובססיביות ולפחדים
נוראיים...אני עדיין מההלם שאני פה ואני בעצמי לא קלטתי
שנרצחתי.
נרצחתי!!!! ואף אחד מלמעלה לא יכול לתת לי תשובות על כך!
השכן שלי הרכין מבטו בעצב כזה שגרם לי ליהיות עוד יותר עצובה,
הוא נראה בידיוק כמוהו! בידיוק כמו עמיחי היפה שלי ששם למטה..
זה נראה כאילו הוא שמע אותי, זה מפחיד.
"א..אני כן שמעתי אותך, זה היתרון שלי כשכן שלך כדי לעזור לך,
אני סך הכל כמוך, אל תרגישי מובכת שאני שומע כל דבר שבראש שלך,
כי אני לא, אני שומע רק מה שמכוון אליי. רק שתביני שההמתנה רק
לטובה ומה שזה עושה זה נותן לך זמן לחשוב על החיים שלך, כי
למעלה..למעלה יש לך הזדמנות למסור הודעות גלויות לאנשים יקרים
לך.."
התחלנו לדבר, אני ושכני, קראו לו תומר. והוא נהרג בצבא בתאונת
אימונים בגיל 18 וחצי "הרגשתי שמתתי כל כך מהר וכל כך סתם, וגם
אני לא זכרתי את ההלוייה שלי, נראה לי שיראו לנו אותה למעלה או
משהו.."
הוא חייך, אני חייכתי..הרגשתי הרבה יותר טוב, והרגשתי סבלנות
שנכנסה בתוכי, כאילו זה משפיע, כאילו הוא משפיע..
לא הבנתי ולא חשבתי שזה יקרה אפילו עכשיו וחשבתי שיקח לזה
זמן,ועד שהתרגלתי לרעיון שצריך לחכות פתאום נפער חור כחול
מדהים בשמיים מתחת לשנינו, והוא עלה לשם במדרגות יפות מכסף
כשהוא מסתובב בחיוך של  "אל תדאגי יהיה בסדר" ונעלם.
מהה? תוך כמה הפרשי שניות הופיע אותו חור ענק כחול מעליי
ומדרגות יפות מכסף הופיעו מולי. עליתי לאט והסתכלתי לאחור...
לא הייתי צריכה לעשות עוד צעד, מי שהיה צריך לדבר איתי היה
מולי.
פשוט לא ראיתי אותו, שמעתי. המקום היה בצבעים יפים של כחול
וירוק וצהוב. כמו גן יפה שכזה, שנראה כאילו הוא רוצה להסתיר את
האמת של המקום, של הפחד של המוות.
חן! מישהו קרא לי..חן! תשמיעי טוב, אני יודעת שרק עכשיו הגעת
וההפתעה גדולה אבל ההגעה שלך הייתה טעות טראגית שלא הייתה
צריכה לקרות!...היה לה קול של אלה...את הגעת מוקדם מהתוכנית
ושוב הבית היה צריך ליהיות מוגן וריק....
הבנתי את הקשר, הגעתי מוקדם, שחררו אותי, אוי, אלוהים..?
"אני מצטערת על האי הבנה וזה לא קורה לנו הרבה כל כך אבל את לא
תוכלי לחזור עכשיו, מצטערת"
הכל בגלל טעות של איזה פורץ..פורץ מפוחד.
"אבל, אני אציע את הפתרון שיעשה. את תחיי בבית הקברות חודש ואז
תעלי לפה ומעתה ועד מה שיקרה עם גורלך - מתי שתלכי לישון את לא
תחלמי - את תחזרי לאדמה ותמסרי את מסרייך, תבקרי בעולם.
יש לך את הזכות כי היא נלקחה ממך מוקדם"
יש.....יש לי

חזרתי בהתעוררות על המצבה שלי. וגיליתי שתומר חזר! והוא ישן
וכנראה הוא זומן לאיזו שיחה בקשר אליי מתי שהוא עלה...ת'אמת
בהתחלה יש ת'הרגשה הזו שזה לא הוגן, וחשבתי למה אי אפשר להחזיר
אותי לאדמה, כל כך הרבה סיפורים מורכבים ממוות שחוזרים לאדמה
וסוף טוב טוב הכל טוב! למה למה יש הרגשה תקועה...ואז שוב הבטתי
בתומר..נרגעתי קצת מהאכזבה שניסתה להציף אותי וחשבתי איך תומר,
שהוא אמר שהוא נהרג בטעות וחשבתי לעצמי - ולפעמים זה קורה או
מגורל או ממשהו שקרה בחיים שלי שהוביל לזה..אבל לא הרגשתי
אבודה בחיים שלי עכשיו! דווקא פתאום באה התקווה שלי לעולם -
ואני פתאום פה. אני יודעת מה אני אעשה בחלום הראשון שלי, אלך
לעמיחי ואסתכל עליו כל הלילה. ואז, אז הרגשתי שהכל מסתדר שבעצם
למרות ההרגשה עצומה של הפסד ענק של חיים עצמם שנלקחו בטעות. יש
איזה משהו שגרם לי לחבר..לחבר בין המפגש שלי בין החיים שלי
למוות שלי, שעדיין נמצא בהמתנה.
ויש כל כך הרבה דברים שיש לי לעשות על האדמה, לראות, להתגעגע
להליכות שלי לבד עם המוסיקה היפה שלי. ולהיות עם עמיחי שלי גם
עמיחי ישן כמו מלאך, צילמתי אותו פעם ישן בחדר שלי על המיטה
שלי.
ותומר גם ישן כמו מלאך על המצבה שלו..אז יש לי שניי מלאכים
עכשיו ששומרים עליי ממקומות שונים.

חזרתי לסיפור שלי אחרי כמה הליכות שלי על האדמה, ווי אני לא
אשכח את הפעם הראשונה - איך אני נשמעת כמו איזו סבתא..
באתי בלילה הראשון, כמה שזה נשמע לא מתחשב במשפחה, לעמיחי, כל
כך התגעגעתי אליו וכל כך התרגשתי מתי שהגעתי אליו..ראיתי אותו
ישן וזה כל כך שבר אותי, הוא בכה! היו לו דמעות על העיניים
שהתייבשו וקימטו לו קצת את העור. הוא נראה כאילו הוא לא צחק
הרבה זמן.
נזכרתי מה הייתי רוצה לעשות כדי לעצבן אותו קצת והייתי מדגדגת
אותו
והוא היה מתעוות כזה...וצוחק.
כל כך רצתי להעלים לו את ההרגשה הרעה, איזה משימה איומה זו -
לנסות להוציא בנאדם מדיכאון בגללך,זה אומר -להוציא אותי מהראש
שלו..
איך אני יכולה?! איך! אני כל כך אוהבת אותו יותר מהכל ובעצם
לגרום לו לשכוח את כל מה שהיה, את כל החוויות, האהבה העצומה
הזו שלו...
די! אני לא יכולה, ישבתי לידו כל הלילה ובכיתי, וניסיתי להפסיק
לבכות כדי שאני אוכל לראות אותו בבירור ושהדמעות לא יסתירו לי
אותו.
חזרתי מהארץ אבודה יותר ונמשכתי יותר לאחור, לקטע שאני רוצה
לחזור ולא משלימה עם הגורל שלי. ועם מה שקרה לי שוב בטעות,
טעות, טעות.
תומר התבעס ובצדק, ואמר שמה שהוא חשש יקרה. בכלל שהוא שמע את
מה שהחליטו עליי הוא לא ידע אם לקנא או..לא לקנא. והוא חשש שזה
יותר יכניס אותי לרצון לישון לישון ולישון ויסיח אותי מהמטרה
של ליהיות בבית הקברות - לחשוב על עצמי ועל חיי, להתרכז.
צודק, חשבתי, יקח לי זמן להתרגל, זה אתגר, זה כמו מגמה חשובה
שמערבים אותה בלימודים וזה גם הלימודים וגם המגמה, מה שיכול
להתנגש. ולפעמים זה לא מתאים לכולם.
אחרי הצהריים ישבתי ולא יכולתי, איזה סבל זה, הא? הגורל לא
צריך להפריד בין האוהבים או שזו סתם קלישאה עם בורג חסר.
תקועה.
הוא אוהב אותי ואני אותו ועכשיו אני צריכה לעשות משהו, וזה לא
לטובת הזוגיות שלנו, זה לרעתינו?
בלילה השני שלי הלכתי למשפחה ולחברים קרובים, לאמא ואבא וכולם
שהיו עכשיו - מוזר - כולם ביחד, המוות שלי דיי איחד אותם!
אפילו אבא היה שם..הצטערתי עכשיו שאני לא יכולה לבוא ביום, כדי
ליראות מה משמעות האיחוד הזה ומה הם עושים ביחד. בטח הם היו
בצער קשה, אפילו אח שלי..הלכתי לחברה שאני אוהבת מאוד מאוד
וידיד ישן.
והדלקתי נרות. כן זה אפשרי! זה היה ממש מוזר. גיליתי שאני
יכולה לעשות על האדמה דברים שלא חשבו שמתים יכולים לעשות. כמו
להזיז דברים או להדליק נרות, זה רק דברים מסוימים שלא עושים
הרבה רעש, זה דיי מפחיד ומרתיע הענייןם הזה אבל אני ממש אוהבת
את זה.
חזרתי בזריחה האנושית, זריחה יפה ואמיתית. ישבתי וראיתי חלק
ממנה ומיהרתי לחזור לראות את הזריחה בבית הקברות - שהיה מקום
לא מוגדר בשבילי. ראו את ההבדלים הזריחות, הזריחה בבית הקברות
היתה זריחה שנראית כאילו ממש ניסו לדמות אותה לזריחה האמיתית
ולהסתיר משהו תחתיה. זה לא עבד עליי ואני פחדתי והייתי עצובה.
ידעתי שאני יכולה לתת רמזים לעמיחי ידעתי את זה וידעתי שזה
ישפיע עליו לא טוב וויתקע לו את החיים ביסוריי מצפון הענקיים
שלו. שאולי, אולי הוא צריך לחכות בישבילי, זה נשמע כל כך טוב
בישבילי וכל כך רקוב כי הוא  צ-ר-י-ך  ל-ח-י-ו-ת  א-ת
ה-ח-י-י-ם  ש-ל-ו. כן.
הוא צריך להמשיך הלאה כי אני לא שם ואם הוא ישאר איתי בליבו
כמה שזה נשמע יפה זה עצוב. וזה לא יהיה חיים בישבילו. חשבתי גם
על כל שאר האנשים שיקרים לי ושעכשיו הבנאדם הכי קרוב אליי
אישית זה עמיחי ואפילו תומר על הזמן הקצר שהכרתי אותו. זה עשה
לי הרגשה של נטישה של שאר החיים מאחור..
איפה, איפה תומר..? הנה הוא.
ישבנו וקודם שאלתי מה קורה איתו כי לאחרונה הייתי קצת לא איתו
ולא דיברתי איתו ודברתי אותו על מה שקורה איתי.
הוא אמר שאני צודקת במסקנה שלי לגבי זה שהוא צריך להמשיך
בחייו
והבנתי באמת שעינייני הלב באים קודם לכל. כי זה מה שיכול לשבור
אותך. וזה נתן לי פתרון להרגשת הנטישה שלי.
"טובתו של עמיחי חשובה לך וזה הכיוון שאת צריכה ללכת בו.." כל
מילה כזו נעצה את הסכין עמוק ועמוק יותר בליבי, זה עשה לי כזה
חור בלב.
איזה תסבוך עמוק.
תומר הפסיק לדבר, הסתכל עליי כמה דקות בעיניים חמות. חיבק אותי
והלך. הייתי צריכה את זה.

עברו שבועיים והמשכתי עם ההסדרים שלי בביקורי האדמה, ראיתי את
העולם ממשיך והבנתי את האנשים שלא מבינים למה העולם לא עוצר
כשקורה איזה אסון. העולם ממשיך באדישות לפעול וזה בגלל הרצון
לשמוח. כל כך קשה לשמוח. אני ותומר ממשיכים בקשר קרוב, הוא כמו
אח גדול ששומר עליי אבל לפעמים יש לי רצון פשוט לחבק אותו גם
משהו בו שמזכיר לי את עמיחי ובגללו ובגלל שהוא שומר עליי.
ביקרתי את עמיחי שוב, הוא שוב בכה מתחת לשמיכה בלילה אבל הפעם
ראיתי את זה בזמן אמת. הוא בכה בשקט בכי כזה שעומד להתפרץ
ולגלוש החוצה. הוא שכב במיטה והדמעות שלו התגלגלו לצדדי ראשו
קרוב לאוזניים ונעלמו. היה לי כל כך עצוב, כל כך רציתי להגיע
אליו כל כך, פתאום הוא כמו מתנה שלא שלך. עדיין לא קלטתי את
הקטע של הפיתאומיות, זה בא בגל מושלם והלך, בידיוק באותה צורה.
ופתאום אמא שלו נכנסה לחדר החשוך, אמא שלו היתה ממש ממש נחמדה
ומצחיקה, חמודה כזו שאוהבת לדבר. היא נכנסה והתחילה לדבר אליו.
"..אתה לא יוצא מהמיטה מאז ששמעת מה שקרה, עמיחי אם תמשיך ככה
אתה אפילו תפספס את ההזדמנויות שלך לצאת מזה. כמו הידידה שלך
הזאת שלך,שבאה כל יומיים וגם באה לבקר היום ולא הסכמת לראות
אותה..היא הייתה כל כך נחמדה ואני מבינה שקשה לך להתגבר על חן
ויקח זמן. אבל צור קשר עם העולם תן לו לתמוך בך"
? איזו ידידה באה אליו?
משהו סוף סוף קורה, משהו להציל את עמיחי אבל פתאום אני ממש
מפחדת ממנו. שהוא לא יהיה שלי יותר, איזו ידידה?
נברתי בתוך המוח שלי להזכר לאיזו ידידה הוא מתכוון ומי זאת.
אמא שלו נשקה אותו ואמרה לו לילה טוב ויצאה, פתאום הוא נראה
כמו ילד קטן, ופגיע. ישבתי וליטפתי לו את השיער. כל כך
התרגשתי. יש לו את השיער הכי נעים בעולם. רך ונעים. וכל כך
התגעגעתי עד שמשהו שקשור אליו הספיק לי כדי להתרגש עד כדי כך.
חזרתי וישבתי ליד הגדר של בית הקברות. אני מרגישה את החציצה
הזו ביננו לבין העולם של החיים. האנרגיות הלחוצות והעסוקות של
האנשים החיים לבין האנרגיות המשוקלות והמחושבות שלנו. יש לנו
את הזמן לחשוב וזה הדבר הראשי שיש לנו לעשות. יש לי על הרבה
לחשוב והדבר שלא מסכים לפנות מקום לדברים אחרים זה עמיחי.
ידידה, ידידה, מי זאת? האם המטרות שלה הם למה שאני חושבת?
זה מרגיש ממש כמו המבחן שלי, המבחן הראשון לשינויים בחיים שלי
- בלעדיי. ואיך שהסביבה שהייתה קרובה אליי מקבלת את זה.
הגעתי למסקנה עם עצמי שאני חייבת לתרום לזה להצליח. אם אני
רוצה שעמיחי יהיה מאושר בחיים שלו.. קל לי להגיד את זה כנראה,
זה פשוט יהיה קשה לעשות.
הלכתי לתומר והוא סיפר לי שהוא הולך ליומיים על האדמה כי הוא
מרגיש שהוא צריך את זה ושהוא לא היה הרבה זמן במקומות שהוא
רוצה לבקר, שמחתי ושאלתי אם הוא רוצה שאני אבקר אותו מתי שאני
בלילה "אם יהיה לך זמן" מעניין מהם העיניינים האלה שלו על
האדמה.
סיפרתי לו על ההחלטה שלי  לתמוך בעמיחי להמשיך את החיים שלו.
והוא הציע לי לבוא אליו בחלום ולדבר אליו, וואו, זה נשמע כל כך
מפחיד.
עכשיו אני יודעת מאיפה המקור של החלומות לפעמים. ידעתי שיש לי
אפשרות לעשות את זה אבל שוב כמה שזה התקרב זה הפחיד.

הגעתי לשלב שאני מוכנה ללכת ולנסות להציל את עמיחי מלקוות, זה
בא אליי בחלומות בהקיץ כבר ומעסיק אותי יותר מידי ואני לא
מסוגלת לחשוב שבאמת הוא ישאר ברצון להיות איתי בעוד אני פה. זה
לטובתו ולטובתי.
הלכתי כל היום במחשבות, בין הקברים שדיכאו אותי טיילתי וחשבתי
על איך לסיים את זה.
זה חזר לי בראש באופן טבעי שאני מסיימת משהו שלא אמור להסתיים,
שלא אמור להגמר, כמו תפוח בוסר שתלשו אותו מן העץ - לפני
שהצמיח את פריחתו כפרי עסיסי. ליבי מאז ומתמיד פעל לפי הרגש
ולא לפי ההגיון.
אני חייבת להלחם בעצמי עכשיו - לטובת עמיחי, להציל אותו לפני
שמשהו רע יקרה, אני לא יכולה לראות אותו סובל לאט לאט עם הזמן
והכי נוראי יהיה לראות אותו שוכח....ממני.
חשבתי באמת על לבוא אליו בחלום, זאת נראית לי הדרך היחידה
שנראית לי ודרכה גם אוכל לפגוש אותו "פנים" מול "פנים" סוף
סוף.
חלום. אפגוש אותו, אדבר איתו. איזה פחד.
תמיד הייתי מהצד השני - מצד החיים, זה פשוט לא יכול להרפות
ממני!
נשכבתי על קברי שבוודאי היה קר ובכיתי בשקט...שתומר כבר יבוא
ויהיה פה לעזור לי עם זה ולהגיד לי איך אני עושה את זה בכלל,
מותר לי לדבר איתו? מה אני אמורה לעשות ו......

"חן!.........חן..........קומי! את ישנה 20 וכמה שעות!" ראיתי
את תומר במטושטש "מה...?" יבבתי.
"כן כן את כנראה נרדמת..זה דיי אפשרי להרדם כאן לכמה ימים
רצופים..הרי זהו מקום בין הזמן שבחיים אבל הוא קצת נמשך לכיוון
ה-אין זמן....לא הסברתי לך את זה?!" תומר נראה עם פנים
משועשעות בזמן ההתעוררות שלי לערב. וואלה, יש לי ולתומר מה
להשלים.


"מה אתה רוצה לעשות שתהיה גדול?" שאלתי בעודנו יושבים על הדשא
של החלקה הצבאית אחרי שעות של שיחה. כשאנחנו מדמיינים ג'אז
שאנחנו אוהבים לשמוע ברקע.
"אם הייתי גודל" מתקן אותי תומר בציניות מהולה בחיוך, מיהרתי
להתנצל
"אני כל כך רגילה לשאול את השאלה הזו אנשים שאני מכירה וחברים
שלי, זה תמיד עניין אותי מה היו החלומות שלהם שהם היו קטנים
ואם הם חושבים שהם יוכלו להגשים אותם, לדעתי יש לזה משמעות על
הבנאדם - אם יש לו תקווה או שאצלו היא נבלה" אמרתי בנימה ספק
מתנצלת ספק עצובה. אני אמורה לתרגם את החיים לשאלת מוות.
"מה רציתי לעשות...." תומר הרהר "אני זוכר שהייתי ילד רציתי
להיות
כבאי, ואז החלטתי שאני רוצה להיות שחקן. וכך כבר מגיל צעיר
אפילו עד עכשיו...הייתי בחוגים למשחק והשתתפתי בהצגות וקיוותי
בגדול לאיזה ממליץ שיהיה בקהל. אפילו קיבלתי איזו הזמנה
לאודישן שבוע וחצי לפני מותי....כמוך אני חושב, שיש דברים
שפשוט לא מבינים פתאום איך דווקא אותם מפספסים בגדול. את
התקוות הגדולות ואת הדברים שכל כך רצית -דווקא הם נקטעים!" הוא
נראה מאוד נסער ועצוב. חיבקתי אותו חיבוק גדול ואמרתי "אני לא
מאמינה שדווקא התוכניות שלנו נקטעו בכוונה או מגורל כל שהוא -
הן היו אמורות להמשיך לחיות"
תומר סיפר לי שעל האדמה הוא עשה טיולים ברחבי הארץ, הולך לבד,
מתפלח באוטובוסים ונוסע לחברים ומשפחה. גיליתי שהיו לו המון
המון חברים וחברות שהכירו אותו, הוא שהה לידם לילות וימים
שלמים בלי שיוכלו לדעת שהוא שם - מה שדיכא אותו מאוד.
הוא הלך לחברות שלו לשעבר והדליק להן נרות בחדר. הוא אפילו הלך
לאותו מקום בו היה אמור להיות ערוך האודישן והוא שם לב להצגה
חדשה שהוצגה שם - בה הוא היה אמור לשחק...
נראה לו שמישהו אחד שם לב שהוא שם, אחד שהוא התגעגע אליו מאוד
מאוד והוא במיוחד שם לב - הכלב שלו, ג'ינס.
כלב זקן שהיה של תומר מאז גיל 6, מאז הוא החבר הקרוב של
ג'ינס.
ג'ינס התנפל עליו בקפיצות כשהגיע לבקר וקצת נבהל מהמראה החדש
של תומר כמת... תומר בילה איתו את כל הלילה בדיבור איתו
ובליטופו.
כשתומר מת ג'ינס בכה לילות שלמים, בעוד שתומר נשבר מצער פה.
שומע את היללות שלו עד בית הקברות "כשהלב בוכה אז הכי שומעים"
תומר אמר בהרהור חולמני....
אחרי ששתקנו שתיקת מוות כבדה של חצי שעה שם עצמנו עיניים ונתנו
לעצמינו לנוח מכל המחשבות המטורפות האלה.
אז חתכתי את השקט בשאלה "באת פעם למישהו בחלום?"
תומר התעורר ונזכר "נכון! את הולכת לעמיחי בחלום!!! אהה אם כך
אני לא אגיד לך כלום מלבד איך עושים זאת - את תדעי איך להתנהג
ואני בטוח בזה......." אני חייבת ללכת היום, עכשיו.
אני ותומר הלכנו לכיוון הקברים שלנו ומיד מצאנו אותם, תומר
איחל לי המון בהצלחה והוא בטוח שאני אעשה את הדבר הנכון.
אני זוכרת שהדבר האחרון שראיתי שתומר עושה לפני שאני נרדמת
לעולם החיים זה עולה שוב במדרגות הכסף היפות לתוך החור הכחול
ומביט בי...

עמדתי מול עמיחי הישן במיטתו, בשלווה, עדיין לא חלם שום חלום
ועדייו בהתרגלות למצב של שינה. אני יודעת בדיוק מה לעשות.
שכבתי על הרצפה ליד המיטה שלו, עצמתי עיניים והתרכזתי.
אני יודעת בדיוק מה לעשות.
שחור, אפור, אפור בהיר, לבן. לבן שממש מסנוור...
כחול, אני בתוך חור כחול מהמם כזה כמו החור ההוא שתומר עלה
אליו.
ומולי - עמיחי ישן. אני מחכה ויקום ויתחיל את השיחה, וזה קורה
פתאום!
עמיחי עמד מולי בהלם. אני עמדתי מולו בהלם.
תוך שניות "חן!!!!!!" עמיחי אמר כל אות בטון חלומי.
"עמיחי.....יפה שלי" אמרתי בקול לוחש...
הוא התקרב אליי בהליכה על גבול ריצה ופרש...פרש ידיו לחבק
אותי!!!!
ואני שייכתי כל כך ופרשתי ידיים גם כן והתקרבתי
אליו.........ו.....
טראח!  הוא נתקע בקיר דק מזכוכית! איך?! הרגשתי שהוא ממש
מולי
כל כך קרוב לחבק אותי...התחלנו לבכות. עמיחי נראה על סף
התמוטטות והחל לבעוט בקיר ולנסות לשבור אותו בלי סוף, ואז נכנע
בשבר בכי עצוב. אני כבר התמוטטתי מבפנים, ונפלתי על התחתית.
לקח לי זמן והתעשתתי, כל כך קשה...התעשתתי והתחלתי לדבר:
"עמיחי האהוב, נלקחתי מפה בטרם עת. אני אמורה להיות כעת על
האדמה חייה ונושמת, אך אני שם עכשיו. ומהרגע שהגעתי אני לא
מפסיקה לחשוב. למה, איך, מתי....ולמה לקחו אותי ממך כל כך
באכזריות. דווקא עכשיו ועוד בגלל טעות בסך הכל.
אך עבר זמן, לעומתו הכאב רק מחמיר ומאיים להרוג אותי בשנית
מאהבה וגעגוע. אך אני לא יכולה לתת לך לחיות כך, בלי לחיות,
לאטום את עצמך פנימה ולכאוב בלי סוף בלי לצאת מזה. את כל כך
סובל וכל כך כואב לי להגיד את המילים הבאות...תוכל להבטיח לי
משהו?"
עמיחי עמד מביט בעיניי, ואני בעיניו וכך חייכנו אחד אל השני,
ואז הוא אמר בקול שבור "כן - מה?"
המשכתי בעיניים דומעות "א-ת-ה  ח-י-י-ב  ל-ח-י-ו-ת  ש-ו-ב.
תחזור לחיות, אתה חייב לעבור, אתה חייב להמשיך לחיות הלאה
כשאני לא שם בחיים" הדברים חתכו בי כסכין לוהטת. נפלתי ארצה
כשלבי נרמס.
עמיחי עקב עחרי בזכוכית ניסה כמה שיותר להאזין "איך אני
אמשיך?" לחש בעיניים גדולות.
"אתה מבין שאני שם מאוד מתגעגעת, ואני תמיד אהיה שם. אני המלאך
שלך כפי שהיית המלאך שלי. אני רוצה שתמשיך הלאה. אתה חייב
עמיחי להיות חזק ולקום וללכת.
תחייה עמיחי. בשבילך. בשבילי"
שתקנו
"אני תמיד אוהב אותך ואתגעגע - את זה תזכור.
אך אתה חייב לאהוב שוב...אתה חייב....חייב"
התקרבנו וקיר הזכוכית נעלם כלא היה והתחבקנו כל כך
חזק...........

מצאתי את עצמי עומדת מולו, הוא ישן עם דמעות בעיניו.
אני חייבת ללכת חזרה - מהר - אסור לי להשאר עוד עכשיו!
התבוננתי בו.
אולי רק נשיקה אחרונה. נשיקה. זה הכל.
כדי להפרד - הנשיקה האחרונה שאתן לו - זו תהיה נשיקה קטנה!...
צעד....התכופפתי אליו באיטיות ובהתענגות על כל סנטימטר של קרבה
שמצטבר ביננו. לאט לאט.
שתי שניות לפני עברה בי התמונה של תומר רץ מן המדרגות הכסופות
בחרדה וצועק - לאאאאאא!!!.....
נשיקה, אוי נשיקהה מתוקה...כל כך חסרת לי.
ראיתי את תומר לוחש - זה היה אסור, אז זה שכחתי להגיד לך...

קמתי, לאור שמש ו....פקחתי את עיניי כשעמיחי בזרועותי!!!!!!!
הוא ישן בצורה מדהימה בין זרועותיי, כמו מלאך ממש.....
רגע....אך אור השמש הזה - לא של עולם החיים אלא של...
בית הקברות.
קמתי בבהלה וראיתי שאנחנו שוכבים על המצבה שלו.
מלאך שלי...