מהבוקר זה ככה. יש לי את הטעם המציק הזה בפה. טעם של... טעם של
דם. כשהתעוררתי בבוקר עם הטעם הזה בפה, רצתי למראה לראות מה
קרה, אולי נשכתי לעצמי את הלשון או משהו, אני לא כל כך בוטח
בכישורים המוטוריים שלי בזמן שינה, אבל כלום. צחצחתי את
השיניים, אבל הטעם לא התחלף. רק קיבל תוספת של מנטול.

השבוע הזה זה שבוע רע להיות אני. עם דלקת ריאות, חום גבוה, וכל
מה שרואים בטלויזיה זה ניסיונות מעניינים לצלם זירות אירועים
שנשארו נקיות מאיברים כרותים. די אירוני, כשחושבים על זה. איך
זה שעד היום צוחקים על החיל שלי, הנדסה קרבית, ובודקים אם יש
לי את כל האצבעות, כשלמעשה יותר מסוכן ללכת לשתות קפה
בירושלים, או לנסוע באוטובוס עירוני.
במחשבה שניה, בדיחות בסגנון של: "נסעת היום בקו 16? תביא חמש
בירה לי ולכל החבר'ה" כנראה לא יתפסו. כשאני חושב על זה, אני
רואה למה.
והיד קצרה מלהושיע. אנחנו אימפוטנטים, אנחנו. אמנם בסקר שנעשה
אנחנו מקום שני בעולם מבחינת תדירות קיום יחסי מין, אבל כמו
בכל דבר, כנראה גם בזה בילפנו. כנראה היו צריכים להסביר
שבקטגוריה של יחסי מין הכוונה היתה בין שני בני זוג...
אימפוטנטים. יושבים, מסתכלים בטלוויזיה, ומקווים ש"יהיה טוב".
ושהאמריקאים יכניסו את מי שהורג בנו ל"רשימת הטרור".

ומהבוקר יש לי טעם של דם בפה. דם מגעיל כזה, חם. לא דם טעים
כמו שאתה מוצץ לעצמך מהאצבע אחרי שהיא נחתכה.

יפי הנפש, גם אתם, בחלקכם, שייכים אליהם, עדיין נתפסים
בעיוורון בתפיסות שמתו כבר לפני שנה, אם אי פעם היו אמיתיות.
תפיסות כמו שלום, דו קיום. אני בעד דו קיום. בטח בעד. מה רע?
דווקא נשמע נחמד. הערבים האלה? נחמדים נורא. עושים אחלה חומוס,
אני חיפאי - אני יודע. הם גם דופקים יופי של ריקודים על הגגות
אחרי שמישהו מהם מתפוצץ באוטובוס ורוצח כמה יהודים. אולי אני
אמצא לי איזה חבר ערבי. אני אלמד אותו לעמוד שעות במחסום, הוא
ילמד אותי שיטות חבלה. אני קצין בהנדסה - אולי זה יוסיף לי.

אבל כל הכעס הזה, כל החוסר אונים שאני מרגיש, לא משנה את
העובדה שמהבוקר יש לי טעם של דם בפה.
טעם של דם בפה, ורצון אמיתי לתפוס את האמ 16 ולהיכנס בהם.
לא. להיכנס בהם זה לא נכון להגיד. פשוט לרסס.
"ומה אם תפגע בחפים מפשע?"
שאלה חכמה. אני רוצה לראות אתכם
מוצאים לי

אחד

חף מפשע.