אין לה כוח להסתכל למעלה. תמיד היא פוחדת שתראה שם דברים לא
נעימים, זכרונות, עננים או סתם כוכבים, בוהים בה כמו עיניים
פעורות לרווחה דרך חרירי השמיים חסרי החשיכה. היא לא אוהבת
אור. שומרת עצמה באפילה תמידית ומבורכת, חושך, ומבטה מופנה
באופן תמידי למטה. היא לא זוכרת למה זה ככה. מבחינתה, היתה זו
תכונה שלה מאז ומעולם. ומה שהיא לא זוכרת לא יזיק לה, ויותר
מזה - לא יזיק לי. בשביל מה אני צריכה שהיא תזכור?
כשהיא היתה קטנה, כולה בת שנתיים, אני הייתי בת 19. כזאת קטנה
ותמימה היא היתה, נורא אהבה את השמש, האור, היום. עד היום אני
לא בטוחה מה קרה באותו ערב קיצי שבו הייתי אמורה לשמור עליה.
אני זוכרת שראיתי טלוויזיה בסלון והיא, בתוך הלול שלה, ישנה
בנחת. התחלתי להירדם קלות, ההורים עוד לא חזרו, ולי הרי יש צבא
ללכת אליו מחר. פתאום, מתוך חצי-שינה שכזאת, ראיתי התפוצצות של
אורות. זה לא היה פיצוץ פשוטו כמשמעו, אלא פשוט זרם של אורות
ששטף לי את העיניים העצומות. התעוררתי בבהלה, והפאניקה שבליבי
שהתעוררה מהדאגה אליה, לאחותי הקטנה, החריפה עם גילוי העובדה
שגם לאחר שפקחתי את עיניי, לא ראיתי דבר. הכל היה שחור. שמעתי
את נירית, אחותי, בוכה וצורחת. גיששתי אחריה בידיים עוורות.
"נירית!!!", צרחתי בבהלה, בעודי נתקלת בדברים. איפה אנחנו? יד
תפסה אותי. הרגשתי את האחיזה, את המגע היבש והקריר, את האצבעות
הדקות והארוכות שתפסו בי בכוח, למרות שנדמה היה כי לא לחצו כלל
על ידי, אלא פשוט הונחו שם כבדרך אגב. מישהו הצמיד לפניי חומר
שלא זיהיתי, וחרף המצב העיוור שלי, הביטוי "החדר נהיה מטושטש
למראה" יכול לתאר את המצב בצורה הטובה ביותר האפשרית.
הבכי של נירית הפך חלש ומטושטש עם כל רגע שעבר, עד שדמם
לגמרי.
התעוררתי בסלון, בבית. הכל היה כמו קודם. נירית עדיין שכבה לה
בלול וישנה שנת ישרים של תינוקות. הסתכלתי על השעון. 3 בלילה.
ההורים עוד לא חזרו, מסתבר. הסתכלתי על התינוקת הישנה לידי
במשך רגע ארוך, לפני שהתחלתי לסובב אותה בעדינות ולבדוק אם היא
בסדר. היא נראתה בריאה ושלמה, ואני כבר התחלתי לחשוב שאולי
חלמתי את כל העניין, כאשר גיליתי כתם כחול קטן ליד הקרסול שלה.
זה בטח לא היה שם קודם. אז מה עושים עכשיו?
לא רציתי לחכות, אבל חשבתי, זה לא יהיה נורא אם נחכה עד מחר.
כנראה שסתם חלמתי.
נירית המשיכה לישון. באותו זמן זה לא הטריד אותי שהקטנה,
שבדרך-כלל התעוררה מכל פיפס, ישנה לה בשלווה. לא העליתי על
דעתי כל אפשרות פרט לעייפות. אמא שלי, מצד שני, כן הוטרדה
מהעניין, לאחר שבאה להאכיל את נירית בחמש בבוקר, שעת ההאכלה
הקבועה, וזו אפילו לא התעוררה, אם כי נשמה בצורה סדירה
ורגועה.
בבית החולים לא מצאו שום פגם בנירית, לפחות עד שאמרתי להם על
הכתם הכחול. הם ניסו לשטוף את הכתם מעל אחותי הקטנה, ולאחר שלא
הצליחו בכך, ניסו להוציא דגימות מהכתם עם מזרק. מהקרסול של
אחותי, תבינו!
משום מה, שאיבת תוכן הכתם גרמה לו רק להתפשט בעוד שהרופאים לא
מצאו דבר. שלחו אותנו הביתה.
לאחר חצי שנה בה היתה נירית שקטה מהרגיל, נעלם הכתם, סתם כך.
שמחנו. לא שמנו לב שהיא מתחיל להתרחק ממקומות פתוחים, מוארים
או שניהם. כשהגיעה נירית לכיתה א', היה כבר ברור שמשהו לא
בסדר, כאשר לא הסכימה לצאת החוצה לשיעורי חינוך גופני. היא
פשוט סירבה בכל תוקף, והיו חילופי דברים בין ההורים למורים,
בסופם הוחלט לשלוח את הקטנה לפסיכולוג. אם נראה לכם שנירית
שיתפה פעולה, אתם טועים.פרט ליציאות ממבנה ביה"ס, שנעשו רק
על-מנת לצאת הביתה, שקדה נירית על לימודיה במהלך כל היום,
בשיעורים ובהפסקות, והיה התלמידה הטובה ביותר בכיתתה. לעומת
זאת, לא היתה משחקת עם חברים וחברות, והיתה לבדה משך כל שעות
היום. הייתי באה לבקר אותה לפעמים, לאסוף אותה הביתה מבית-הספר
על חשבון שעות העבודה ולדבר איתה בטלפון כל ערב, עם אחותי
המופלאה והנפלאה, שהיתה האדם הבודד ביותר בעולם. כך עברו עליה
גם שנות החטיבה. בהגיעה לתיכון, לאחר שקפצה שתי כיתות, נטשה
נירית את ספסל הלימודים והחלה ללמוד לבגרויות בעצמה. במקביל,
לקחה קורסים באוניברסיטה הפתוחה וניהלה חיי לילה עמוסים, סוף
סוף לא לבדה. לרשיון הנהיגה שלה לקחה שיעורים רק בערב, ואת
התיאוריה עשתה מוקדם בבוקר, ביום חורפי וחשוך במיוחד. לצבא היא
התגייסה כמתנדבת ושירתה במשמרות לילה בלבד. בת 20, היא השתחררה
מצה"ל, בחורה יפהפיה וחטובה שאף אחד לא מכיר חוץ מאנשי הלילה
המושבעים. והמבט של נירית, עם כל האהבה וההערכה שלה כלפי עצמה
והעולם, תמיד הופנה למטה. בין אם היתה בבית או באחד הפאבים
האפלים שכה אהבה. ואני הייתי מסתכלת עליה בשקט, בשיא פריחתה,
כאמור, בעוד אני גלדה ומתחילה כבר להזדקן, עם בעלי ושני הילדים
שכמעט לא ראו את דודה נירית, פשוט בגלל שבילדותם הם פחדו
מהחושך...
כשנירית היתה בת 21, החלטתי שאני חייבת לה את הסיפור הזה, שקרה
לפני 19 שנה. במשך כל הסיפור היא הסתכלה במבט בוחן על הרצפה
ושתקה. רק לאחר שסיימתי לספר לה, הביטה בעיניי, לראשונה מאז
קרה המקרה. "הלכתי לבדיקות", היא אמרה, "קצת אחרי השחרור". היא
הסתובבה מעליי, הלכה לפינה של החדר. כבר עמדתי לצאת, כשהיא
קראה לי והביאה לי פיסת נייר. בנייר היו התוצאות של הבדיקות.
מסתבר שהכתם הכחול, מה שלא היה, לא נעלם. הוא פשוט התמקם לו
במוחה והעביר את אנרגיית המוח מהמרכז לקליטת אור, אל מרכז
האינטליגנציה, אם אפשר לקרוא לזה כך. כמעט נפלתי מהרגליים. מה
קרה פה?
"אני לא זוכרת יותר מדי ממה שקרה אז, בלילה", היא אמרה,
"ובכלל, תמיד חשבתי שזה היה חלום". היא סיפרה לי על האורות
שהעירו גם אותה, על פניהם של עשרה אנשים שהסתכלו בה בעיניים
שחורות גדולות, חסרות עפעפיים, על איזה חומר שהחדירו לקרסולה,
ועליי. היא סיפרה גם עליי, שהיא ראתה אותי כבולה, צורחת ומחפשת
אותה. מאז, היא אמרה, לא יכולתי להסתכל לאף אחד בעיניים. פשוט
פחדתי שהם יחזרו. חשבתי שהיא סיימה את דבריה. שבתי והבטתי
בפיסת הנייר, ובקצה התחתון של הדף התנוסס משהו שלא ראיתי קודם.
חתימתה של נירית, לצד בקשה לניתוח. "להסרת הכתם הכחול", היא
אמרה. אבל למה, שאלתי, אם הסיכון כל-כך גבוה, מה גם שזה עושה
אותך חכמה יותר? בתשובה קיבלתי חיוך.
"עוד לא סיימתי לספר לך", היא אמרה, וסיפרה לי שהניתוח נקבע
לשבוע הבא.
אני לא ממש זוכרת מה היה בשבוע שאחרי, אבל מהניתוח אני זוכרת
הכל, כל דקה של ציפייה וחרדה מהתוצאות. לאחר המון זמן, כמה
שעות טובות לכל הפחות, הרופא יצא החוצה עם גוש קטן וכחול בידו.
"היא אמרה שהיא מוכנה לקחת את הסיכונים, למרות שהם היו
גבוהים", הו אמר, והוסיף שלפי דעתו נותרו לה רק כמה שעות
לחיות. אמא שאיבדה את אבא לא מזמן, התחילה לבכות חרש. אני
הייתי המומה אפילו מכדי להגיב.
בימים שלאחר מכן היינו כולנו בחדר בו היתה מאושפזת נירית. היא
לא היתה בהכרה, וכולנו ציפינו לנס משמיים, למרות שכבר ידעתי
שלמרבה האירוניה, משם הגיעה הצרה מלכתחילה.
שבוע. כל העסק נמשך שבוע. לילה אחד אמא נרדמה מחוץ לחדר על
מיטה שהונחה בשבילה במסדרון, ואני עמדתי ליד נירית, שכבר נראתה
מתה, ורק המכשירים הראו אחרת.
החזקתי את ידה, ופתאום חשתי שהיא לוחצת את ידי בחזרה. לאט לאט
היא פקחה את עיניה וחייכה, אבל החיוך היה עייף. למרות שראיתי
מה עומד לעיניי, לא האמנתי שמבט של מישהי שעומדת למות יכול
להיות כל-כך מאושר. "תראי, ליאת, אני כבר לא פוחדת. כבר לא
כואב לי לראות. תסתכלי עליי, ליאתי". ואני הסתכלתי. ואז היא
בכתה. היא ידעה שהיא אוזלת במהירות, והספיקה להגיד לי תודה על
זה שסיפרתי לה מה קרה אז, באותו לילה. ולאחר זאת, כלום.

בהלוויה היו המון אנשים שלא הכרנו. לא פלא, חשבתי, מכיוון
שההלוויה נערכה בלילה. כולם הכירו ואהבו את נירית, ואחד מהם אף
טען שהיא היתה בת זוגו בשלוש השנים האחרונות. בשבעה כולם סיפרו
לנו עליה, על הנירית שלא הכרנו, וכולם בכו כל-כך...

חודש אחרי מותה, ראינו את המצבה שבנו לה חבריה, על-פי בקשתם.
על המצבה, שהיתה פשוטה ועשויה משיש שחור משחור, היה רשום
"נסיכת הלילה שלא ידעה לראות אור יום". כמה נכון.

אנחנו מתגעגעים אלייך, נירי.