"מה אתה חושב שיש מעבר לקשת?"
אוהו. היא שוב מתחילה, החברה שלי. זו כבר הפעם השלישית השבוע
שכשאנחנו מתחילים להתמזמז היא פתאום מעלה כאלה נושאים. מה היא
רוצה ממני? מצידי, אני אשמח לדון בקשת ובכוכבים ובמה שהיא לא
רוצה, אבל לא עכשיו. עכשיו זה הזמן שלי. זאת אומרת שלנו.
"אמממ... לא יודע..." אולי אם אני אשאר אדיש היא תבין שזה לא
ממש מתאים עכשיו, כל השיחה הזאת.
"אני רצינית, מאמי. מה אתה חושב שיש מעבר לקשת? כאילו... אתה
חושב שגם שם יש פיות?"
"אמרתי לך, אני לא ממש יודע," התחלתי להתרגז. אמרתי שזו כבר
הפעם השלישית השבוע? "אין שמה שום דבר. תביני, הכל סיפורי
ילדים."
"ומה מסופר בסיפורים האלה?" היא באמת רוצה להיכנס לזה עכשיו?
אני מעדיף לפנות לכיוון שהוא לא ממש לילדים.
"אני חושב שענקים, אבל אני לא בטוח..." אמרתי וניסיתי שוב
להתקרב, עוד נשיקה שהופסקה באמצע בגלל כל מיני שטויות.
"די, נו, מתוק, אני רוצה שלפעמים גם נדבר ממש, ולא סתם... אתה
יודע." זה לא מה שעשינו כל השבוע? דיברנו ודיברנו ודיברנו עד
שהראש כבר מתפוצץ? "איך אתה חושב שהחיים שם? למשל... נראה לך
שגם הענקים מקבלים כנפיים אחרי שהם עושים מעשה טוב?"
"לא יודע... אולי הם מקבלים גרזן אחרי שהם עושים מעשה רע..."
אם כבר לדבר אז קצת צחוקים לא יזיקו...
היא חייכה והמשיכה לשאול, "שניה, למה אתה מתכוון במעשה רע?"
"לא יודע... אין לי ממש דוגמא לזה, אבל נגיד... למשל... שאת לא
שותה את כל החלב בבוקר. זה נשמע לי רע למדיי."
"איך אתה מדבר??? לא לשתות את כל החלב? אף אחד לא יעיז לעשות
את זה. זה נראה לי המעשה הכי גרוע שאפשר בכלל לעשות, ואם תעיז
לעשות את זה אז המצפון שלך ישגע לך את הצורה עד שבאותו היום
תלך למנזר או משהו בשביל לבקש סליחה."
"את צודקת, אני ממש מצטער...לא הייתי צריך להגיד את זה." טוב,
הפעם באמת הגזמתי... היא בסך הכל רצתה להעלות נושא שיחה, לא
שאני אפחיד אותה עם סיפורי אימים. לא לשתות את החלב... לא נראה
לי שמישהו עשה כזה דבר אי פעם.
" אז מאמי, אתה חושב שגם בצד השני של הקשת כולם מחייכים?" היא
שאלה, והדגימה ע"י הקצנת החיוך הקבוע שלה, הגומות שכל כך בא לי
לנשק כרגע.
"איזה עוד הבעות יש?" שאלתי וחטפתי נשיקה מהירה. היא מצידה לא
הגיבה, רק חייכה לה והמשיכה.
"הם בטח יותר מאושרים מאתנו... בטח יש להם עוד מיליון הבעות של
אושר והנאה, והם מנצלים את כל אינסוף-החיים שלהם הרבה יותר טוב
מאתנו." נשמע כאילו היה לה רגש מוזר כזה שהיא לא הצליחה לבטא.
גם אני לא ממש הכרתי מילה בשביל זה, אולי ההפך מלהיות מרוצה
מעצמך.
"מי יודע? אולי בכלל הם לא חיים לעולם?"
"מזתומרת לא חיים לעולם? החיים שלהם פתאום נפסקים?" אוך... למה
העליתי את זה? את שעשועי הדמיון שלי הייתי צריך לשמור לפעם
אחרת...
"לא יודע איך בדיוק. פשוט... מפסיקים לחיות."
"לא נראה לי שדבר כזה אפשרי... מה יכול לגרום לפיה להפסיק
לחיות? שום דבר. אנחנו פשוט חיים לעולם, אני חושבת שזה ככה גם
אצל הענקים."
לא רציתי להיכנס לוויכוח. באמת שלא. פשוט נורא התחשק לי לראות
איך היא מגיבה כשאני משחק לה עם המחשבות, המתוקה שלי.
"ומה עם מישהו לוקח את הגרזן שלו, ו... נגיד... כורת את עצמו
במקום את העץ?"
"למה שמישהו יעשה את זה? אני בכלל לא חושבת שכל זה אפשרי...
להפסיק לחיות... לקחת גרזן ולכרות אתו דברים אחרים... מאיפה כל
השטויות האלה?" ממחסור בזמן-חברה, התחשק לי להגיד לה. שהחברה
שלי מתעקשת לדבר במקום להתנשק. זה פשוט משבש לי את המוח.
"עזבי, לא משנה. את צודקת, זה פשוט לא אפשרי. למי בכלל אכפת מה
קורה בצד השני של הקשת?" שאלתי בחיוך מוקצן, מתקרב עוד פעם אחת
לנשק אותה, והפעם הנשיקה נמשכה קצת יותר משניה וחצי ולא נקטעה
באמצע כמו הקודמת. היא מנשקת כל כך טוב, החברה שלי. הכנפיים
שלה מתנפנפות ככה בזמן הנשיקה, שפשוט בא לך שזה ימשיך לעולם.