אנחנו יושבים בפלנטריום מתנפח, רק שנינו. בתוך חלל עגול וגדול,
מלא כוכבים מנצנצים וחושך. הרבה חושך. החושך עוטף אותנו בידיים
רכות, מלטפות, ומקרין עלינו נקודות לבנות, כוכבים, או שאולי זה
בעצם המקרן שעומד באמצע. אני נשכבת לאחור, נשענת על דפנות
הפלנטריום ומרגישה כמו במתקנים המתנפחים של פעם, כשהיינו שמחים
יותר. אתה נשכב לידי ולוקח אותה בקלילות אלוהית, בצורה הכי
עדינה שאפשר. ומעלינו הכוכבים מרצדים להם, מתעגלים עם הכיפה,
כאילו חשים ברגע הקסום, זוחלים בין המחשבות שלי, שזוחלות גם הן
אט אט. מחשבות כסופות, מטאליות, בדיוק מתאימות ללילה שאנחנו
נמצאים בתוכו. מנצנצות יחד עם הכוכבים באחידות,  כאילו מזדהות
אתם, והם מזדהים עם המחשבות שלי, הכוכבים.
אתה שומט את ידי בפתאומיות והיד שלי נופלת על הרצפה הקרה בקול
שפלאק, כאילו תמהה למה עזבו אותה, זרקו אותה (בקלילות, אני
חייבת להודות) על הרצפה. אתה זוחל לך על הרצפה, מתקרב אל המקרן
ומסובב את הכדור שבתוכו.
הכוכבים מתחילים לנוע סביבנו. רחש קסום שכזה עובר באזני, מלטף
אותה מבפנים ומרטיט כל עצב דק שבתוכה. והכוכבים מסתובבים
סביבנו, מרכז העולם, מרכז הפלנטריום המתנפח. ריח של דשא שהרגע
נגזם עולה באפי, אנחנו שוכבים על הדשא הקצוץ במרכז הפארק
הלאומי, מביטים בכוכבים. והם נעים סביבנו במעגלים, תנועה איטית
שהואצה. והזמן עובר מהר יותר ומהר יותר, זמן שחור וסגול וכסוף.
חום גופך לא מחמם אותי, מכיוון שאנחנו בקור תמידי, הרצפה קפואה
והאווירה קרירה. הכוכבים מהפנטים אותנו, אני נשענת עליך, אתה
מלטף לי את העורף. צמרמורת. ידייך החמות שוברות את הרצף, אבל
אני לא מתנערת, נשארת.
רוח קרירה עוברת על מצחי הכסוף באור הכוכבים. מאיפה היא באה,
אין לי מושג, מכיוון שאנחנו בפלנטריום סגור. רק שנינו, הכוכבים
סובבים אותנו, מקיפים אותנו, עוטפים אותנו מכל הכיוונים.
אנחנו בפלנטריום מתנפח, שמיים מזויפים. הכוכבים לא אמיתיים,
למרות שהם מרגישים ככה, כסופים כמו כוכבים שלא הוקרנו במקרן.
הלילה מזויף, עכשיו אחת עשרה בבוקר, שמש בחוץ ואולי קצת עננים
משייטים להם, נהנים מהנוף ומהאוויר הנקי. הרצפה היא לא דשא,
ואולי גם אתה בעצם לא שם.
אשליה.