אני יודעת לנהוג.
באמת.
בכיתה ח' אח שלי נתן לי קורס מזורז בתיאוריה ובפרטים הטכניים
של האוטו. הבנתי את כל הסיפור דיי מהר, וכל העסק הזה של הנהיגה
נראה לי דיי פשוט. רק להכיר את כל התמרורים והסימנים, להשגיח
על כמה מדדים ולסובב הגה. משחק ילדים.
שנה אחר כך אח שלי, בדאגה רבה, נתן לי לשבת במושב הנהג. שיעור
ראשון בנהיגה. זה לא היה בעייתי, למרות שהייתי רק ט'ניקית, סך
הכל אנחנו חיים בקיבוץ, זו בועה, אף אחד לא יגיד לנו שום דבר.
רק מההתנעה של האוטו והנסיון לצאת מהחנייה העקומה של אבא שלי
חטפתי את החררה של החיים וכל הבטחון העצמי שלי התנקז לביוב. אח
שלי הרגיע אותי, אמר לי שזה בא ללמד אותי לא לתפוס תחת, ופשוט
להקשיב.
אז הקשבתי.
בהתחלה הייתי מפוחדת, כמו בכל פעם ראשונה של כל דבר. לאט לאט
השתחררתי. כמה חודשים וכבר נהגתי מצויין והייתי נוסעת ברחבי
הקיבוץ ולפעמים גם למושב ליד (אבל תמיד עם אח שלי).
לפני שנה עברנו לתל אביב. חשבתי שזה יהיה דיי מגניב לגור בתל
אביב, מרכז הארץ, לא חור מסריח בצפון. לא הצלחתי להסתדר יותר
מדי עם בית ספר. להיכנס לבית ספר חדש בכיתה י"ב זה לא דבר
מתוחכם במיוחד. אבל אני לא יכולה לעזוב, כי אקסטרני אני בחיים
לא אעבור וצריך תעודת בגרות.
יש לי עכשיו חבר, חייל. רואה אותו פעמיים בחודש, וגם זה דיי
בעייתי, אבל כשאנחנו מתראים טוב לנו ביחד. הוא מספר לי על
המשמרות שלו, ועל כל הצחוקים שיש לו עם החברים החיילים שלו.
הוא נהנה ממה שהוא עושה, הוא טכנאי. אני אהיה חובשת, וגם אני
חושבת שאהנה מהשירות שלי כי זה מעניין אותי מאוד. אלא שבינתיים
אפילו לא קיבלתי מנילה או תאריך גיוס, אבל העיקר שאני יודעת
כבר מה אני אעשה.
אח שלי כבר לא גר בבית. הוא כבר בן 23, דיי גדול. גם אני לא
באמת חיה בבית; הבית זה רק מקום שבו אני ישנה ואוכלת. אני
יוצאת עם חברים, לרוב, מסתובבת, חוגגת את החיים שלי. הדבר
היחיד שחסר להשלמת התמונה הזאת היא הדירה. אבל אני לא יכולה
לשכור דירה, עדיין.
הדבר הכי גרוע אולי, עם כל העניין הזה של המעבר, זה הקטע של
הנהיגה. ההורים שלי כבר לא מרשים לי לקחת את האוטו, כי אנחנו
עכשיו גרים בעיר, לא בקיבוץ, ואסור לי לנהוג "כמו מטורפת בצורה
בלתי חוקית בעליל". אז התחלתי לקחת שיעורי נהיגה כשמלאו לי 17.
המורה שלי הוא איזה זקן מקומט שאומרים עליו שהוא מורה טוב כי
פעם הוא היה נהג מונית ואוטובוס, והוא מכיר את כל תל אביב וידע
להכין אותי לקראת כל נקודת תורפה. אבל אני כבר יודעת לנהוג, הם
לא מבינים. גם הוא, אני לא יודעת איך הוא שומע את הכביש אבל לי
הוא לא מקשיב כשאני מסבירה לו שאני כבר יודעת לעשות פנייה ימין
וחנייה וכיכר והכל. ההורים שלי אפילו ניסו לשחד אותו כדי
להוריד את מספר השיעורים אבל הוא בשלו. קצב אחיד, כמו לכולם,
עד שמגיעה ל-28 שיעורים. ואז נראה מה יהיה עם הטסט. בינתיים
אני נוהגת "בסדר".
אז בינתיים אני יושבת כאן, באוטו, עם התרח הזקן הזה לידי, וחם
פה- שרב. בטח עוד יומיים יירד גשם. תמיד קורה משהו רע כשיש לי
שיעור. ויש פקקים, ובמשך ה-45 דקות של השיעור אני זזה בדיוק
מטר וחצי. וכל זה למה? פשוט מאוד. כי צריך 28 שיעורים לפני
שעושים טסט. צריך 18 שנה לפני שמתגייסים. צריך לסיים כיתה י"ב
כדי לקבל תעודת בגרות. וגם אם אתה כבר עברת תיאוריה לפני שנה
וחצי ונוהג כמו מלך, אתה עדיין צריך 28 שיעורים ברפטואר, אחרת
אתה לא הולך לשום מקום שלא על אופניים.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.